לפני שבע שנים, אחרי ששלושת ילדיה בגרו ופרחו מהקן, החליטה עדיה פילו (58) שדי, נמאס לה מהמזרח התיכון. "זה לא שפוי מה שקורה פה", היא אומרת בכאב. "כל שנתיים יש פה מלחמה, כל צד מאשים את הצד השני, וכל צד יוצא מגדרו נגד הצד האחר. ככה אי אפשר לחיות. זאת לא דרך שמאפשרת התנהלות אנושית, ואי אפשר להמשיך ככה לאורך זמן. החיים הם לא רק קריירה ויצירה. הבנתי שמשהו לא טוב קורה לי".

כשההבנה הזאת השתלטה על כל נימי נפשה, הבינה פילו שאת השקט תמצא במרחק אלפי מיילים מפה – בסרי לנקה הרחוקה. נסעה כדי לחשוב, לנוח, לנקות ת'ראש, לקבל פרופורציות ופרספקטיבות אחרות על החיים, וחזרה עם רעיון לסרט דוקומנטרי.

"הייתי שם חמישה שבועות, במקום שחי לפני מאות שנים", היא מספרת. "ראיתי איך הם חיים יחד, כולם מאושרים מחוויות בסיסיות. התחושות שהם העבירו אלי לא היו בזכות העובדה שאני תיירת ויש לי כסף בארנק. זאת הייתה אנושיות שהרבה זמן לא הרגשתי".

כשסיימה את מסעה הראשון, החליטה פילו שהיא חייבת לחזור ולעשות סרט חיובי - כהגדרתה: "סרט שיראה לאנשים רצף של חוויות חיוביות, בלי נקודות שיא, אלא משהו רגוע וטוב".

פילים מתוך "נתיב ההוויה הטובה". צילום: יח"צ

היא הגיעה לסרי לנקה עם מצלמת וידיאו, בלי מדריך ובלי ידיעת השפה, והסתובבה בג'ונגלים לצד פילים וקופים, הגיעה לעיירות קטנות ואזורים נידחים, ותיעדה טקסים עתיקים, מפגשי תרבות מצחיקים ואנשים. התוצאה: "נתיב ההוויה הטובה", סרט מסע קסום ומופלא שזורק לעולם אחר, במקום אחר, עם אנשים אחרים.

למה דווקא סרי לנקה?
"חיפשתי מקום שיש בו חיות וטבע וחיים בטבע, ושיש בו הרבה שלווה והרבה בודהיסטים".

ובכל זאת, זה מקום שהייתה בו מלחמת אזרחים מהארוכות בהיסטוריה.
"הסרט הזה הוא לא פרסומת על סרי לנקה, והוא לא בא להלל את האי, אלא להציג דברים שמתקיימים שם, למשל טקסים שאבא של אברהם אבינו היה בהם, ונדהמתי שהם עוד קיימים. תיעדתי קטעים שמייצגים את התרבות האנושית: איך אנחנו מרפאים את עצמנו, איך אנחנו מגדלים ילדים, איך הילדים משחקים בלי שיש להם משחקים, איך מרקם החיים זורם בכל רגע ובכל מצב".

מה לקחת מהחוויה שעברת שם, לחיים הלחוצים והאינטנסיביים בישראל?
"המחשבות והתחושות שהתעוררו בי כשהייתי שם, פתחו בי את פרספקטיבת המבט על החיים שלנו, מעבר למעגל הכאן ועכשיו. בתוך כל השוני והאחרות, דווקא במקום שחי בעידן עתיק, גיליתי את המשותף. הבנתי שיש דרך אחת לחיות ולהיות בכל מקום ובכל עידן. אותה חוקיות מתקיימת במצבי צמיחה. ערכתי את הצילומים כדי לשרטט את הקו הזה - קו הישר, קו הטוב והקו הבונה חיים. למדתי לעצור. יש רגע שבו אנחנו מתגלגלים בשיחות לתקלים ועימותים. שם למדתי לעצור, להרגיש את הרגע הזה שמכאן זה יכול להתגלגל למקום לא טוב. זה משהו שתושבי סרי לנקה עושים. הלכתי איתם שבועות ואף אחד לא רב ברחוב, ילדים לא מרביצים זה לזה, לא ראיתי אלימות. זה היה כל כך מרענן ונפלא".

אנשים כאן לא ממש מורגלים לראות סרטים המנשבים אופטימיות קוסמית.
"יש לי כמובן מה להגיד, אבל החיים הם לא רק הצד שמתפוצץ והורס, אלא גם הצד שיוצר. מה שאת עושה כל יום עם עצמך, עם הסביבה שלך, עם הילדים שלך - שם זה נמצא. זה הנתיב וזו הדרך". 

"נתיב ההוויה הטובה", 16.11, שני (היום), 16:45, סינמטק תל אביב