"אהבה וחסד"

כשביים אלפרד היצ'קוק את “עולם השכחה" ב-1945, הוא אולץ לצרף לפתיחת הסרט כתוביות שהסבירו לקהל הצופים של אותה עת מי היה זיגמונד פרויד, ומהם הפסיכואנליזה ופשר החלומות שנקשרו בשמו. כשלעצמו, היה זה עניין משונה למדי, שהרי באירופה ציינה אז ההשקפה הפרוידיאנית חמישה עשורים של פופולריות הולכת וגוברת. אך כידוע מה שטוב לאירופה, לא תמיד טוב להוליווד. 

אף שחלפו כבר שבעה עשורים מאז אותו סיפור שולי על אודות היצ'קוק ופרויד, נראה שלא הרבה השתנה בהוליווד בכל הקשור לאמון שהמפיקים נותנים בכמות ובנפח הידע הכללי של ציבור רוכשי הכרטיסים לסרטיהם. וכך קורה שהסצנות המרכיבות את הסיפור האנושי שמגולל “אהבה וחסד" נראות כמו סיור תיירותי לתלמידי תיכון בתחנות השונות של תורת פרויד. אילו היו יוצרי הסרט נשענים על סיטואציות פחות צפויות ודידקטיות ומעניקים מידה מסוימת של קרדיט אינטלקטואלי למצטופפים באולמות ההקרנה, “אהבה וחסד" היה בוודאי מרוויח המון נקודות זכות, הנגרעות ממנו בשל פשטנות התסריט שלו.

למעשה, זוהי המכשלה הבולטת בסרט מעניין זה, המתיימר למפות את הנפש של בריאן וילסון, מי שהנהיג בשנות ה־60 את הביץ' בויז, הנחשבת עד היום לאחת מלהקות הפופ המצליחות בכל הזמנים. נפשו של וילסון, כנרמז מההתעסקות המוגזמת של הסרט בפרויד, הייתה מסוכסכת ביותר. מצד אחד, היה מדובר בגאון בכל הקשור לשימוש יצירתי בסאונד חדשני. מהעבר האחר, היה זה יצור אנושי מפוחד, שסבל לאורך ילדותו מהתעללות קשה מצד אביו, שבז לו על כל צעד ושעל ונהג להכותו מכות רצח. אלימות אבהית זו גרמה לחירשות שממנה וילסון סובל באוזנו הימנית. ולא לשכוח שמדובר במי שהאוזן היא כלי העבודה העיקרי שלו.


הביץ' בויז, למי שבמקרה שהה ב־50 השנים האחרונות על כוכב לכת אחר, היא להקה שאופיינה בצליל מיוחד, וטיפחה את מה שכונה פעם “מוזיקת גולשי הגלים", אלה שלוקחים הכל באיזי. זהו צליל קליל, אפוף בהרמוניות סבוכות למדי, שקולות הפלסטו הגבוהים של חמשת חברי הלהקה מספקים את הארומה הרומנטית-כיפית של השירים. 

בריאן וילסון, שעם שני אחיו קרל ודניס, בן דודו מייק, וגם חבר נוסף ושמו אל, שהתגורר לא רחוק מהם בלוס אנג'לס, הקימו את הלהקה ב-1961 ונסקו למרומי ההצלחה הפנומנלית עם להיטים כמו “סרפינג יו.אס.איי", “ראונד ראונד, גט א־ראונד" ו"ויברציות טובות". בריאן, זמר ונגן גיטרה בס, העדיף לפרוש מהופעות חיות, ולקראת אמצע שנות ה-60 התמקד בהפקת סאונד-אולפן, שנחשב למהפכני לא פחות מעבודתם של ג'ון לנון ופול מקרטני, מנהיגי הביטלס.

עלילת “אהבה וחסד", ששואל את שמו מתוך אחד משירי הלהקה, נפתחת למעשה כשבריאן מתחיל לשמוע קולות ולדמיין - בסיוע LSD - מפגש עם אלוהים, המדריך אותו אישית לקראת השיפורים שהוא מכניס למוזיקה של הלהקה. תיאור הסבל הנפשי שעבר על מי שנתפס כיום כגאון מוזיקלי ממלא כמחצית מדקות הסרט. המחצית האחרת מתארת אירועים בחייו של אותו בריאן, שהתחוללו 20 שנה מאוחר יותר, לאחר שהתאושש מהתמוטטות נפשית, שכללה התמכרות לקוקאין, השמנה קיצונית ובילוי דיכאוני של שלוש שנים רצופות בתוך מיטתו, בלי אפשרות להינתק ממנה.

שני שחקנים שונים מגלמים את שתי הפאזות של בריאן. פול דאנו, שהוסיף עשרות ק"ג למשקל גופו, עושה את בריאן הצעיר, הנאנק תחת רודנותו של אביו המתעלל. ואילו ג'ון קיוזאק מגלם את בריאן המבוגר, שנרמס על ידי שתלטנותו של פסיכולוג צמא כוח בשם ד"ר יוג'ין לאנדי (בגילומו האקסטרווגנטי של פול ג'יאמטי), המשלים מעגל פרוידיאני פשטני על אודות יחסי תלות־שנאה־אימה של בן־אב.

ביל פולאד, שמוכר כמפיק של סרטים שאפתניים דוגמת “הר ברוקבק", “עץ החיים" ו"12 שנים של עבדות", כובש הפעם את עמדת הבמאי. אורן מוברמן, מי שהיה בין כותבי התסריט המבריק ל"אני לא שם", שגולל את סיפור חייו של בוב דילן, נשכר לעבד את האוטוביוגרפיה של וילסון, ועושה זאת בהצלחה פחותה מאשר בסרט שעסק בדילן. מעניין לציין שבשני המקרים השתמש מוברמן בטריק דומה של פיצול הדמות הראשית בין כמה שחקנים, שכל אחד מהם אחראי על מימוש ויזואלי לפן אחר בפחדיו הפנימיים של המוזיקאי.

למען האמת, “אהבה וחסד" בוחר להתמקד בלא יותר משני מאורעות בחייהם של שני הבריאן וילסון שהוא מתאר. מתוך חיי המוזיקאי הצעיר, התסריט מבודד את הזמן הטעון שבו שהה באולפן ההקלטות, בבישול האלבום “Pet Sounds", שנחשב כיום לאחד משלושת הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. מתוך מסכת חייו המסוכסכת של בריאן המבוגר, מתואר בעיקר סיפור התאהבותו במוכרת מכוניות קדילק מסבירת פנים (בגילומה של אליזבת בנקס), שבסופו של תהליך הבראה נפשית נישאה לו ב־1995, ונישואיהם מחזיקים מעמד עד היום. השניים, כך פורסם, שיתפו פעולה בהכנת “אהבה וחסד". מה שלא בהכרח מועיל לנקודת המבט של הסרט, שהופך את גברת וילסון למעין מהדורה קליפורנית של אמא תרזה.
"החופשה הסקוטית שלי"
כבר 1,000 שנים בקירוב שהוויקינגים האכזריים אינם פושטים עוד על כפרי החוף הסקוטיים. מה שלגמרי לא מפריע לסבא גורדי (ביל קונולי) לומר לשלושת נכדיו - לוטי, מיקי וג'ס - המתגוררים בלונדון הרחוקה, כי חלומו הוא להיקבר בקבורת לוחמים ויקינגית מסורתית. שהרי הוא, כלומר סבא, אינו אלא צאצא רחוק לאותם פולשים מהצפון הקר שהתנחלו במערב סקוטלנד סביב שנת 800 לספירה. והופ, רק הוא פולט משאלת לב זו, והנה, ממש מולם, סבא נופח את נשמתו. ומה כבר יכולים לעשות שלושה ילדים נלהבים, שהמבוגרת בהם היא בת 9 בלבד? למלא אחר רצונו המפורש, אלא מה.

על פי כללי הטקס העתיק, מניחים את גופת הלוחם על סיפונה של סירת מלחמה ויקינגית ושולחים בה אש בעודה יוצאת להפלגה אחרונה במרחבי הים. הלוחם המת עולה בסערה על הוולהלה, היכל הגיבורים הנורדי, כדי להסב אל שולחנו של אודין, מלך האלים במיתולוגיה הצפונית. זה מה שכתוב בוויקיפדיה, וזה בדיוק (או בערך) מה ששלושת הילדים עושים לסבא שלהם, בסצנת השיא, השערורייתית יש לומר, של “החופשה הסקוטית שלי", שכתבו וביימו אנדי המילטון וגאי ג'נקין.

איך בכלל הגיעו לוטי, מיקי וג'ס מלונדון אל כפר הדייגים הסקוטי? מתברר שסבא התאושש זה עתה ממחלת לב, רק כדי להתחיל בטיפול כימותרפי מכאיב, ושני בניו המבוגרים מבינים כי הסוף כבר מעבר לפינה. לכן השניים מנצלים את מועד יום ההולדת ה־75 של סבא כדי לארגן לו מסיבה בהשתתפות כל הכפר, כולל חבר הפרלמנט המקומי. זו גם הסיבה שהילדים, עם אבא דאג (דיוויד טננט) ועם אמא אייבי (רוזמונד פייק), מחישים פעמיהם צפונה, אל עבר סקוטלנד.

וזאת יש להוסיף: אבא כבר לא גר בבית, ולאמא יש חבר אחר למיטה. אבל מידע זה חייב להישאר חסוי, שהרי סבא נורא חולה, ואין להפיל עליו חדשות מכאיבות כאלה. כך קורה שהחגיגה המתוכננת עטופה מראש במערכת של שקרים וחצאי אמיתות, שאינם שייכים בלעדית לאגף הלונדוני של המשפחה. גם דוד גאווין (בן מילר) העשיר, שגר באחוזה סקוטית, לא כל כך נהנה מחיי הנישואים שלו עם דודה מרגרט (אמיליה באלמור), שהיא, איך לומר זאת בנימוס, משוגעת על כל הראש, ואחר הפדיחות שלה בפומבי ניתן לעקוב באמצעות סרטונים ביוטיוב. 


המילטון וג'נקין, טירונים בתחום עשיית הסרטים, הריצו במשך שנים סדרת טלוויזיה קומית שהתמקדה במעקב אחר היומיום הקטנוני והמעצבן בחייה של משפחה לונדונית עמוסה בבעיות, בחוסר תקשורת הדדית, בילדים נרגזים ובשקרים מוסכמים. אל הפורמט הבסיסי של סדרה זו, "Outnumbered" שמה, צירפו פה השניים את הפן הסקוטי הכמו־פסטורלי, שמעוצב כהנגדה ללחצי החיים האורבניים, שחנקו את האידיליה המשפחתית אצל אבא ואמא של לוטי, מיקי וג'ס.

רכיב חשוב במשוואה המלודרמטית, שהמילטון וג'נקין בוראים על הבד, הוא דרכי המילוט של הילדים. הם אינם מסוגלים להתמודד באופן ישיר עם קריסת התא המשפחתי, ומטבע הדברים הם מאמצים לעצמם מסלולי בריחה מהמציאות מסוגים מגוונים, ביניהם התמקדות במיתוס האל אודין ומשרתיו הנאמנים, הלא הם הוויקינגים עתיקי היומין.

נאמנים לצורך בשימור המשוואה הזאת, המילטון וג'נקין מתעקשים לעצב את כל המבוגרים בעלילה כאסופה של מטומטמים, מוכי שיגעון וחדורי אובססיות לא נעימות. הילדים, לעומת זאת, והכוונה לכל הילדים שמציצים אל תוך הסיפור, הם חריפי שכל ודוברי אמת צרופה, שאותה הם מטיחים בפרצופם של המבוגרים הצבועים. קשה להריץ עלילה הטובלת עד צוואר במסר הדידקטי הזה, ולכן הרגעים המוצלחים ב"חופשה הסקוטית שלי", ויש לא מעט כאלה, מתמצים באותן התבוננויות קומיות, גרוטסקיות ליתר דיוק, של הילדים במבוגרים לסוגיהם השונים.

הסרט הולך ונבנה לקראת אותה סצנת שיא, המתארת את הקבורה הוויקינגית, שפורטה בראשית הסקירה. הבעיה היא שלאחר סצנה זאת עלילת הסרט נמשכת עוד כשלושת רבעי שעה, ובנקודה זו צמד הבמאים הטירונים מאבד שליטה על התסריט ועל ההיגיון הפנימי שהוליך אותם במשך השעה הפותחת של “החופשה הסקוטית שלי".