"אני לא ילדת פלסטיק, לא אכפת מה מסביבי, אף אחד לא יגיד לי איך לחיות את החיים שלי", שרה לפני שש שנים הילי ילון באחד מלהיטי אלבומה "אולי להישאר". ובכן, מחקו בלא ניד עפעף את ה"אולי". ילון, כוכבת סדרת הטלוויזיה "השמינייה", מוכיחה כעת שהיא נשארת חזק על המפה והיא בכלל לא ילדת פלסטיק ב"אני לא מאמין, אני רובוט!", סרט הביכורים של הבמאים הצעירים טל גולדברג וגל זלזניאק, שיצא בסוף השבוע לאקרני בתי הקולנוע.
 

מי שכיכבה כאיה דביר הבלתי נשכחת ב"השמינייה", חורכת עם עיניה התכולות את המסך בסרט החדש כנועה, שעם כל הקסם שבה מניעה את העלילה אל מחוזותיה ההזויים. זה קורה לאחר שהיא נוטשת לאנחות את דני (יותם ישי), חברה המשלומפר, לאחר שהיא קצה בהתנהגותו הנבכית. המסכן, החושד שנערת חלומותיו נחטפה, יוצא למסע ללא חת להשבתה, שבו מתגלים כישוריו הרובוטיים המסתוריים.
 

"מה לי ולרובוטים?", ילון מעירה בחיוך שובה לב. "אמנם נולדתי באייטיז וגדלתי על אי.טי. וכבר קרה שבאיזו סדרה לילדים היה עלי להילחם בנחש ענק ולירות עליו לייזר. אבל זה לא היה באמיתי כזה, אלא דרך המחשב. עם רובוטים של ממש עוד לא התעסקתי. נראה לי שזה חדש לכל המעורבים בסרט, כולל הבמאים. הרי עוד לא נעשה בארץ סרט שהוא גם מדע בדיוני וגם קומדיה מטורפת".
 

"בעצם, יצאנו אל הבלתי נודע", היא מוסיפה. "בסרט כזה אין לך מושג אם תצא טוב או תצא מגוחך. אתה רק יכול לדמיין ולקוות. איך שנעשה הסרט, בניגוד לרגיל לא הראו לנו 'ראשס'. במצב כזה שאלתי את עצמי מה השטויות האלה, שהסתערו עלי כל מיני נינג'ות והיה עלי להילחם בהם בלי פחד".


הרמת מראש ידיים?

"שאני ארים ידיים? ההיפך. 'טוב, ננסה', אמרתי לעצמי. קיוויתי שזה יצליח ועכשיו, לאחר שראיתי את הסרט, נראה לי שזה יצא ממש טוב, גם אם לא הייתה כאן יומרה להתקרב לתקציבים של סרטים הוליוודיים, השקיעו המון בפעלולים ובבניית הרובטיקה. כאילו חסר רק סקייטבורד מעופף וזה היה יוצא מושלם".


בסך הכל היה לך כיף בצילומי הסרט?

"איזה כיף. צילומים של סרט גובלים בהתעללות. הצופים רואים בו, למשל, זוג מתהלך על שפת הים ואומרים איזה יופי. הם לא מתארים לעצמם שסצנה פסטורלית כזאת יכולה להיות סיוט אם היא מצולמת ב-40 מעלות חום או בארבע לפנות בוקר, כשמסביב עשרות אנשי-צוות רעבים ועצבניים, החייבים להספיק בזמן".
 

צופי הסרט אולי אינם יודעים, אבל פרט לכך שעלייך להפעיל בו כל מיני כלי-משחית, הייתה לך בו משימה חשאית נוספת.

"איזו?".


נודע לי שהתבקשת להפעיל את קסמייך על צחי גראד כדי שיואיל ברוב חסדו לשחק בסרט את גולדשמיט, האיש הרע.

"מאיפה אתה יודע?".


ציפור קטנה לחשה לי.

"לא בטוח שרק אני השפעתי עליו , אבל יכול להיות שהעיניים היפות שלי עשו את העבודה".

תחפושת של קבצנית

דומה שילון, ילידת ירושלים, ב"עבודה" מאז שהיא זוכרת את עצמה. "תמיד שיחקתי; אתה יודע, נולדים עם זה", היא אומרת. "כשהיו באים אלינו אורחים, הייתי מושיבה אותם מולי ומציגה להם. הם ידעו שאם הם לא ימחאו לי כפיים, אז יהיה טרור. את אבא, גם אם מאוד רצה לראות טלוויזיה, הייתי סוחבת לגן הציבורי, עמוסה בכובעים ובמקלות של סבא, ומופיעה בפניו".




מתוך הסרט "אני לא מאמין שאני רובוט". צילום: יח"צ



מניין זה בא לך? את ממשפחה של שחקנים?

"אצלנו זה קרה הפוך. אמא שלי, תרצה, היא קרמיקאית ואבא שלי, עוזי, שהקיף את כל העולם לפני שידעו כאן מה זאת תרמילאות, היה הרבה-הרבה זמן סוכן נסיעות עד שלפני אי אלה שנים סגר את המשרד והוציא את עצמו לפנסיה כדי להגשים חלום. מאז שהחליט להיות שחקן בעקבות הבת שלו, כבר שיחק פה ושם".
 

ילון מוכרת כטיפוס. כשהייתה בגן הילדים והגננת שיבשה את שמה וקראה לה הילה, היא נעלבה ופשוט הסתלקה הביתה. תמיד הלכה בדרך שלה. לעצמאותה תרם בית הספר שבו למדה לאחר שעברה עם אמה לתל-אביב.
 

"בית הספר הדמוקרטי ביפו, שבו למדתי, גורם למי שלומד בו להיות אינדיווידואל, הפועל למעל הסביבה", היא מעידה. "הוא לוקח את מה שיש בתלמיד ומעצים אותו. זה מצוין, אבל גם לא קל. התלמידים שלו יוצאים ממנו מובילי דעה, אכפתניקים כאלה".


סיימת שם את לימודייך?

"בידיעה שתמיד אוכל להשלים בגרויות באקסטרני, פרשתי בסוף כיתה י'. היה לי יותר חשוב לעסוק במשחק ובשירה, בידיעה שזה מה שארצה לעשות כל החיים".
 

כשחבריה לספסל הלימודים התייגעו בבגרויות, ילון, שבעקבות עיסוקיו של אביה ראתה עולם, יצאה לחפש את מזלה באנגליה. לקחה פה ושם שיעורי משחק ובחוצפתה הטבעית הציגה גם ברחובות לונדון.


זה נכון שהיית שם קבצנית?

"לא ממש", היא מתקוממת בחן. "באתי לשם כאמנית. אני עדיין אמנית. שמתי על עצמי תחפושת של קבצנית. מין דמות מאוד מוקצנת עם מזרקים בשיער ועכברושים מפלסטיק".
 

אל תגידי שהיית הדמויות הקפואות ברחובות הכרך, המצפות לתרומות הקהל.

"אני נראית לך כמי שמסוגלת להיות קפואה? הייתי מהבובות, המדברות עם האנשים ועושות שטויות. כעת, נראה לי שהייתי נורא אמיצה".


את האומץ שלך לא הפגנת בצה"ל.

"לא אפשרו לי. בדיוק נפלתי על מחזור שבו לא גייסו את הבנות. אז אני, אחת שלא מבזבזת את הזמן שלה, ניגשתי לסטודיו ניסן נתיב מתוך ביטחון שלא יקבלו אותי בגלל גילי דאז, 18. למרות זאת, עברתי בהצלחה את האודישן ועם איתי שור, כיום שחקן תיאטרון החאן, היינו הכי צעירים במחזור שלנו. זה לא הפריע לנו לעשות שם כל מיני צרות".


מה הצרות?

"איחרתי בלי סוף. לאחר בסטודיו של ניסן נתיב זה היה סוף הדרך. אתה נכנס לכיתה באיחור וכולם רוצים לאכול אותך במין מבט מאיים. היום הדברים נראים לי פחות דרמטיים בהשוואה לאז. זה בית ספר למשחק, לא משהו אחר. אתה כלוא בו מתשע בבוקר עד 11 בערב בשביל לעשות את מה שאתה אוהב, לא ברור אם טוב, או רע, במשך שלוש שנים. חייתי שם במציאות אחרת, בבניין בדרום העיר בלי חלונות, כמעט בלי חופשות".


עבדות...

"בוא, לא נגזים. למדתי שם המון. בזכות הסטודיו השתנו לי החיים".


בדף התודות, שצורף לאלבום שלה, היא הצדיעה למנטור הנערץ: " לניסן נתיב – על שאפשרת לי להתבונך בך והשארת בי את ההשראה שמכוונת אותי".

הכל נשאר במשפחה

אם בוגרים לא מעטים של הסטודיו נקלטים בתיאטרון הרפרטוארי, בפרט בחאן, ילון, דמות בלתי ממסדית בעליל, היא עצמאית מכדי מלהיות ביניהם. עד כה שיחקה בהצגות פרינג' הרחק מהזרקורים. את עיקר המוניטין שלה רכשה מול המצלמות, כשכבר בשלב מוקדם, הופיעה מול דני גבע בתפקיד הראשי ב"אלנבי רומאנס", סרט בן 50 דקות, שיצרו ינאי גוז ויוני זיכהולץ. "זה היה לגמרי דל תקציב", היא זוכרת. "לא רק שהחזקתי את ה'בום' של הסאונד, אלא גם הפעלתי את התאורה עם פנס". 
 

לא ברור לאן הייתה מגיעה מכך, או מתפקידים זעירים בסרטים דוגמת "עץ הלימון" של ערן ריקליס ו"מאיה" של מיכל בת-אדם. "העיקר לעשות", היא מעירה. "השמינייה", שם כיכבה בתפקיד הראשי מול ידידיה ויטל כאחיה התאום, הנחיתה אותה בתודעת הקהל הצעיר.
 

"הצלחת הסדרה גרמה לי לטלטול מאוד חזק ולבלבול מאוד גדול", ילון סבורה במבט לאחור. "כשנכנסתי לזה, לא תיארתי לעצמי שלא אוכל לעבור ברחוב מבלי שיזהו אותי; בעצם מה שקורה לי עד היום. הבלבול היה בין הרצון להיות אמנית לבין המסביב. היום, אם היו מציעים לי מהטלוויזיה איזו טלנובלה, הייתי לוקחת מה שבא, אבל אז דרמה יומיומית לא נחשבה למשהו איכותי במיוחד. דחיתי הצעות שהיום אולי לא הייתי דוחה אותן".
 

צעירה אסרטיבית שכמותה לא ציפתה בחיבוק ידיים לתפקידים הנחשקים שיתאפסו בכיוון שלה. היא תפסה יוזמה ופתחה סטודיו למשחק. "כשהתחלתי לדבר על העניין, אמרו לי שאו שאהיה בת מזל או שאצא מהסיפור טיפשה", היא נזכרת. "מרוב עצות שקיבלתי בקשר לרעיון, התנתקתי לחודש מהאנשים שהכרתי כדי לקבל בסופו של דבר החלטה לעשות מה שבא לי".
 

ילון, אז צעירונת באמצע שנות ה-20 שלה, קפצה למים. בארבע השנים, שבהן ניהלה את הסטודיו שלה ביפו, עברו בו לדבריה 800 תלמידים ורוב המורים במקצועות התיאטרון השונים היו עתירי ניסיון ממנה. "היו לי הזדמנויות להתרחב, אבל העדפתי לשמור על אינטימיות", מספרת ילון, שאירחה אצלה גם סדנאות משחק מרתוניות של שלושה-ארבעה ימים. "אין דברים כאלה. לאחר ארבע שנים של נתינה ושליחות, החלטתי ללכת לכיוונים אחרים".
 

אלה לא חסרים לה. עם כל המחאה שבלהיות מורה כה צעירה למשחק, חשוב לה גם לתפעל את כישוריה כשחקנית. לפני שנתיים שיחקה את שחרזדה בהצגת הילדים "שחרזדה והגנב מבגדד", שמנחם גולן ביים באחרית ימיו. "אם גם עלינו הוא צעק מדי פעם, אני מבינה שהכרתי אותו כבר בתקופה הרגועה שלו", היא מעידה. "אף כשצעק, היה כזה חמוד. כשקלטתי מול מי פעלתי שם, עם הניסיון העולמי האדיר שלו, הבנתי איזו זכות נפלה חלקי".
 

ילון, כאמור, גם זמרת. מי שמתוודע אליה, לא צריך להיות מופתע מכך שלצד האלבום שלה, בהפקה המוזיקלית של עופר קורן, רתמה את קולה ואת מרצה לאחד מהאלבומים עתירי האנרגיה של להקת "אנרגיה חולנית". "הם משוגעים; בגלל זה אני אוהבת אותם", אומרת ילון על חברי הלהקה ומשמיעה לי בהשמעת בכורה עולמית את "אל תוותר", סינגל נפלא מאלבומה שבדרך.
 

היא גם אידיאליסטית, הפעילה בעמותת "אפשר אחרת", המקרבת יהודים וערבים. להנאתה היא מציירת, מפסלת, מנגרת ("למדתי נגרות...") ובעיקר מכורה לים וכמעט סקיפרית. לאחר שעזבה בימים אלה את מקום מגוריה ביפו, מול הגלים, עברה לשבועות הקרובים עם החבר שלה, המוזיקאי עמוס פאנק, לחווה בחוף מכמורת.
 

"לפני שנטוס לאיזו תקופה בארצות הברית, לעשות מה שבראש שלנו, רציתי ליהנות כאן מגלישת גלים", היא אומרת. "נראה מה יהיה הלאה..."

בכך תמו שאלותי. כביכול לתומי אני שואל אותה אם מוכר לה רחוב ילון בירושלים. "מה, כבר קראו רחוב על שמי?", היא משתובבת במתיקות. "נראה לי שזה על שמו של חנוך ילון (מנקד המשנה, חתן פרס ישראל – יב"א), אחיו של סבא שלי, מרדכי ילון".
 

בעודה אומרת זאת, אני שולף צילום ישן ומציג בפניה תמונות של קרובי משפחתי. נשימתה נעתקת. "הרי כאן הורי וסבא וסבתא שלי!", היא נפעמת. "מה זה עושה אצלך?".


נוכח ההתרגשות, האופפת אותנו, נשלפים צילומי-עבר נוספים. כן, כן, גם אם לא ברור מה יהיה עם הסרט "אני לא מאמין, אני רובוט!", מה שלא בידינו, אין ספק ששנינו יצאנו ממנו מורווחים. הרווחנו משפחה.