בדיוק 120 שנה לאחר שהאחים אוגוסט ולואי לומייר חשפו את המצאתם החדשנית, הסינמטוגרף, מוצא עצמו המבע הקולנועי בשפל קיצוני.
שהרי אם סרטי התחרות של פסטיבל קאן הינם הצ׳מפיונס ליג של התוצרת הפילמאית לשנה הקרובה, ברור שזו הולכת להיות שנה של שממה, אם לא אסון של ממש.

מצד אחד, בולטת ההתבצרות של הבלוקבסטרים מתוצרת הוליווד בראש סולם העדיפויות של כל צרכני הסינמה בעולם. כל הצרכנים, והכוונה היא בעיקר למי שמוצרי התעשייה הזאת מכוונים אליהם - בני 8 עד 24, מארצות הברית ועד אינדונזיה, מצרפת ועד צ׳ילה וישראל.
מהעבר האחר, סרטי האמנות השביעית (נכנה זאת כך לשם הנוחיות בלבד), אלה שמכוונים מלכתחילה אל מה שהאמריקאים קוראים לו ״ארטהאוס״ - בתי קולנוע שלבד מפופקורן, משתדלים לשווק גם ערך מוסף בתחומי התרבות או הדיון החברתי. ודווקא בסקטור הזה, אם לסמוך על הדגימה השנתית הקרויה פסטיבל קאן, המצב הוא קטסטרופלי ממש. שידפון, התבלבלות בכיווני היצירה ובמטרותיה, שגרה מעייפת של יוצרים בעלי שם.
לצד כל הפיהוק הזה בלט בקאן גם היפוכה של המגמה הזאת. משמע, כמיהה ברורה למיסטיציזם העל־טבעי. מהלך קולנועי זה נובע, אולי, מפשיטת הרגל של הרעיונות האוניברסליים שעמדו במרכז היצירה הפילמאית של ענקי הדורות הקודמים: הספקנות של אלן רנה, ההומניזם של אקירה קורוסאווה, הלהט המרקסיסטי של ז׳אן לוק גודאר, או מיפוי המודרניזם בנוסח מיכלאנג׳לו אנטוניוני.
גל המיסטיציזם המרעיד בעשור האחרון את התשתית שעליה נשענים סרטי הארטהאוס, הוא מעין הבעה מאוחרת של אי אמון במהפכת ההתיילדות של ספילברג, בהעדפת העיצוב על פני התוכן של אלמודובר, או בעיוותים הדתיים בנוסח לארס פון טרייר. הקולנוע, ואין זאת שום תגלית חדשה כמובן, הוא כיום לא יותר מרצף של פלטפורמות שיווק למוצרים מתחומים אחרים לגמרי. תעשיית התירס והפופקורן, שכבר אוזכרה קודם לכן, ואליה אפשר לצרף יזמות של משחקי וידיאו, קידום מכירות לסדרות נישה טלוויזיוניות, ואפילו מנוף להטמעת אופנות צריכה בתחומי הלבוש, הריהוט והמזון המהיר.
ואיך כל הדברים הללו מתקשרים דווקא אל פסטיבל קאן הרפה, שנחתם ביום ראשון השבוע? בעיקר על דרך השלילה. אם פרה ממוצעת מתהדרת בארבע קיבות, שמעכלות ומרככות את מזונותיה, הרי הדיאטה שהוצעה לבאי פסטיבל קאן הייתה אפילו ברמת דלילות ועיכול מקיפים עוד יותר. כמעט שום מחשבה פורצת דרך (לבד מהסרט ההונגרי "בנו של שאול", שמאמרים רבים עוד יוקדשו לו בוודאי), לא הסתננה מבעד לאלפי הדקות שיצרו יחד את 19 סרטי התחרות. אפילו המעולה שבסרטי קאן 2015, והכוונה היא ל״קרול״ של האמריקאי טוד היינס, הוא בבחינת מבנה סיפור דרמה שכבר צפינו במאות שכמותו.
אפילו הנחוש במבעים החברתיים שקאן 15' העז לחשוף, והכוונה היא לסרט הצרפתי "ערכו של אדם" (בבימוי סטפן בריזה), היה לא יותר מחיקוי של סרטים סוציאליסטיים קודמים מתוצרת צרפת, שיוצרים כמו רובר גדיגיאן או לורן קאנטה הציגו כבר לפני עשר שנים ויותר; אפילו הכובש והמרגש בסרטי הפסטיבל השנה, והכוונה ל״אחותנו הקטנה״ של הירוקאזו קורה־אדה מיפן, לא היה יותר מאשר חזרה מסוגננת על שני סרטיו הקודמים - ״המשאלה״ ו״סיפור משפחתי״.
עידן חדש ומביך
ואם בארזים, כמו שאומרים, פשה העובש, מה יגידו המשתינים בקיר? כמה מדכא הוא בילוי טוטאלי - תריסר ימים דחוסים - במחיצת השעמום, היומרנות וחוסר הכישרון. 15 מבין 19 הסרטים שאכלסו השנה את התחרות הראשית, נעו בין בינוניות לא מבורכת לבין עליבות בלתי מצודדת. שני הגרועים ביותר היו שני הסרטים שעסקו בעולמות שמעבר לקיום הגשמי. האחד הוא ״ים העצים״ של גאס ון סנט האמריקאי (עם הכוכבים מתיו מקונוהיי וקן וואטאנבה), והאחר הוא ״עמק אהבה״ הצרפתי (עם הכוכבים ז׳ראר דפרדייה ואיזבל הופר). בשני המקרים מתעמתים זוגות הכוכבים עם סבל ומחלה קשה, תוך הדגשת הטרנד הניו אייג׳י של ביטול המוות כאופציה של פרידה סופית מהחיים.
מובן שאין אלה הסרטים הראשונים שהופקו בעולם בעניין הישארות הנפש. אלא שהטקסטים השרלטניים שהושמו בפי כוכבי הקולנוע, והסיטואציות המביכות, שמערבות את איתני הטבע (הר פוג'י ביפן ועמק המוות בקליפורניה) עם סוגיות האלמוות, הפכו את הצפייה בסרטים אלה למפגן של רחמנות כלפי השחקנים הנודעים, שאולצו להתבזות לשם תדלוק מעמדם ככוכבי סרטים.

מתוך הסרט ערכו של אדם. צילום: יח"צ
 
כוכב נוסף, טים רות, נקלע לעלילה דומה, שמערבלת יחד מחלה קשה, הסתלקות בלתי נמנעת ואקטים של סליחה אינסופית כלפי מר המוות. זה קורה ב״מחלה סופנית״, סרטו האמריקאי הראשון של מישל פרנקו המקסיקני, שדווקא זיכה אותו בפרס התסריט המצטיין בתחרות.
תהליך נלווה לפריחת ההשקפות הנגזרות מאסכולות הניו אייג' לסוגיהן, הוא לבלובן המחודש של אגדות הילדים, ומעמד־העל של מכשפים מהליגה של הארי פוטר, הפועלים באמצעות כוחות שמעבר לנראה. במהלך משונה למדי, שולבו השנה בתחרות שני סרטי אגדות (למבוגרים, בטח למבוגרים), שהתחרו ביניהם מי יותר מגוחך. האחד, "מעשיית המעשיות", סרט דובר אנגלית של האיטלקי מאתיאו גארונה (מי שהצטיין בעבר ב״גומורה״); האחר, ״מרגריט רז׳וליאן״ שביימה הצרפתייה הלא מוכרת ואלרי דונזלי. כמקובל באגדות, מדובר בהמון דם, סקס, נקמה ועיוותים נפשיים. שלא כמקובל בז'אנר, סרטיהם של גארונה ודונזלי היו חתיכות שעמום, שאפילו נהרות הדם והזרע ששוטפים אותם, לא הצליחו לחלצם משלוליות המבוכה. והיה עוד סרט, "סיקאריו", סרט אקשן הוליוודי לגיטימי שאותו ביים דני וילאנב הקנדי. הבעיה העיקרית של סרט זה נבעה מה-GPS המשובש, שניווט אותו אל התחרות היוקרתית, במקום אל שוק הווידיאו המיועד לבני סוגו.
איכות היא מילה גסה
קל להיטפל לסרטים טפלים. הבעיות האמיתיות מצויות דווקא בסרטי איכות (נניח) שפגעה בהם מכת המיינסטרים. אלה שידרו בעיקר נימה של טרחנות, אם בשל מעמד־העל של יוצרי הסרטים הללו, שלא מוכנים לסכנו, ואם בגלל סתם כישלון הנובע מעייפות החומר. כשפאולו סורנטינו (הסרט ״נעורים״ עם מייקל קיין והרווי קייטל) משגר לפסטיבל מוצר הדומה בדיוק לכל מה שפרסם אותו בסרטיו הקודמים, נשאלת השאלה אם הוא סתם התעייף, או שמא עד כה הוא נהנה מתסמונת האובר־רייטד, וכעת נחשפת האמת על נביבותו (התשובה הנכונה, וזה רק רמז, הולכת כנראה בכיוון האופציה השנייה).
כשאיטלקי מהולל אחר, נאני מורטי, מפיל על הפסטיבל פצצת שעמום מבולבלת כמו ״אמא שלי״, האם יש לחמול על מי שזקנתו מביישת את נעוריו? או שזו דווקא הזדמנות לערוך בירור פנימי דיסקרטי, שעיקרו תהייה על ההתגייסות רבת השנים של התקשורת העולמית, לשם פמפום מעמדו של קולנוען זה? כאשר רב־אמן אמיתי - הטייוואני הו שיאו־שיין, שכבר ארבעה עשורים מפליא בטוויית סרטים מעודנים ובעלי עומק ראייה מרשים, מגיע לקאן עם סרט קונג־פו בשם ״המתנקשת״ (שזיכה אותו בפרס הבימוי), יש להתכנס לפינת הרהורים, על מנת לתהות על הטריטוריות החדשות שאליהן מנתב כיום הקולנוע המסחרי גם את המאייסטרים הגדולים שלו.
הכל רוצים אמריקה. גם יואכים טרייר מנורווגיה, שבוודאי צהל לקראת ״מרעיש יותר מפצצות״, סרטו ההוליוודי הראשון. זאת, לאחר שביצר לו מעמד בסקנדינביה כקול מקומי אותנטי, בזכות סרטיו הראשונים ״חזרה מתמדת״ ו״אוסלו, 31 באוגוסט״. טרייר כל כך רצה להיות אמריקה, עד שרקח תבשיל שמנוני, אפילו על פי אמות המידה של זוללי האולטרה המבורגרים מטקסס. גבריאל בירן, ג׳סי אייזנברג, איזבל הופר, דיוויד סתראתרן ואיימי ריאן טובלים יחד באמבטיה של בוץ מלודרמטי, שכמו מוחקת את הישגיו הקודמים של טרייר בנורווגיה.
גם על ג׳סטין קורזל האוסטרלי אפשר למסור עדות דומה, אף על פי שהוא כיוון דווקא לבריטניה ולא לאמריקה. בעיבודו הרעשני ל״מקבת״, מהל קורזל אלמנטים מוכרים מהאופרות של ריכרד ואגנר, ביחד עם עיצוב צורני המוכר מ״משחקי הכס״. תחת עקת הדציבלים שמכים באוזניים (במקום הדיאלוגים של שייקספיר), מתקדם ״מקבת״ בנוסח החדש משחיטה אחת לטבח אחר, משקיעה בבוץ סקוטי טובעני אל חרחורי גסיסה בנוסח הסאגות הקולנועניות מסדרת ״300״. שייקספיר זה בטח לא, אבל מה כן?
ומילה גם על הזוכה הגדול - ״דיפאן״ של ז׳אק אודיאר הצרפתי, שחזר לפריז עם ״דקל הזהב״. אם כך נראה חתן פרס הנובל של הקולנוע, הרי שכולם בצרות. העשור האחרון דרדר כבר את שופטי פסטיבל קאן להעניק את התואר העליון לזבל כמו ״עץ החיים״ של טרנס מאליק, או למפגן המניפולציה של מייקל מור, ״פרנהייט 11.9״. אך גם שני סרטים אלה, למרות רמתם הירודה, רצו לטעון משהו ולשם כך גייסו את המבע הפילמאי על שפע אפשרויותיו. לעומתם, אודיאר בעל הרצון הטוב, ממש סוג של מצביע מרצ, רצה לפרסם מאמר מערכת בגנות הגזענות ובזכות השיבה להומניזם. בשביל זה לא צריך קולנוע, ובעבור זה לא מעניקים את ״דקל הזהב״. אלא אם כן מדובר באמת במשבר יצירה עולמי. וכך זה נראה משם. כלומר מקאן.