"שובר את הכלים", ארה"ב 2014
כמו כל גיבור בטרגדיה היוונית הקלאסית, גם בובי פישר לא יכול היה לחמוק מהגורל האכזר שהוכתב לו על ידי האלים.
בילדותו גנב קומוניסט מברוקלין את לבה של אמו, ובובי הקטן נאלץ לראות אותה נוטשת את הקן המשפחתי, ומותירה אותו בדד להיאבק עם השדים שקיננו בראשו. אז מה הפלא שהשחמטאי פישר, שאף לא הכיר את אביו הביולוגי, הקדיש את חייו לייעוד מרכזי אחד - לנקום במתחריו הסובייטים, ששלטו אז במשחק המלכים, בשם הצדק הקומוניסטי העולמי.
עניינו המרכזי של "שובר את הכלים" אינו בהנצחתה של ביוגרפיה מצולמת על אודות גאון השחמט האמריקאי (אם כי הדברים האלה נראים בהחלט על הבד), אלא בשחזור מדוקדק של הסיבות והנסיבות שהניבו בקיץ 1972 את העימות הבין־גושי הגדול בין ארצות הברית לברית המועצות, באמצעות דו־קרב על תואר אלוף העולם שנערך אז ברייקיאוויק בירת איסלנד בין פישר, נציג הטובים (נניח), לבין בוריס ספסקי, האלוף המכהן שהשתייך אז למחנה של הרעים והאדומים, שנואי נפשו המסוכסכת של פישר.
מלכתחילה לא היה דו־קרב המוחות היהודיים (שני השחמטאים ענו עקרונית על ההגדרה הזאת) שווה כוחות והוגן. ספסקי הרגוע הצטייר בעיני הכל כנציג השפיות הפסיכולוגית, ואילו המתחרה שלו התקשה לעמוד בהגדרות המקובלות של האיזון הנפשי. התנהגותו המוחצנת, דרישותיו וגחמותיו המוזרות של פישר לכדו בהחלט את תשומת לב התקשורת העולמית, ושדרגו את המפגש הספורטיבי לדרגה שאינה נופלת מדיווחים על עוד מלחמת עולם.
בפני הבמאי אדוארד זוויק ("גלורי", "הסמוראי האחרון", "לגעת ביהלום") ניצבה אם כך משימה קשה למדי, שכרכה שחזור מעשה היסטורי ביחד עם הצצה אל פנימיותו של פגוע נפש, שפעולותיו קודם למפגש הגורלי (ועוד יותר מזה בשנים שלאחר מכן, עד מותו ב־2008) העידו כי מדובר בפצצה מתקתקת, שדינה להתפוצץ בפני תבל ומלואה.
זוויק בחר בסגנון הגשה מיושב בדעתו, שעומד בסתירה גמורה לגיבור הסוער שלו. האיפוק החזותי, לעומת ההתרוצצות ההיסטרית תמיד בתוך העלילה, אפשרה הפקתו של סרט מסחרי הגון שמעביר ביעילות את עיקרי ההתנגשות בין העולמות הפוליטיים והאישיים הכל כך שונים. מובן שאילו זוויק היה מהמר על סגנון הגשה בנוסח לארס פון טרייר למשל, היה מתקבל על הבד מוצר שונה לגמרי, שאומנם יכול היה להפוך ליצירה חשובה יותר מ"שובר את הכלים" השבלוני בכל הקשור לחקר נפש האדם, אך יותר מתקבל על הדעת שהניסיון הזה היה משתבש ועולה ברע.
עוד מהמורה עמדה בדרכם של זוויק והתסריטאי סטיב נייט להעביר אל הבד באופן בהיר את סיפור המעשה, והיא בעצם הפיכת האירוע המשעמם - שבו שני שחמטאים יושבים זה מול האחר במשך שעות - לסרט מתח על הימורים. זוויק הלך על פתרון אלגנטי שעלה בטוב; לפישר היו שני עוזרים נאמנים – עורך דין (מייקל שטאלברג) שניהל עבורו את המערכה הפרוצדוראלית וכומר קתולי (פיטר סרסגרד), שסייע לו בהכנת טקטיקת המשחק. האחד לא מבין כלום בשחמט, והאחר הוא פרשן שקול דעת.
במהלך ההתמודדויות מקשה האחד על האחר בשאלות טמבליות למדי, והלה מסביר לו במילים פשוטות את מהות המהלכים הגאוניים לעומת סקנדל הטעויות הפטאליות של המתמודדים. וכך, בדרך אגב, נטען המתח גם אצל הצופים, שלא כולם שולטים בניואנסים של הגנת נימצוביץ' או פתיחה הודית כזאת או אחרת.
לזכותו של טובי מגוויר, המגלם את פישר, יש לזקוף את העובדה שגיבורו התזזיתי של הסרט אינו נראה מגוחך בשום סצנה, למרות הפיתוי להראות אותו ככזה. מטבע הדברים ברור כי לייב שרייבר, המגלם את ספסקי, נותר לעתים בצל. שהרי התפרצויות הזעם והתקפי החרדה הקולוסאליים של פישר בהכרח מאפילים על מופנמותו של ספסקי המורכב, שנאלץ לשמש כשלט הפרסומת המהלך של השיטה הקומוניסטית, בעוד הוא עצמו לא ממש מהווה חלק אינטגרלי ממנה.
ציפור על תיל - "על חבל דק", ארה"ב 2015
בקיץ 1974, בדיוק שנתיים לאחר שבובי פישר ניצח בקרב על אליפות העולם בשחמט, זכה פיליפ פטי בתואר אלוף העולם באיזון פיזי מושלם. פטי, צרפתי שהתמחה בהליכה על כבלים, חצה הלוך ושוב במשך 45 דקות את התהום שהפרידה בין צמד המגדלים התאומים, ששלטו אז על קו האופק של מנהטן, וגופו לא נכנע לסחרור 417 המטרים שנפערו מתחת לרגליו המפזזות.
מובן ששאלת האיזון הפיזי כלל איננה עולה לדיון כשעוסקים באקרובטים המטיילים באוויר. לגבי הסוגיה המעניינת יותר – איזונם הנפשי של אלה הבוחרים להשיג את סיפוקם בחיים מעצם ההעמדה בספק מתמיד של סיכויי ההישרדות שלהם – לא ניתנת על שום תשובה במהלך "על חבל דק", ובכך ניתן להסביר את כישלונו הבסיסי.
מלכתחילה נראה סרט זה כמו סיפור של אגדה מסורבלת לילדים. היה היה פעם צרפתי צעיר, שאביו הקצין זרק אותו מהבית משום שהוא בחר בקריירה של להטוטן כיכרות. באחת הכיכרות של פריז פגש אותו צרפתי בצעירה קנדית (שרלוט לה בון), ויחד יזמו השניים מבצע חלומי שאיש לפניהם, או אחריהם, לא עשה כדוגמתו. עד כאן סיפור האגדה, ועל הבד זה לא נראה הרבה יותר טוב.
סדרה של החמצות. "על חבל דק". צילום: יח"צ
הבמאי רוברט זמקיס חתום על כמה מהלהיטים ההוליוודיים הגדולים, וביניהם שלושת חלקי "בחזרה לעתיד" למשל, או "פורסט גאמפ" או "מי הפליל את רוג'ר ראביט". מגע ידו הבטוח בכל הקשור לאופן שבו הוא בוחר לתווך בין הסיפור לבין הצופים, אינו מוכיח עצמו הפעם. נהפוך הוא. "על חבל דק" הוא כולו בבחינת סדרה של החמצות – הן בכל הקשור להנצחת המגדלים התאומים שאינם עוד, והן כסרט בידור, שאמור לשלב שובבות נעורים למראות נוף מרהיבים. ואולי בכלל יש להפיל את האשמה על הטירון כריסטופר בראון, שזה תסריט הביכורים שלו.
מי שמעצים עוד יותר את ההחמצה הוא ג'וזף גורדון לוויט האמריקאי, שממנו נדרש לגלם את הצרפתי פטי. לוויט מעורר גיחוך לא רק ביכולת המשחק המלאכותית שלו, אלא בעיקר בגלל בחירת הדיבור בשפה האנגלית תוך הדגשת המבטא הצרפתי הקלוקל. ולסיום, גם גילוי נאות: חוות דעת זאת מתבססת על צפייה בסרט בגרסת הדו־ממד שלו. מי יודע, אולי בפורמט התלת־ממדי, שמוקרן במקביל בבתי הקולנוע, מתהפך הכל.