לכולם מניעים ודחפים משותפים, אבל רק מעטים מספיק בוגרים כדי להביט פנימה ולהודות בזה״, אומרת השחקנית פלורנס בלוך (49), שעכשיו משחקת באחד התפקידים הראשיים ב״המילים הטובות״, סרטו החדש של שמי זרחין, ומאפשרת להציץ לתוך עולמה.

״נולדתי בפריז למשפחה יהודית מתבוללת למדי״, היא מספרת. ״גדלתי לחינוך חילוני לגמרי, עד שבגיל ההתבגרות סקרן אותי לגלות מהם שורשי. בזכות כומר שאיתו עבדתי בעבודות קהילתיות, התחלתי להתעניין ביהדות ובזהות שלי. התעניינתי במיוחד בפן הסוציאליסטי והציוני. ככה הגעתי בגיל 17 לקיבוץ רביבים. בגיל 18 חזרתי לקיבוץ, הפעם לקיבוץ ניר עם, ואז הכל התחיל להתגלגל, ועשיתי עלייה בגיל 22. רק אז יכולתי להתמקד בנחת באהבתי הראשונה: תיאטרון. הלכתי ללמוד משחק באוניברסיטת תל אביב, ובשנה השלישית פגשתי לראשונה את חנוך לוין. עדנה שביט ביימה את 'הנשים האבודות מטרויה' מאת אווריפידס, וחנוך בא לצפות בחזרות ולעזור לנו להבין את מהות המחזה הקלאסי״.

יש שמועה שהיית עבורו סוג של מוזה?
״הייתי שמחה לחשוב שהייתי המוזה של חנוך, אבל הייתה לי זכות ענקית לעבוד איתו כמה פעמים ('אשכבה', 'האישה המופלאה בתוכנו' ועוד). הסתדרנו מצוין בעבודה ומחוצה לה. אני חושבת שלכל אחד יש החנוך שלו. החנוך שלי היה התגלמות המושג של התיאטרון האידאלי שלי, החיפוש המשותף של כולנו - מהשחקנים עד היוצרים - כדי ליצור עולם שלם על הבמה.

״חנוך תמיד טען שהוא לא במאי, אבל הוא כל כך רצה שהקהל הרחב יבין ויקבל אותו, שהוא הכריח את עצמו לעבור גם את שלב הבימוי. באופן פרדוקסלי הוא היה אחד הבמאים הכי טובים שפגשתי בחיי. אחרי שחנוך נפטר, חזקי הקטן (יצחק חזקיה) אמר: 'התרגלנו לנסוע במרצדס, נחזור לסוסיתא'. כל מילה מיותרת״.

הייתה לך קריירה מפוארת כשחקנית, ופתאום, לפתע ביום בהיר, עזבת הכל ופתחת מסעדה. מה קרה?

״גמרתי ללמוד ב-1992 ואחרי כמעט 20 שנה על הבמה, הרגשתי פתאום ריקנות מסוימת. אפשר לקרוא לזה משבר גיל ה-40. לפעמים כשאני על הבמה, הראש שלי היה מרחף למקומות אחרים. זה הפחיד אותי מאוד. לא רציתי שעבודתי תהפוך להרגל. רציתי שהתשוקה תימשך לנצח, אז עצרתי לרגע. פתחתי מסעדה, ועבדתי 20 שעות ביום במשך שנתיים. לצערי, מאחר שהייתי כנה, תמימה וישרה, נפגשתי עם אנשים רעים, קנאים ורודפי בצע, אז נאלצתי לסגור את המסעדה, למרות שהחלום פרח״.

ידעת לאן את הולכת?

״חזרתי לתיאטרון, האהבה הראשונה שלי, עם הבנה ורצונות מחודשים, טיפה יותר בוגרת, טיפה יותר סובלנית. הפגישה שלי עם שמי זרחין, הבמאי של 'המילים הטובות', הייתה מאוד מוזרה. הוזמנתי לאודישן. אני שונאת אודישנים, שונאת מבחנים. הפגישה הראשונה שלנו נמשכה כשעה וחצי. כשיצאתי ממנה, הרגשתי ששוב פתרתי לבמאי בעיות בדמות ובהעמקת הסיפור. מתברר שזאת הייתה פגישת עבודה ראשונה. רק ששמי שכח ליידע אותי על כך. כשהוא התקשר אלי יומיים אחרי, הופתעתי והוא הופתע כפליים שלא הבנתי את כוונותיו. במשך כשלושה חודשים היו פגישות עבודה וחייתי את הסיפור של 'המילים הטובות' יחד איתו ועם השחקנים האחרים״.

 

שמי זרחין מהווה עבורך תחליף לחנוך לוין?

״שמי איש מאוד מיוחד, רך ואסרטיבי בו זמנית. הוא מספר הסיפורים האולטימטיבי. הוא הזכיר לי קצת את טהאר בן ג'לון, סופר ומשורר מרוקאי. הוא מספר על אנשים, מבין אותם, ומה שהכי מיוחד, מבין בעיקר בנשים. בזמן שעבדתי איתו, נשאבתי לתוך העבודה, בלי להבין שבסופו של דבר יצא מזה סרט יפה ומרגש. הוא בשום פנים ואופן לא חנוך לוין. הוא בא ממקום אחר לגמרי. אבל זה היופי בעבודה שלי. אין צורך בתחליף. הזכות הגדולה היא לפגוש כל פעם מחדש אנשים אחרים. זה האושר והעושר של חיי. 'המילים הטובות' הוא פשוט סיפור אנושי מרגש מאוד, מתובל בהומור בכמות המדויקת. שמי ואני חולקים גם תאווה קולינרית, מה שהוסיף לקשר הטוב בינינו״.