"רבין - היום האחרון"

סצינה החותמת את “רבין - היום האחרון", נראה יצחק חזקיה, המגלם בסרט את דמותו של מאיר שמגר, כשהוא מקריא את דברי המבוא של דוח הוועדה לחקר התקלות המבצעיות בערב שבו נרצח ראש הממשלה, ועדה אשר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, עמד בראשה. עם סיום ההקראה יוצא חזקיה ממשרדו אל הרחוב התל אביבי הגשום, כשהוא חמוש במטרייה ומוקף בהמון כרזות, תעמולה שניהל הליכוד במערכת הבחירות שהתקיימה כאן לפני יותר משבעה חודשים. (כמעט) מכל כרזה מבצבצת דמותו של בנימין נתניהו (נראית גם כרזה אחת או שתיים של המפלגה המתקראת “המחנה הציוני").

במילים אחרות: לא הדמות ההיסטורית של שמגר היא המהלכת דומם ברחובות הכרך, אלא השחקן חזקיה, שכמו מגלם את מעגלי האבל “השמאלניים" סביב הקריירה הפוליטית של נתניהו, שצמחה או לא צמחה בעקבות הרצח.

עמוס גיתאי, שביים את “רבין - היום האחרון", מוכר כבר מזמן כקולנוען שאינו מכיר בגבולות ההיסטוריה. הטריק שבו הוא מפקיע שחקן מההקשר הטבעי של דמותו ומטיל אותו, לצורכי פרופגנדה, אל תקופה אחרת כבר נוסה בסרטיו “אסתר" (שם פונות בסיום הסרט הדמויות הפורימיות המאכלסות את מגילת אסתר אל המצלמה ומוחות כנגד הכיבוש הישראלי), ב"ברלין, ירושלים", שבו נראית בסיום הסרט המשוררת אלזה לסקר–שילר (שנפטרה ב–1945), כשהיא משוטטת בירושלים של ימי האינתיפאדה הראשונה. יהיו שיאמרו כי זוהי טכניקה פילמאית השמורה לנביאי זעם. יהיו בוודאי אחרים שיאמרו כי זוהי סתם גניבת דעת.

במקרה של “רבין - היום האחרון" אין זה סתם מהלך אמנותי לביטולה של ההיסטוריה כפי שהיא התחוללה. שהרי עיקר הנראה על הבד נסמך על עדויות שהובאו בפני חברי ועדת שמגר, והסרט כולו ממוסגר בתוך אריזה של דוקו–דרמה המתיימרת לשחזר את הדברים כפי שאכן התרחשו.

מצד אחד, המון עדויות המוגשות בטכניקה הטלוויזיונית המוכרת של סדרות בתי משפט. מהעבר האחר, שחזור של פעולות הרות אסון שדוח הוועדה הצביע עליהן. בפועל, על הבד, אין זה כך, בעיקר משום שלגיתאי ממש לא אכפת מההיסטוריה.

“רבין - היום האחרון" הוא קולאז' אמנותי, שאינו מהסס לשלב בין השחזורים העכשוויים, המבוימים במיוחד עבור סרט זה, לבין קטעים של יומני חדשות ששודרו בטלוויזיה לפני 20 שנה בזמן אמת, או קטעים לגמרי אחרים שנלקחו מהסרט “זירת הרצח", שגיתאי עצמו ביים ב–1996.

הבעייתיות בהסמכת החומרים המצולמים השונים אלה לאלה ניכרת כבר בעשר הדקות הפותחות את “רבין - היום האחרון", שמוקדשות כולן לשיחה המנוהלת בין שמעון פרס ליעל אבקסיס. היא שואלת, הוא משיב, אך בשום מקרה השניים אינם נראים יחד באותו פריים. לא מדובר רק בטכניקה של עריכה מתעתעת, אלא גם בעובדה שמדובר פה בשני אישים שמריקים את זיכרונותיהם הפרטיים אל תוך סרט המתיימר להפיח רוח חיים במבט הכי אובייקטיבי האפשרי, ולכן בוחר להסתמך על דוח של ועדת חקירה משפטית.

בין שפע העדויות הפרונטליות (ולכן גם המשעממות מאוד) משבץ גיתאי קטעים דרמטיים שבהם הוא מביים במיטב כוח הדמיון שלו אירועים משוערים. טקס הפולסא דנורא שבו הוטלה קללת מוות על רבין; דיונים פנימיים בין ראשי המתנחלים שבהם מותר דמו של ראש הממשלה; שיעור הלכה העוסק בדין מוסר; רגעים של פינוי בכוח של מתנחלים ממאחז בגדה המערבית; שבת המלכה שאותה מבלה יגאל עמיר באחת ההתנחלויות, כאשר מבעד לחלון חדרו מבצבצת דמותה של מרגלית הר–שפי.

כל זה, וכמובן גם רגעי האימה שבהם נורה רבין בכיכר העירייה, ומובהל איכשהו אל חדר הטראומה של בית חולים איכילוב. יש לציין כי קיים דמיון רב בין סצינות פינוי המאחז וסצינת פינויו של רבין המדמם, לבין סצינות דומות שגיתאי עיצב בעבר בסרטיו “התנתקות" ו"כיפור".

בניגוד למצופה מסרט המופק 20 שנה לאחר הפרשה הפוליטית הטעונה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אין סרטו של גיתאי מספק שום חידוש עובדתי. ככל הידוע הוא גם לא התיימר לעשות זאת. גיתאי איננו אוליבר סטון, רבין לא היה ג'ון קנדי, ותיאוריות הקונספירציה הנזרעות במהלך הסרט אינן שונות ממה שכבר פורסם סביבן בשני העשורים שחלפו. אפילו עניינו של אבישי רביב (המשתייך לחלק הסודי בתוך דוח ועדת שמגר) לא זוכה כאן לטיפול טעון, ובלעדי התמקדות ברביב - שמפניה בשביל השב"כ - אין טעם לטחון קונספירציות על הבד.

לאור ההתייגעות הרבה בעצם הצפייה בסרט (אורכו 153 דקות. ראו הוזהרתם!), ובעובדה שלא משולבים במהלכו חידושים עובדתיים, תיאוריות נועזות או מבט מפתיע ובלתי מוכר על הסיטואציה הפוליטית בנובמבר 95', מתגנב החשד שגיתאי (שוב) עשה סרט שנועד קודם כל לעיניים צרפתיות. שהרי שם יושבים המממנים של מרבית סרטיו, ושם מצויים גם אותם מבקרי סרטים המרבים להניח כתרי תהילה על ראשו.

נימוק זה יכול להסביר את העובדה התמוהה שבסצינה המשחזרת את ישיבת ההתייעצות של ראשי המתנחלים, נמצא זמן מסך כדי לדון דווקא במה שהתחולל בצרפת בעידן משטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים.

עשר דקות הפתיחה של הסרט, שבהן נראים על הבד, בתמונות תקריב ענקיות, שמעון פרס ויעל אבקסיס - שניים מהישראלים הכי מוכרים לצרפתים - גם הן ניתנות להסבר על פי הפרמטר הזה. וכך גם משתלבת באופן טבעי הופעתו בסרט של מוטל'ה שפיגלר, חלוץ קבוצת פריז סן ז'רמן באמצע שנות ה–70, בדמות רבין ברגעי הרצח.

השחקנים שקיבלו על עצמם את גילום חברי ועדת שמגר והעדים שהופיעו מולה מבצעים עבודה שאינה עולה על שיעור בסיסי בדרמה בכל בית ספר למשחק. אבל יש שתי הופעות החורגות כלפי מטה מהבינוניות הזו. דליה שימקו, שמגלמת דמות של פסיכיאטרית אחוזת שדים, וגדליה בסר בתפקיד חוקרו של יגאל עמיר. מוטב להם, לשימקו ולבסר, לשמוט את ההופעות הללו מהרזומה המקצועי שלהם.

מה שמניף מעט כלפי מעלה את איכותו של “רבין - היום האחרון" הוא עבודתם של אנשי המקצוע עמית פוזננסקי ואריק גוטייה. פוזננסקי הכין עבור הסרט נושא מוזיקלי אפקטיבי, המשמש כלייט־מוטיב לרבות מהסצינות. הצלם גוטייה, שעבד בעבר עם אישים כמו אלן רנה, אוליבייה אסאיאס ושון פן, מעניק לסרטו של גיתאי מעטפת אסתטית ראויה לשבח.

"אחותנו הקטנה"

סוזו היא בת השטן. כך לפחות אמורות לחוש סאצ'י, יושינו וצ'יקה. כששלוש נשים צעירות אלה היו עדיין ילדות, אבא נטש אותן לטובת אישה אחרת, שאיתה הוליד את סוזו הקטנה. מובן שהגורל דאג לבוא חשבון עם האישה שגנבה את לב אבא, וההיא מתה בצעירותה.

והנה כעת, 15 שנים לאחר הסתלקות אבא, גם הוא הלך לעולמו, וכך נותרה סוזו הקטנה, כולה בת 14, יחידה בעולם. בהחלט רגע של מימוש נקמתן של שלוש הננטשות בצאצאית של גנבת הלבבות. כך לפחות אמורה לתפקד נוסחת התסריט הזאת בכל אופרת סבון מן השורה.

אלא שהפעם יש לנו עסק עם הקולנוען היפני הירוקאזו קורה–אדה, והוא מסרב לשחק על פי הכללים של התסריט הצפוי. והנה כי כן, ב"אחותנו הקטנה" מתרחש מהלך הפוך - השלוש אוספות אליהן את האחות למחצה, ומגדלות אותה יחד בביתן רחב הידיים הנטוע ליד חוף הים. וזאת יש להבין: הילדה הקטנה יודעת על אבא הרבה יותר מאשר הן עצמן. רק דרך ההתחברות אליה תוכלנה השלוש להחיות את שברי הזיכרונות שהוא הותיר אחריו כשנטש אותן ואת אמא שלהן.

קורה–אדה, ש"אחותנו הקטנה" הוא סרטו העלילתי העשירי, הוא כיום המוכר בקולנועני יפן, ורבים מסרטיו עד כה הוקדשו לבחינה מקרוב של המבנה הפריך של המשפחה העכשווית.

ב"איש אינו יודע" למשל, הוא עקב אחר ארבעה ילדים קטנים המנהלים בעצמם את חייהם, לאחר שהאם חסרת האחריות שלהם הותירה אותם לבדם, וטסה לכמה שבועות חופשה. בסרט “המשאלה" הוא תיאר את ניסיונם של שני אחים קטנים, שכל אחד מהם חי בקצה אחר של יפן, לאחד מחדש את הוריהם הגרושים, כדי שהם עצמם יוכלו לשוב ולשחק ביחד. ב"סיפור משפחתי", שהוקרן אשתקד בארץ, קורה–אדה עיצב על הבד שתי משפחות מנוגדות, שילדיהן הוחלפו בלידתם. “עדיין מתהלכים", שהוא אולי היפה בסדרת סרטי המשפחה של קורה–אדה, בודק מערכות יחסים בין שלושה אחים המתכנסים בבית הוריהם הקשישים לטקס אזכרה שנתי לזכרו של האח הרביעי, שחייו נטרפו בעודו צעיר.

נדיבותו של קורה–אדה ויכולתו לתאר בנינוחות ובאמפתיה מערכות יחסים אנושיות מורכבות, תורמות ליצירת אמינות מרבית לסיטואציות המשפחתיות המגוונות שבהן מתנסות ארבע גיבורות העלילה. סיפור הסרט מעמת כל אחת מהן עם מערכות יחסים שהן מקיימות עם גברים בגילים שונים, וזאת במגמה לבדוק אם שגיאות אנושיות, כמו תכונות מולדות, עוברות בתורשה בתוך המסגרת המשפחתית. יכולתו הלירית של קולנוען זה ליצור זיקה בין הנופים המצטלמים למצבי הרוח של הדמויות השונות מסייעת אף היא לרקמה מלאת החן של סרט זה.