"נער מקהלה"
סוגיית הסופרן הזכרי קשורה בקשר הדוק עם שאלת הגבריות, שכן צליל זה הבוקע ממיתרי גרונם של נערים בני 10 או 11, דינו להיעלם בדרך הטבע, כשהם נושקים לגיל בר מצווה. אומנם פרנסי הוותיקן, לפחות אלה שניהלו את הכנסייה הקתולית במאות ה-17 וה-18, נהגו לעתים לסרס את הנערים נעימי הקול על מנת להעביר את רוע גזירת הקול המתחלף, אבל אקט ברברי זה, שהניב בזמנו את סוג הזמרים בעלי קול הקסטרטי, דומה שחלף כבר מן העולם (ואצל מקצת מהקרדינלים הוחלף בסתם פדופיליה, אבל זו כבר אופרה אחרת לגמרי).
הילד סטט (גארט ווארינג) מעיירה ענייה בטקסס ניחן בסופרנו מעלף, אלא שעוד כמה מטענים כבדים מונחים לו על גבו. אמו אלכוהוליסטית, ואת אביו מעולם לא פגש. וגם בבית הספר סטט, בן ה–11, הוא לא ממש להיט. ילד אלים, רגזן וחלש בלימודים. אבל מנהלת בית הספר (דברה ווינגר) שומרת לו חיבה. בעיקר בשל הקול הדקיק והמופלא שלו.
והנה מגיע היום הנורא, שבו האם השתויה מוצאת את מותה בתאונת דרכים, וסטט הקטן נותר בדד בעולם. גבר אלמוני, אביו הביולוגי כמובן, צץ בלוויה של אמא, רק כדי להתכחש מקרוב לבנו שאותו מעולם לא הכיר. מסתבר שהאב (ג'וש לוקאס) הוא גבר נשוי, גדוש במזומנים, החי עם משפחתו באפר איסט סייד במנהטן, ואין לו שום כוונה לערער את האידיליה המשפחתית המושלמת (לכאורה) שלו בהצנחת הבן הלא חוקי הזה בין כותלי ביתו המפואר. אי לכך מוביל האב את הילד נעים הזמירות אל פנימייה יוקרתית המטפחת נערי מקהלה. הוא גם משאיר צ'ק שמן על שולחנה של מנהלת האקדמיה הזאת (קתי בייטס), ובכך עוקף באופן מאוד לא חינוכי את ועדת הקבלה של המוסד הלימודי הזה.
סטט שוב בודד בעולם. מולו מתייצב מנצח מקהלת בית הספר (דסטין הופמן), שדעתו אינה נוחה מהליך הקבלה המושחת של התלמיד החדש, והוא מאכיל אותו הרבה מרורים. ממש כמו שעשה לא מזמן המורה לתיפוף ג'אז (ג'יי קיי סימונס הקשוח) לתלמידו השקדן ב"וויפלאש". מובן שגם בפנימייה היוקרתית הזו מתעוררות בעיות משמעת קשות, בשל אישיותו הלעומתית והמתגרה של סטט.
אלא שהכל מתגמד באותו הרגע שהילד פותח את פיו, ומשחרר מהסרעפת את קול הזהב הנשי שלו, כאילו אינו אלא צאצא של חוזליטו הספרדי. למשמע הפלא הווקאלי הזה, ברור שסטט נועד לגדולות, ואפילו אם תוך שנה הוא ימצא עצמו עם שערות במקומות מוצנעים בגופו, ובעיקר עם קול לא יציב ההולך ומתחלף.
אילו הסרט "נער מקהלה" היה מתרכז בהיבט הביולוגי–דרמטי הזה, ייתכן שהייתה לו תקווה. אלא שבמאי הסרט (פרנסואה ז'יראר הקנדי) והתסריטאי (בן ריפלי האמריקאי) כלל לא חלמו לעצב דרמת התבגרות של ממש. כל שמעניין אותם בנוגע ל"נער מקהלה" הוא כינונו על הבד של אולטרה מגיר דמעות, ששום תפנית מלודרמטית אינה זרה לו. חסרונו (ואולי דווקא יתרונו) של הסרט הזה, הוא בהיעדר כל בושה מצדם של התסריטאי והבמאי, המוכנים כנראה לשבור את השיאים המוכרים של מלודרמות הילדות הידועות דוגמת הספר האיטלקי "הלב", וגם הסרט האיטלקי "בן ללא הורים".
כך קורה ש"נער מקהלה" נכנס דרך הדלת הראשית של טבלת הסרטים הכי מופרכים במאה ה–21. והנה גם רמז שאיננו בהכרח ספוילר: הסרט מסתיים בשירה אדירה של "משיח" מאת הנדל. איתות ברור למה שיוצרי הסרט חושבים על קול הפעמונים של גיבורם הקטן. עד כדי כך הסרט עלוב.
"נער מקהלה" הוא סרטו העלילתי השלישי של ז'יראר, המתמחה בעיקר בבימוי אופרות, הצגות לתיאטרון, סדרות לטלוויזיה, ואפילו בעיצוב מופע ל"קרקס השמש" ("סירק דה סוליי"). לפני 22 שנים ביים ז'יראר את סרטו הארוך הראשון. זו הייתה יצירת המופת "32 סרטים קצרים על גלן גולד", שרימזה על נטייתו של יוצר רב–תחומי זה להתמודד במלוא כובד הראש עם סוגיות הנגזרות ממסורות המוזיקה הקלאסית. גם סרטו "כינור אדום" (1998) התמקד
בנושא הזה, ומובן שזהו גם המצע שעליו מתפתחת לכאורה עלילת "נער מקהלה".
נקודה זו היא גם הנקודה החיובית בסרט, שבזכותה הוא אינו גולש אל התחתית ממש. אפשר למקד טיעון זה בסצינה אחת שמצילה את הסרט מאסון מלא. הסצינה עוקבת אחר חזרה הנערכת באחד מחדרי הלימוד בפנימייה. המורה הקפדן הופמן מנצח על הילדים הנותנים קולם בקטע כנסייתי מאת המלחין האנגלי תומאס טאליס בן המאה ה–16. הילדים שרים מוטט הגדוש בהרמוניות סבוכות, ועל רקע זמרת המלאכים הזו, מסביר הופמן, בבהירות מרשימה, את אופני התגלגלות הצליל בקטע המוזיקלי הזה. הסרט אולי פסול, אבל השיעור המעשיר הזה בוודאי שלא.
"סיפור מהחיים"
הסוציאליסט היהודי ליאון בלום כיהן שלוש פעמים כראש ממשלת צרפת, ובמשך שנות מלחמת העולם השנייה היה כלוא במחנה הריכוז הנאצי בוכנוואלד. על שמו של בלום קרוי, בין היתר, בית ספר תיכון הנטוע באחת מערי החגורה שסובבות את פריז. דומה שאין מוסד מתאים יותר מבית הספר על שם בלום, כדי להצטרף ליוזמה חינוכית שבמסגרתה נערכת תחרות שנתית ברחבי צרפת, ובה מתבקשים גימנזיסטים להכין עבודות העוסקות בנושא הכאוב של רצח ילדים ובני נוער בימי השואה.
מורה פעלתנית ביותר, מדאם גאגן שמה, המופקדת על חינוכה של כיתת לימוד כושלת למדי, מחליטה כי הדרך הנכונה להקנות לתלמידיה נטולי המוטיבציה מעט דעת וגם חוש אחריות, היא לרתום אותם למשימת התחרות, ואף לשכנע אותם להגיש לשופטים עבודה קולקטיבית, שתשקף את מגוון ההיבטים האתניים שלהם. מרבית תלמידי הכיתה - לבני עור, שחורי עור, מוסלמים, נוצרים, וגם תלמידה יהודייה אחת - משתכנעים ליטול חלק במטלה החינוכית, ובתוך כך משתנה לגמרי זווית הראייה שלהם לגבי כיבוד האחר והשונה מהם.
"סיפור מהחיים", שעליו נטען כי הוא מבוסס על משימה חינוכית שאכן התחוללה בסמוך לפריז, משתדל לנצל את 105 דקותיו על מנת לשמש כשופר תעמולתי בזכות הגישה ההומניסטית והחילונית, ובתוך כך לטפח מחדש את רעיון הנאורות, שלרגעים דומה היה כי חלף מן העולם עם לידת בני הנוער של המאה ה–21.
שילוב בין דיונים לוהטים בכיתה, ביקור דידקטי במוזיאון השואה בפריז, שמיעת עדות מפי ליאו זיגל, ניצול שואה ממחנה בוכנוואלד (שבינתיים הלך לעולמו), וכמובן גלישה אינסופית באתרי אינטרנט, מעלה את רמת המודעות של התלמידים לסוגיות עקרוניות כמו רצח עם, אפליה על רקע לאומי, מגדרי ודתי, וכמובן זכויות אדם המוקנות לכל פרט אנושי.
"סיפור מהחיים". צילום: יח"צ
קשה להתייחס ל"סיפור מהחיים" כמו אל סרט מן השורה. מדובר בסדרה ארוכה של הצגת טיעונים פרונטליים, שמוטב היה כי תיערך במסגרת יום עיון המיועד לבני נוער, ולא כחלק מהמבע הפילמאי. נכון, זוהי תעמולה "חיובית" ובלתי מגונה, המגויסת למטרות צודקות. אך אין בזה שום קולנוע. גם הרצאה באוניברסיטה או מערך שיעור בבית ספר תיכון או פעולה בתנועת הצופים יכולים לזכות בתשואות חן חן, גם מבלי שמישהו יטעה לחשוב כי מדובר במעשה אמנות.
הבמאית מארי–קסטי מנסיון–שאר, שאף הייתה שותפה בהכנת התסריט, עושה כמיטב יכולתה בטווח הקולנועי המצומצם שמותיר לה המשדר התעמולתי הזה. בעיקר היא מדגישה את אלמנט העריכה הדינמית, שכמו בא להצטרף ולהשוות גובה עם להט הוויכוחים המנוהלים בכיתה על ידי בני הנעורים, שדומה כי שכחו לגמרי את גילם ההורמונלי ואת מרדנותם הטבעית מאותו הרגע שבו רתמה אותם מדאם גאגן לפרויקט השואה שלהם.
עיקר העומס הדרמטי - וזאת בהנחה שמישהו בהפקה הזאת בכלל חשב על דרמה ולא על מסרים תעמולתיים/חינוכיים - מוטל על השחקנית המנוסה אריאן אסקריד, שמוכרת בעיקר כשותפתו ליצירה של הקולנוען המצוין רובר גאדיגיאן ("שלגי קילימנג'רו", "מרי ג'ו ושני מאהביה", "מריוס וז'נט" ועוד רבים). כאן היא מגלמת את המורה גאגן - דמות קשובה, מגיבה במהירות, מעניקה כבוד לתלמידים, ובה בעת מעמידה אותם על מקומם. היא סמל מלוטש של המורה האידיאלית. חבל שהיא רק שחקנית העושה דמות. קשה להאמין שמצויות באיזושהי פינה בעולם מורות מופתיות שכאלה.