הטקס הזה התנהל מדי שישי אחר הצהריים: כולם בסלון, הפיצוחים על השולחן, לידם בקבוקי משקה קל, המאורר מכוון בדיוק לפנים והטלוויזיה דולקת. זוהי שעת הסרט הערבי, ושיהיה פה שקט, או.קיי? צחקנו, בכינו, התרגשנו, אבל אף פעם לא שאלנו את עצמנו איך הגיעו סרטים דוברי ערבית ממדינות שהוגדרו "אויב", היישר לערוץ הממלכתי של ישראל. 

כדי לענות על השאלה הזו, יצאו אייל שגיא ביזוואי ושרה ציפרוני למסע בעקבות גיבורי התרבות של המזרח התיכון. "סרט ערבית", שישודר מחר בערוץ 8, עוקב, בין השאר, אחרי השיקולים הפוליטיים שהובילו לשידורי התוכניות בערבית מסיבות ביטחוניות, כניסיון לקרב אלינו את מיליוני הפלסטינים שנוספו למדינה שגדלה פי שלוש אחרי מלחמת ששת הימים, ובמטרה למנוע מהם לצפות בתכנים אנטי ציוניים ששודרו בערוצי הטלוויזיה של מדינות ערב. 

געגועים אינסופיים


אלא שמהר מאד גרם הסרט בערבית, ליהודים יוצאי מדינות ערב, לחדש את הקשר עם כור מחצבתם, לעשות "ביקור מולדת" מדי שבוע, ולהיזכר בחייהם הקודמים בגעגועים כואבים וערגה אינסופית.


"עבור מזרחיים רבים, לצפות בסרט של יום שישי, היה לקיים סוג של דיאלוג לא ממש מדובר עם התרבות של ההורים", אומר ביזאווי. "פתאום נפתח פתח שבו לא צריך ללכת ולהשתיק את הרדיו של אימא ששומעת אום כולתום, הרי זה בטלוויזיה הממלכתית, ויש לכך לגיטימציה". 


יש תחושה שהגעגוע לסרט בערבית נשען על גל החזרה לשורשים. 

"אנחנו יוצאים מהבית ומהשכונה לחיים אחרים ולאנשים אחרים, ורואים שהם גדלו אחרת מאתנו. למרות שהם בני דורנו, משהו אצלם שונה, ואנחנו לא תמיד יודעים להגיד למה, ואז מתחיל הדבר הזה שנקרא להתחבר לשורשים. אני מרגיש שדווקא בעידן המודרני, בני האדם נאמנים לתרבות שלהם, הרבה יותר מאשר ללאום שלהם".


ביזאווי מעיד על עצמו שהיה ילד בלונדיני ובהיר עור, וזה, ככל הנראה, מה שהוביל אותו לרצות להיות "יותר מצרי ממצרי", לדבריו. "מגיל אפס דיברתי ערבית וניג'סתי להורים שייקחו אותי לקהיר. זה לא המסע הקלאסי של בני הדור שלי שמחפשים קשר לתרבות של הוריהם ועושים את המסע הזה מאוחר יותר. אז כן, יש משהו יפה בלחזור לשורשים, אבל חבל שזה מסתכם רק בזה".  


תסביר. 

"אני אמנם אוהב את אום כולתום, אבל הרבה יותר מעניין אותי מה קורה עכשיו בתרבות המצרית. איזה סרטים, הצגות ומוזיקה יש שם, מה עם סצנת הרוק והאינדי. אני לא יכול להסתפק רק בעבר ובנוסטלגיה, למרות שיש לזה חשיבות. אני מעדיף לקחת את זה לכאן ולעכשיו, ולהפוך את זה לרלבנטי לחיים שלנו במזרח התיכון".


זה רלבנטי עוד יותר עם כל התהפוכות שקורות עכשיו באזור שלנו.  

"בהחלט. כשאת חוקרת תרבות או חברה, את צריכה ידע פנים תרבותי לגביה. למשל, אני יכול לספר בדיחה על בלונדינית בהמון מקומות בעולם, אבל בדיחה על פנינה רוזנבלום אפשר לספר רק פה. יש ממד עולמי שעובד ויש ממד שבו אני חייב להכיר היכרות פנים תרבותית".


חוסר הידע מוביל לפחד?

"אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו דומים לערבים. זה גם הרצון להציג את האויב אך ורק כאויב, שיש להקים חומת הפרדה ביני ובינו, לא רק פיזית, גם מנטלית. אנחנו לא רוצים להאמין שאנחנו דומים להם. זה בא לידי ביטוי בהמון דברים קטנים: למשל, ראינו במלחמה האחרונה שהפלסטינים מחלקים בקלאווה ברחוב אחרי שנופלים טילים. בתגובה היה חשוב לנו להגיד שאנחנו לא עושים דברים כאלה. נכון, בקלאווה זה לא במסורת שלנו, אבל מה עם המצעד הגדול ורב הרושם שעשינו בירושלים ב-67', ומה לגבי חגיגות יום ירושלים, שמתקיימות מדי שנה בשער שכם ובעיר העתיקה?".


כלומר? 

"יש משפט בערבית שאומר: 'הגמל לא רואה את הדבשת שלו'. כל כך חשוב להפנות מבט פנימה, כי את האחר לא נוכל לשנות. בעיני הסרט הערבי היה ביטוי לזה: אנחנו אמנם מאוד אוהבים לראות אותו ויש לנו משיכה רבה לשם והיינו רוצים לצפות בו כל שבוע ולהפוך את הצפייה לטקס, אבל מה? בואו נלעג לזה ונסתכל עליו במשקפיים ציניות. בואו נשמור על מרחק כדי שלא תהיה הזדהות של מאה אחוז".
 

הפרודיה של יוצרי "זהו זה" עם דבל'ה גליקמן ומוני מושונוב לסרט ערבי, הפכה במרוצת הזמן לפרק האהוב ביותר בתוכנית. בסרט שלך התברר שיוצריו צפו בו פעם אחת בלבד, לפני שיצרו את המערכון.  


"זה המבט הצברי הזה, הציני. מה שמפריע לי הוא האופן שבו יוצרי 'זהו זה', בביטחון מלא, אומרים שאם ראית סרט אחד, ראית את כולם. דווקא כחוקר קולנוע מצרי, אין לי רצון לומר שמדובר בקולנוע איכותי, אני אומר שכמו כל תעשיות הקולנוע בעולם, גם הקולנוע המצרי ברובו, הוא קולנוע מסחרי".


כחוקר קולנוע מצרי, ביזאווי מלמד את התחום בכמה מוסדות חינוך ומחזיק בטור "רלבנט" במוסף "הארץ", שנקרא על שם ליין מסיבות שארגן בעבר. על סרט דוקומנטרי כמו 'סרט ערבית' חלם זמן רב. "אני לא אדם יוזם, אוהב לחלום ולפנטז, ומבחינתי הפנטזיה הספיקה".
 

שרה צפרוני, שפגשה בביזאווי במקרה, הציעה לו לעבוד יחד על דוקומנטרי בנושא הסרט הערבי. "אני מודה שבשנייה הראשונה האגו שלי התנפח. לא הבנתי למה לי לעשות סרט על נושא קרוב לליבי, עם מישהי שאני לא מכיר", הוא אומר. "למזלי הצלחתי להשתיק את האגו, ואמרתי לעצמי שממילא לא אעשה את זה בלעדיה. לאורך שש השנים שעבדנו על הסרט, היא הייתה בפירוש הכוח המניע, למרות שאני מוביל את הסרט והסיפור שלי הוא זה שנמצא שם".


תסביר את שם המשפחה שלך: שגיא ביזאווי. מה קדם למה? 

"שם המשפחה המקורי היה ביזאווי. לפני שנולדתי אבי שינה לכולנו את שם המשפחה לשגיא. הוא לא רצה להגיע למצב שאני ואחי נגדל וכל אחד יעברת את שם המשפחה אחרת. הייתי הילד שנולד בלונדיני, עם שם של טייס, אבל החלטתי לא לוותר, והשארתי את שני השמות".