“היטמן: סוכן 47"

גרעין הקשה בעלילת “בלייד ראנר" המהולל מתמקד במרד הברואים, שאינו אלא מסע של אנדרואידים לפגישה עם הבורא, כלומר עם המהנדס שתכנת אותם. כל זאת כדי להתחנן בפניו, כמו שעושים סתם בני התמותה בעת תפילתם היומית, שידחה את מועד התפוגה שלהם. מסע זה מסתיים במפגש קשה הנערך על גג גורד שחקים בלוס אנג'לס, והשאר כבר כתוב בדברי הימים של יצירות המופת הקולנועיות.
 

ולהבדיל אלף הבדלות: גרעין הסיפור בהפקה הגרמנו–אמריקאית “היטמן: סוכן 47" מזכיר את מה שקורה ב"בלייד ראנר", כולל המפגש הטראומטי עם הבורא, שגם פה הוא מתחולל, הפלא ופלא, על גג גורד שחקים, כאילו שאף אחד בעולם עדיין לא ראה את הסרט של רידלי סקוט משנת 1982.

למען האמת, הניסיון המגושם של טקסט זה להשוות בין “בלייד ראנר" המופתי לבין פח האשפה הקרוי “היטמן", הוא בבחינת חילול קודש אמיתי, שכן הסרט הזה אינו אלא הרחבה של משחק מחשב שכבר שימש לפני תריסר שנים כבסיס לפרק קודם בעלילת “היטמן".
 
מדען אוקראיני, דוקטור ליטבנקו שמו (קיארן הינדס), בחש בתוככי הדנ"א של חבורת ילדים קטנים, והצליח לשפר יכולות שליפה, לחימה ורדיפה של כמה מהם, תוך שהוא מבטל אצלם אלמנטים כמו כאב, פחד וגם, שומו שמיים, את אינסטינקט האהבה. התוצר הסופי לפועלו המדעי של הליטבנקו הזה הוא סדרה של רוצחים מיומנים, המוגנים מפני כדורים או מדקירות סכין, שכן מתחת לעורם הושתל אפוד מגן העשוי מתכת טיטניום גמישה.
 
ואם לא די בכך, נמצאו די והותר רשעים בעולם שלכדו כמה מלוחמי־העל הללו, ועל סמך הדנ"א המשופר שלהם בנו אנדרואידים הדומים במאת האחוזים לחבר'ה של ליטבנקו, אם כי נמצאים בהם ליקויים קלים בתחומי החשיבה וההתמצאות במרחב, שמונעים מהם לנצח בקרב את גרסת המקור של הדוקטור מאוקראינה. הרשעים משתייכים לארגון המתקרא, ממש לא ייתכן, “הסינדיקט" (בדיוק כמו ההוא המחריב את העולם בפרק החדש של “משימה בלתי אפשרית").
 
הרשעים האלה תרים בכל העולם אחר קטיה החידתית (חנה וואר), בתו של ליטבנקו שנעלמה מהרדאר בהיותה בת 4, והם בכלל לא יודעים שהיא חיה בברלין, אבל בניגוד גמור ליתר תושביה ההיפסטרים של בירת גרמניה, היא חשה עצמה רדופה לאורך כל שנות חייה.

הסוכן 47 מסדרת האורגינל של אבא מאתר את הצעירה במרתפי ברלין, ויחד השניים יוצאים אל עבר סינגפור, ומשימתם נחושה: לאתר את אבא של קטיה, המסתתר כבר שנים דווקא מתחת לאפם של סנדקי הסינדיקט. כמה משמח לגלות שסוכן 47 (רופרט פרנד) נראה כאן כמו אחיו התאום של אלון חזן, לשעבר קשרה המצטיין של נבחרת ישראל בכדורגל.
 
ולא רק “בלייד ראנר" משמש ב"היטמן" כמקור לחיקוי. אלמנטים אחרים בסרט נתלשו מתוך סדרת “המטריקס" של האחים ואשובסקי, וגם מתוך סדרת סרטי האסטה–לה–ויסטה בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. במילים אחרות: היה מאיפה לגנוב, אך חבל שהבמאי אלכסנדר באך (שזהו סרט הביכורים שלו) והתסריטאי סקיפ וודס (“וולברין", “מת לחיות ביום טוב") גנבו רק את החלקים היותר מטופשים מהסדרות הללו. ובהקשר זה, כדאי להוסיף שפרס מיוחד מגיע הפעם לדיאלוגים האולטרה־אידיוטיים הממלאים את חלל העלילה.
 
הבמאי באך, שעד כה עשה רק פרסומות וקליפים מוזיקליים, ממשיך פה את האסתטיקה השטוחה ההיא, ובכלל זה את העריכה המרגיזה, המתבססת על חיתוך לפי מוזיקה ולא לפי העניין העלילתי. 
 
ואם כבר מוזכר כאן עברו של באך כבמאי פרסומות, הרי שלעתים קרובות "היטמן" שלו נראה כלא יותר מאשר סרט פרסומת למכוניות אאודי גרמניות, שביצועיהן המרשימים ממלאים את האקרן בשפע רעשי מנוע ובלימות פתע. המומחה בתחומו, תומס קרצ'מן הגרמני, שבמהלך הקריירה שלו הספיק כבר לגלם הן את הרוזן דרקולה והן את אדולף אייכמן, קיבל הפעם לבצע את דמותו של הרשע האולטימטיבי, מנכ"ל הסינדיקט.
 “שם קוד: מ.ל.א.ך"
תראו תראו מה הולך שם בברלין. באותו כרך אירופי שבו מסתתרת לה קטיה מהאייטם הקודם, מצויה עוד אישה צעירה, שהיא בכלל לא קרובה של קטיה, אבל גם היא מחפשת את אבא, שהרי גם לה הוא נעלם כשעוד הייתה קטנטונת. שמה גבי, וכמו אבא של קטיה, גם אבא של גבי הוא מדען מה זה מבריק, שעלה על המצאה שעוד עלולה להפיל על העולם כולו מצב של אוי ואבוי קטסטרופלי. 
 
עד כאן על הדומה בשני סרטי השבוע. ההבדל הוא שקטיה של “היטמן" חיה בזמן הווה (או אולי אפילו בעתיד הקרוב), ואילו גבי שייכת לסיקסטיז העתיקים. היא תושבת מזרח־ברלין בתקופה שבה הקומוניזם שלט עדיין בצדה הימני של מפת אירופה, וסוכני הקג"ב ניהלו שם ביד רמה את ההצגה הפוליטית. 



צילום: יח"צ 
בחלקה המערבי של העיר ישבו אז אנשי ה־CIA, שללא הרף שברו ראשם בניסיונות למצוא טריקים כדי להחליש את האחיזה הסובייטית במזרחה של גרמניה. היו אלה שנות המלחמה הקרה, כשסדרות סרטי ריגול שגיבוריהם היו ג'יימס בונד (בכיכוב שון קונרי), מאט הלם (דין מרטין) או דרק פלינט (ג'יימס קובורן) נשבעו לעשות הכל כדי לקיים את רוח הדמוקרטיה בתבל ומלואה, שמאוימת יום וליל על ידי הנחש האדום.
 
אחת מסדרות הסרטים האלה הייתה “THE MAN FROM U.N.C.L.E" (שם שאינו ניתן לתרגום ישיר לעברית) בכיכובם של רוברט ווהן ודיוויד מקאלום. ווהן גילם את הסוכן האמריקאי נפוליאון סולו, ואילו מקאלום גילם את המרגל הרוסי איליה קוריאקין. היו אלה שני מקצועני־על, שכל מה שהם רצו הוא לקרוע אחד את הצורה של האחר. אלא שהנסיבות הפוליטיות אילצו אותם לשתף פעולה מעת לעת במצוד אלים אחר אויב שלישי שמשותף לשניהם. 
 
מקורה של סדרת סרטים אינסופית זו היה בסדרת טלוויזיה ששודרה בארצות הברית בין השנים 1968–1964. מדי כמה חודשים צורפו יחד כמה אפיזודות טלוויזיונית, ונשלחו לבתי הקולנוע באירופה, כולל לישראל, והוקרנו כסרטי אקשן לכל דבר ועניין.
 
מובן שמטרת סרטי הסדרה הזו הייתה לקרוא תיגר על סרטי בונד המצליחים, והמוזר הוא שהיוזם שלה היה לא אחר מאשר הסופר איאן פלמינג, מי שהמציא את דמותו של ג'יימס בונד, אך די השתעמם ממנו. פלמינג, שנפטר ב–1964, הספיק רק לשרטט את קווי המתאר של הסדרה, ואילו היתר כבר נבנה ברשת NBC ששידרה את 132 האפיזודות שלה.

כעת נזכר מישהו בהוליווד שאפשר לגרד מחדש את דופנות הסיר שבו בושלו לפני חמישה עשורים העלילות של “THE MAN FROM U.N.C.L.E", והתוצאה של אתחול מחודש זה - הסרט “שם קוד: מ.ל.א.ך" - נוחתת השבוע בבתי הקולנוע.
 
מלכתחילה מדובר במשימה קשה, שהרי “שם קוד: מ.ל.א.ך" אינו אלא פרודיה על פרודיה, שאמורה לשקף מצב הפוך–על–הפוך–על–הפוך–על–הפוך. גם השנונים בכותבי התסריט והדיאלוג בהוליווד היו מתקשים לעמוד במשימה פוסט–מודרניסטית שכזו, ולא לשכוח שאת “שם קוד: מ.ל.א.ך" ביים גאי ריצ'י, שמעולם לא נחשב למחודד שבחבילת הסכינאים הסאטיריים.
 
תהילתו של ריצ'י הייתה על סרט הביכורים שלו, “לוק, סטוק ושני קנים מעשנים". מאז אותו הסרט הוא הספיק להינשא למדונה ולהתגרש ממנה, וגם לעשות עוד כמה סרטים (כמו “סנאץ'" ו"רוקנרולה"). עבודתו הנוכחית הינה סרטו הארוך השמיני, ולא ניכר שום שיפור במגע היד הפילמאי הקהה שלו. אין בו אותו טאץ' קל, הנדרש מסרט שכולו בבחינת לשון תקועה בלחי; אין בו שנינות, שהיא תנאי הכרחי לסרטים המאתגרים זיכרונות ילדות הנשענים על סדרות ישנות; אין בו הקפדה על משחק מסוגנן. בעצם, יש בו מעט מאוד.
 
המעט הזה הוא אליסיה ויקנדר (“סיפור מלכותי", “אנה קרנינה"). שחקנית שוודית זו מגלמת כאן את גבי, ומשכילה להתאים לה טון דיבור, הילוך, לבוש והתנהגות פרודית המתלבשת פיקס על הדמות שלה, וזאת בניגוד גמור לשני הקלוצים - הנרי קאויל וארני האמר, המגלמים (בהתאמה) את נפוליאון סולו ואת איליה קוריאקין היבשושיים.
 
לזכות הסרט ניתן לזקוף את הנוסטלגיה הנוטפת ואת החייאת רוח הסיקסטיז, על משקפי השמש, הביגוד, הפריזורות, הנעליים והמכוניות שאפיינו את אותו עידן של פופ–ארט. לסרט, כך טוענים, יש גם עלילה המערבת יחד נאצים ופשיסטים ופצצת אטום ביתית, וגם פרינססה איטלקית ופלייבוי הנוהג במכוניות מרוץ. אבל מה זה בכלל חשוב.
 
בנקודה זו כדאי להוסיף כי המרדף המרכזי המוביל כאן את כל הגעשעפט המכונה “סיפור מתח", הוא אחר לא פחות ולא יותר מאשר דיסק מחשב, שעליו מוטבעת הדאטה של פצצת האטום המאיימת. אם מביאים בחשבון שהעלילה מתרחשת בשנת 1963, הרי ברור שצריך להצדיע לתסריטאים שהשכילו לדלג על 20 שנות הייטק לפחות, ולהקדים בדור שלם את תולדותיה של טכנולוגיית העתיד. ממש–ממש נביאים.