הבדיחה על חשבונה

"מרגריט", צרפת 2015, 3 כוכבים

סרט לא משהו, אבל הרקע ההיסטורי והתרבותי הנשקף מבעד ל־127 דקותיו ראוי בהחלט להרחבה. סיפורו של "מרגריט" מתמקד באישה עשירה בשם מרגריט דומונט, שחיה בפריז בראשית שנות ה־20 של המאה הקודמת. אותה הגברת מכורה לאמנות האופרה, ומרבה לארח בארמונה הנאה המון צרכני מוזיקה שנחשבו למביני עניין.

לא זו בלבד שהגברת דומונט, אישה לא צעירה, אוהבת להקשיב לאופרות, היא גם משוכנעת ביכולות האישיות שלה להפוך לזמרת סופרנו מקצוענית, ונוהגת לפצוח באריות קשות לסלסול דווקא באוזניהם של האורחים המכובדים בארמונה. אם בשל עושרה הרב ואם משום הנימוסים המופלגים שלהם, לא מעזים האורחים מביני הדבר להפנות את תשומת לבה לעובדה הפשוטה שהיא בלתי מוזיקלית באופן קיצוני, זייפנית מהדרג הנורא ביותר ובעלת קול בלתי נעים בעליל.

העמדת הפנים הכללית סביבה דוחפת את דומונט לאתגר יומרני במיוחד – קונצרט שירה פומבי באולם מרכזי בפריז. כהכנה לקראת הקונצרט נשכר זמר טנור ותיק ועתיר תהילה אך קצר במזומנים על מנת להעניק לה פוליש וטאץ’ סופי; כאילו יהיה בכך כדי לשפר במשהו את תת־יכולותיה העלובות.

קסבייה ג’יאנולי ("סופרסטאר", "הזמר"), שכתב וביים סרט זה, מסתמך כאן על המקרה הנודע של פלורנס פוסטר ג’נקינס. הייתה זו יורשת מיליונים נטולת יכולות שירה, שפעלה בניו יורק במחצית הראשונה של המאה ה־20, וסופה שמתה ב־1944 משיברון לב, מיד לאחר קונצרט שלה בקרנגי הול שעורר לעג כללי סביבה. ואגב כך: סיפורה של ג’נקינס הוסרט זה עתה על ידי הקולנוען הנחשב סטיבן פרירס, ובו מגלמת מריל סטריפ את הדמות העשירה נטולת האוזן המוזיקלית. סרט זה מתקרב כעת גם הוא אל בתי הקולנוע.

ג’יאנולי נטל את תחנות חייה העיקריות של ג’נקינס והעתיק אותם לפריז, תוך שהוא ממקם את העלילה דווקא בשנת 1920, בדיוק כאשר הדאדאיזם וניצני הסוריאליזם הכתיבו את האג’נדה האוונגרדית בבירת צרפת. ב"מרגריט" מנצלים שני גברים המעוצבים בהשראת אנדרה ברטון וטריסטן צארה, מנהיגי תנועות הדאדא והסוריאליזם, את נבערותה המוזיקלית של הגיבורה על מנת לנגח באמצעותה דווקא את בני סוגה – הבורגנות הכבדה שתקועה בתוך ערכי המסורת הפומפוזית שנואת נפשם.

מובן שברקע ההתכחשות המושכלת אל האמת הפשוטה על אודות חוסר כישרונה של הגיבורה, ניצב סיפור האגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים". מכאן ואילך ג’יאנולי כאילו מנהל על הבד סוג של קורס בניתוח ההיסטוריה של הקולנוע, ונוטל אלמנטים מוכרים מכמה יצירות מופת פילמאיות, על מנת למנף באמצעותם את סיפור המשל שלו.

הסרט מרגריט. הצילום באדיבות קולנוע לב

כזכור, עלילת "האזרח קיין", אולי הטוב בסרטי כל הזמנים, עוקבת בערנות אחר ניסיונותיו של הכבד בעשירי אמריקה לסדר קריירה אופראית מופרכת דווקא לפילגש שלו, שחסרה כל כישרון בתחום הזה. ג’יאנולי מקרב אל העלילה שלו גם סיטואציה מוכרת מ"שדרות סנסט" המופתי, שבה דוחף משרת זעוף פנים (בגילומו החד־פעמי של אריך פון שטרוהיים) את הגיבורה נורמה דסמונד (הלוא היא גלוריה סוונסון) לבצע קאמבק פתטי וקטלני אל עולם הסרטים, שממנו פרשה שלושה עשורים קודם לכן. סיטואציה זהה כמעט, שג’יאנולי מקפיד להדגיש אותה, מתחוללת על הבד גם ב"מרגריט".

ואם לא די בשתי דוגמאות כבדות משקל כמו "האזרח קיין" ו"שדרות סנסט" על מנת לצקת משמעויות ל"מרגריט", מעמיס ג’יאנולי על סרטו עוד נדבך הוליוודי רב־משמעות. הוא מכנה את גיבורתו בשם מרגריט דומונט, פרפרזה על שמה של הקומיקאית שגילמה בשבעה מסרטי האחים מרקס האנרכיסטים – מ"מרק ברווז" ועד "לילה באופרה" – את דמותה המגוחכת של מיליונרית ואשת חברה שאינה יודעת כי הבדיחה היא עליה.

"מרגריט", אם כך, אולי עובד טוב כתרגיל בקורס אקדמי לאנליזה פילמאית, אבל כסרט הוא לא ממש שוס. הכל בו מפורש מדי, מודגש בגסות ואינו מותיר שום פינות נסתרות. התקציב הגבוה יחסית של הסרט מבוזבז פה על שחזור תקופתי מהזן הפדנטי אך המשמים, ולא על המצאות חזותיות מבדחות, מהסוג שהוציא לדאדא ולסוריאליזם את פרסומם הנרחב.

ובאותו העניין גם קתרין פרוט, שאצלה הופקדה משימת גילומה של הדמות הראשית. פרוט ("טבחית של הנשיא") היא אומנם שחקנית עתירת ניסיון, אך הפעם היא בחרה לשים דגש רק על המסכנות והאומללות של הדמות, ובתוך כך שמטה את האלמנטים של הגיחוך והפארודיה החברתית הנלווים לה. חבל שהיא לא הסתייעה במרגרט דומונט בגרסת האחים מרקס, על מנת לעצב את מרגריט דומונט של ג’יאנולי.

מניפולציה פרימיטיבית

חתונה מנייר, ישראל 2015, 2.5 כוכבים

ורן רוזנבלט, שמגלמת את הדמות הראשית ב"חתונה מנייר", הוכתרה בפרס אופיר לשחקנית המצטיינת של השנה בגין עבודתה זו. אסי לוי, המבצעת גם היא תפקיד משמעותי בסרט זה, גרפה בשל כך את פרס המשחק בפסטיבל ירושלים האחרון. גם רועי אסף, הבולט בשחקני המשנה ב"חתונה מנייר", קטף לאחרונה את פרס אופיר לשחקן המצטיין (עבור עבודתו ב”ארץ פצועה”, שעוד לא הגיע לבתי הקולנוע).

בקיצור, "חתונה מנייר", כך מסתמן מתוצאות הדיונים בוועדות השיפוט, שופע בווירטואוזים בתחום המשחק. אלא שדווקא עניין זה, מה לעשות, הוא בבחינת מצג שווא. רוזנבלט מועדת כאן בתפקיד מניפולטיבי; לוי עושה עבודה טריוויאלית מדי; ואילו אסף נופל קורבן לתסריט שאינו מעניק נתוני פתיחה משמעותיים לדמות שהוטל עליו לגלמה.

"חתונה מנייר" ממוקם במצפה רמון ומגולל מעשה בצעירה רפת שכל במקצת, שאמה הדאגנית מקפידה לגונן עליה באופן מקומם למדי. כל זאת משום שהבת סבורה כי צעיר מבני המקום עומד לשאת אותה לאישה.

דרמה קטנת נפח זו שואבת את כל תעצומותיה מהעובדה שהגיבורה לוקה בפיגור שכלי קל. זו הסיבה שעל רוזנבלט, המבצעת את הדמות, מוטלת חובת ההתחבבות על הקהל. מובן שיהיו רבים שיריעו לאופן שבו שחקנית צעירה זו מדגמת על הבד שונות חברתית וסוג של מסכנות הראויה לאמפתיה. בפועל זה לא יותר מאשר מניפולציה די פרימיטיבית ונטולת ערך מוסף.

"חתונה מנייר" הוא סרט הביכורים של ניצן גלעדי. דומה שהסרט היה מרגיש טוב יותר אילו מוקם כדרמת טלוויזיה בת 50 דקות, ולא היה מפציע בבתי הקולנוע כסרט באורך מלא. למעשה, הוא לא רע, הוא לא טוב. הוא סתם.