דבוקת אשכנזים שעולה על השולחנות רוקדת כאילו אין מחר, מניפה ידיים באוויר וצועקת "נגן! נגן נא!" של זהר ארגוב. כך אולי אפשר לתאר את מה שקרה לפני שבוע במועדון זאפה התל אביבי.

בשניות הראשונות זה נראה כמו עוד חפלה מזרחית, אבל כשמתבוננים בקהל שנהר להופעה של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, לא מוצאים עור שחום אחד לרפואה: סטודנטיות בלונדיניות לספרות אנגלית והיפסטרים. לא בדיוק הטייפ־קאסט הקלאסי של מוזיקה מזרחית. כששאלתי בחורה אחת שרקדה על ידי, איך היא מסבירה את זה שיום ראשון היום, ו־200 אשכנזים רוקדים ושרים פה ביחד מוזיקה מזרחית, היא צחקקה ואמרה: "בוא נגיד שלסבתא שלי נתקעת עכשיו הרגל הקרושה בגרון".

רק בתל אביב

ואולי זו הגדולה של פנחסוב, סוג של "ברמן" מתוחכם שיודע לערבב בין מזרח ומערב, לקוקטייל משכר ומקפיץ לאללה. על הבמה כל חברי המועדון (מארק פנחסוב, ניר טייב ויאיר צברי). מתארחים: חיים רומנו - אחד מגדולי הגיטריסטים בישראל ("הצ'רצ'ילים", ליווה את פוליקר, גליקריה ועוד) המתפקד כאחד מנגני המועדון; דקלון - שעולה לכמה שירים, ואנה ארונוב, שעולה באדום מחשמל לריקוד לוהט. איכשהו, כל המישמש הזה נותן תוצרת, בעיקר כי האנרגיות של הלהקה שמחות ומקפיצות, והקהל שבוי.

למי שלא שמע על אביהו פנחסוב ומועדון הקצב, נגלה שמדובר בתופעה מתפשטת. בינתיים לא כאש בשדה קוצים. בעיקר בגבולות תל אביב. יש לי חשש שהיא גם תישאר כזאת, גם אם פוטנציאלית היא מסוגלת להתאקלם בהצלחה מקריית שמונה עד אילת.

התפאורה על הבמה מורכבת משטיח פרסי גדול, שנתלה מאחורי הלהקה כמו תמונה, וזהו. קל להתמכר לשמח, למרות שלעתים נראה כמו פרודיה. כאילו פנחסוב מסתלבט על הקהל עם איזו אותנטיות מזויפת, והקהל בכלל לא מרגיש. ואולי זו המוזיקה החדשה? לתבל את השירים עם הומור, עם קריצה, עם נטלי דדון בקליפ של הלהקה? אחרי הכל, או אולי לפני, גם מוזיקאים זקוקים לפרזנטורית.

אבל יש כאן יותר ממזרחית לאשכנזים. יש כאן להקה שמנגנת יפה עם קצב טוב. פתאום בא שיר שמרגיש כמו רוקנרול, באמצע שיר של דקלון, ואחריו קטע כינורות שמזכיר קטע של להקת The Dirty Three (חפשו ביוטיוב את הטרק שעשו עם ניק קייב) ועוד השפעות זרות. החבר'ה הרבה יותר מתוחכמים ממה שהם נראים, ונדמה שכל עתידם לפניהם. בתום ההופעה המיוזעת, תפסתי מאחורי הקלעים את אביהו לראיון קצר.

מי אתה, אביהו?
"אביהו (לנדוור) פנחסוב. נולדתי בקריית הרצוג בבני ברק, ובגיל שלוש עברנו לשכונת כפר שלם. התחלתי לעסוק במשחק, תיאטרון ומוזיקה בגיל 21. המועדון נולד משיר שכתבתי, שהכיל השפעות של רוקנרול והשפעות יווניות. השילוב הזה הפתיע ועניין אותי, וכך התחלתי לפתח לעצמי את הכיוון המוזיקלי החדש הזה".

איך אספת את ההרכב ההזוי הזה ללהקה?
"אחרי כמה חודשים, ואחרי שכתבתי שישה שירים, התהוותה תמונה ברורה יותר. ידעתי שכדי לממש את החזון, אצטרך למצוא נגנים עם סאונד אותנטי וחם כמו בשנות ה־60־70. רציתי נגנים שפעלו בתקופה ההיא שבה צמחו ופרצו דרך להקות הקצב המיתולוגיות כמו הצ׳רצ׳ילים, עוזי והסגנונות, צלילי הכרם, צלילי העוד ועוד רבים וטובים. שאלתי את עצמי מי מסוגל לנגן גם רוקנרול, גם Fאנק וגם יווני? ובכן יש רק תשובה אחת: חיים פאקינג רומנו הגדול".

לא היה לך קשה לשכנע אותו להיכנס להרפתקה הזאת?
"כשנפגשתי עם חיים בפעם הראשונה, שאלתי אותו אם הוא מוכן לנגן רוקנרול על הבוזוקי? הוא לא הסכים, והסביר שהוא גיטריסט ושרוקנרול מנגנים רק על חשמלית. אמרתי לו שזה דווקא יכול להיות ניסוי מעניין, שיכול להביא איתו סאונד חדש, שיהיה רק שלנו, וזה שווה בדיקה. היום חיים מנגן רק על הבוזוקי, את הסגנונות וההשפעות שעיצבו את המועדון. אני חושב שחיים מקבל את הכבוד הראוי לו, אחרי יותר מעשור שנעלם מקדמת הבמה, ותעשיית המוזיקה הישראלית".

מאיפה בא הרעיון לקליפ "נשמה כפרה מאמי" עם נטלי דדון?
"מועדון הקצב של אביהו פנחסוב הוא מעין פסקול מוזיקלי ישראלי, וגם ברמה הוויזואלית, לכל שיר יש סיפור משלו. לדוגמה, 'נשמה כפרה מאמי', שצולם במספרת שאול המיתולוגית בלב יפו, צמודה לדוכן המלבי המפורסם. רציתי ללהק את הכפרה שלנו, וחיפשתי מישהי סקסית עם מראה אקזוטי וישראלי כאחד. האמת היא שהשם נטלי דדון עלה די מהר. נטלי הייתה נשמה אמיתית, ומיד התחברה לשיר ולכל מה שמייצג המועדון".

לאן אתה חותר עם הלהקה?
"החלום שלי הוא להמשיך ולפתוח לכמה שיותר אנשים את הלב, כדי לתת להם הזדמנות להתנתק מהכל ולעוף איתנו אל מחוזות החופש, בלי לפחד כלל".