אפילו מעריציו החרופים ביותר של סטיב מקווין (כמוני) – שמת בן 50 לפני 35 שנה (1980) במרפאה ניסיונית ושרלטנית לטיפול בסרטן באמצעות התרופה ליאטריל, שהופקה מגלעיני משמש – לא מצליחים לצלוח, וודאי לא בקלות, את סרט מרוצי המכוניות Le mans m-1971' שבו השקיע את נשמתו, מרצו וכספו.
עבור מי שהתרגלו לראות את מקווין – שכונה מלך ה־cool כי זה מה שהיה – מעיף מהמסך את גדולי השחקנים בהרמה מיומנת של אחת מגבותיו מעל עין כחולה או מבט חודר ומשועמם, "לה מאן" (בצרפתית לא מבטאים את ה־S) הוא קקופוניה של מנועי פורשה ופרארי רועמים, זמן ללא סוף במושב הנהג כשפני הנהגים מכוסים בצעיף לבן למנוע את חדירת אדי השמן והדלק, ולעתים תאונה קשה להסחת הדעת המנומנמת או אינטראקציה אילמת בין מקווין ואלמנת מרוצים נאה שהסרט מסרב לענות על השאלה אם נשארו יחד או לאו.
סרט תיעודי חדש, Steve McQueen The Man & Le Mans, עונה על כל השאלות המקננות בנו מאז ומצייר דיוקן אכזרי, נוקב ואמיתי של השחקן שהפקת "לה מאן" הייתה עבורו פסגת חייו ויצירתו, אף על פי שהמשיך ועשה סרטים גדולים כ"הבריחה", "פפיון", "המגדל הלוהט" ואחרים. מקווין העולה מהדוקו, שיצא עתה ב־DVD, הוא שחקן וגבר שהגיע לפרקו; שהבין שמקומו שנרכש בעבודה קשה בראש הפירמידה מקנה לו כוח ויכולת קבלת החלטות יצירתיות שלא היו לו בעבר; שהחיים קצרים וכדאי למהר ולנצל אותם; ושאהבתו הראשונה מכולן למרוצי מכוניות ולנהיגה יכולה להתחתן עם מקצועו כשחקן.
צילום: יח"צ
זה הסיפור העומד ברקע סיבובי המנוע המהירים שאמור היה "לה מאן" להיות ולא הצליח. סרט ללא תסריט וללא תפניות עלילה דרמטיות, שנסוב על מרוץ שנתי בדרום צרפת, שנערך במהלך 24 שעות במסלול לולאתי, ובו משתתפים טובי נהגי המרוצים בעולם. את אלה הזמין מקווין להשתתף בסרטו, והם מי שמעידים עליו בסרט התיעודי. אחד מהם, שאיבד את רגלו מתחת לברך בתאונה במהלך הצילומים ולא זכה שמקווין יבוא לבקר אותו, מקבל בסרט את המכתב שהוציא מקווין לאנשיו, ובו דרש שכל ההכנסות מהבכורה החגיגית של "לה מאן" יימסרו לידי הנהג הקיטע. מה שמעולם לא קרה.
זה הסיפור העומד ברקע סיבובי המנוע המהירים שאמור היה "לה מאן" להיות ולא הצליח. סרט ללא תסריט וללא תפניות עלילה דרמטיות, שנסוב על מרוץ שנתי בדרום צרפת, שנערך במהלך 24 שעות במסלול לולאתי, ובו משתתפים טובי נהגי המרוצים בעולם. את אלה הזמין מקווין להשתתף בסרטו, והם מי שמעידים עליו בסרט התיעודי. אחד מהם, שאיבד את רגלו מתחת לברך בתאונה במהלך הצילומים ולא זכה שמקווין יבוא לבקר אותו, מקבל בסרט את המכתב שהוציא מקווין לאנשיו, ובו דרש שכל ההכנסות מהבכורה החגיגית של "לה מאן" יימסרו לידי הנהג הקיטע. מה שמעולם לא קרה.
לא קל להביט באשתו הזנוחה, הנעלבת והנבגדת נילי אדאמס, בעיקר משום שניתוחיה הקוסמטיים לא עלו יפה, אך גם משום שידעה שבעלה הנערץ שכב עם מינימום של שתי נשים ביום מבין מאות שזרקו עצמן עליו. בנו צ'אד, הדומה לו באופן מפחיד אך ללא הקסם המגנטי, מחקה אותו במודע, כולל במרוצי מכוניות שבאחד מהם נפצע קשה וגופו חובר בברגים ופלטינות והוא הולך כגבר ישיש וסוחב את הסרט על גבו. מהדוקו העולה על סרט המרוצים המוחמץ מצטיירת תמונה של שחקן בשיא הכוח והריכוז שלו, שלא היה אדם חביב או נעים במיוחד אך חשמל את סביבתו. קטעי סאונד מראיון שהתקיים עם מקווין בימיו האחרונים הם מפגש קשה עם האיש בסוף דרכו, כאשר גילה שסרטן הריאות הנדיר שבו חלה מקורו באסבסט שנהוג היה לתפור במדיהם של נהגי מרוצים.
קלאסי ג'
ג'ון פיליפס, מייסד הלהקה ומחבר השירים של "האבות והאמהות", מת בשנת 2001 והשאיר אחריו כמה מהשירים היפים מרפרטואר שנות ה־60, שבט של ילדים מטורללים ושלושה אלבומי סולו רשמיים. וגם שובל ארוך של שמועות ואישומים מכוערים בנושאים טורדי מנוחה ומגוון התמכרויות לסמים שהחישו את מותו בגיל 66. אבל זה האיש שכתב את Me & My Uncle, שהיה להיט גדול של הגרייטפול־דד, ואת "קליפורניה חולמת".
Pay Pack & Follow הוא אלבום שפיליפס הקליט עם הרולינג סטונס ב־1976 ושראה אור רק אחרי מותו. נהוג לדבר בו כאחד מאותם אלבומים "אבודים" שמדי פעם אנו שומעים כיצד נעלמו בכספת מסתורית או מאחורי כורסה מאובקת באולפן הקלטות נידח עד שנמצאו וראו אור. יש בו שלושה שירים ראויים בערך, שבהם חוברים כישרון ההלחנה של פיליפס והסאונד האנרכיסטי, הקופצני והמוכר של הסטונס. שווה האזנה אחת אבל לא קלאסיקה.
צילום: יח"צ
Phillips 66 הוא האלבום האחרון שפיליפס הקליט טרם מותו. אם היה אי פעם תקליט ששווה האזנה בגלל שיר אחד, הרי זה "קליפורניה חולמת" בביצוע סולו של פיליפס. כל העייפות, החולי, תוגת השנים ואולי גם החרטה והצער מצטופפים יחד בגרסה האקוסטית המלנכולית והחותכת בבשר, של השיר שחגג את קליפורניה ביום חורף. קולו של פיליפס שרוף וחרוך, כמעט על סף עילפון, וכאשר הוא עובר לשיר בספרדית – כפי שראוי על פי ההיסטוריה של קליפורניה – עם זמרי רקע העונים לו בקולות נכאי רוח, קשה שלא לחפש את הקלינקס.
Phillips 66 הוא האלבום האחרון שפיליפס הקליט טרם מותו. אם היה אי פעם תקליט ששווה האזנה בגלל שיר אחד, הרי זה "קליפורניה חולמת" בביצוע סולו של פיליפס. כל העייפות, החולי, תוגת השנים ואולי גם החרטה והצער מצטופפים יחד בגרסה האקוסטית המלנכולית והחותכת בבשר, של השיר שחגג את קליפורניה ביום חורף. קולו של פיליפס שרוף וחרוך, כמעט על סף עילפון, וכאשר הוא עובר לשיר בספרדית – כפי שראוי על פי ההיסטוריה של קליפורניה – עם זמרי רקע העונים לו בקולות נכאי רוח, קשה שלא לחפש את הקלינקס.
גסטרו
רטטוי בפסטו: 2 חצילים לא קלופים חתוכים לקוביות. ½ ק"ג פטריות פרוסות עבה. 4 כרשות, החלק הלבן בלבד, פרוס לטבעות רחבות. זיתי קלמטה ללא גלעין. 2 ראשי שומר, פרוסים. 3 זוקיני, פרוסים עבה. 5 עגבניות, פרוסות. בסיר גדול או מחבת עם מכסה, מחממים שמן זית. ממיסים בשמן 6 פילטים של אנשובי באיכות טובה. מוסיפים את שאר הירקות, מתבלים בפלפל שחור, מלח ו־6 שיני שום כתושות. בינתיים מכינים פסטו (עלי ריחן טריים, שמן זית, גבינת פרמזן וצנובר קלוי טחונים במעבד מזון). מוסיפים את הפסטו לסיר, מערבבים, מכסים ומבשלים בתנור החם. הרטטוי מוכן כאשר החצילים והכרשה רכים, והניחוח שמתפזר במטבח גורם לפיק ברכיים.