גשם כבד עומד לרדת

על פי החזאים, שכבר שגו כמה פעמים העונה, אתמול היה צריך לרדת שלג בפעם הראשונה החורף. חג ההודיה וחג המולד, מועדי שלג קלאסיים, באו והלכו ושלג אין. בסוף דצמבר נותרו המעלות הרבה מעל לאפס וכה נוחות, שבשבוע שעבר לבשו המקומיים חולצות קצרות ונחרו בבוז כלפי תושבים חדשים שהתכרבלו במעילים ללא הצדקה. בטקסס נהרגו אנשים בשיטפונות גדולים והוכרז מצב חירום. בניו מקסיקו ובמערב התיכון ירד שלג.

האצבע המאשימה מופנית בינתיים ל"אל ניניו" ולגל החום שהביא איתו, אבל אחרי שיגמרו להעליל את תלאות מזג האוויר על החשודים המיידיים - ואם הרפובליקנים, מכחישי ההתחממות הגלובלית וסכנותיה, לא יחסמו שוב את החמצן למוח - יישמע קולם של המומחים המזהירים כבר שנים רבות מפני הנזק הצפוי לאנושות מהסכיזופרניה של האקלים. בזמן הזה בשנה שעברה כרעו העצים במדינה צפונית כמיין תחת משקל בלתי סביר של שלג, בכמות שניתן לראות בצילום משמאל.

מדינות רבות טוענות – אולי בצדק מבחינתן – שיש להן בעיות מיידיות ובוערות יותר מהאקלים ההפכפך והמסוכן שאנו משאירים לילדינו ולנכדינו. סכינאות ברחוב מוחשית יותר מהמהירות שבה נמסה כיפת הקרח. אלא שהסכינאים ימותו מזקנה או שיימצא פתרון, אבל עודפי המים מהקוטב יכסו שכונות בניו יורק ומאוחר יותר בתל אביב. אנשים אינם ממהרים להתמודד עם העתיד שאינו נמצא בהישג יד מיידי, לכן הם דוחים פתרון בעיות שקשה למשש אותן. את מי שמתו בשיטפונות בטקסס ובמדינות אחרות - ניתן למשש.

תרומתו של סגן הנשיא אל גור לפני שפרש מהחיים הציבוריים הייתה הסרטAn Inconvenient Truth, שבו היטיב לתאר בקצב דיבור מהיר יחסית את הצפוי לנו אם לא נמצא דרכים לעצור את ההתחממות הגלובלית שאנו מחולליה. לזמן קצר היה נדמה שדרשתו של גור נלמדה ברצינות הראויה, אבל האפקטיביות שלה התפוגגה. החודש מיקד הנשיא ברק אובמה את תשומת הלב העולמית במתרחש בוועידת האקלים בפריז, שבה הגיעו להבנות ולאמנות. זאת אולי תחילתה של דרך חדשה ומודעת לסכנות האורבות. בלי לטפל בנושא בהתמדה אולי יהיה חמים בחורף, כפי שרבים מקווים. אבל בהמשך יהיה קר ורטוב משום שיהיה עלינו ללמוד מתחת למים או לגדל זימים. 

מרילין מונרו. צילום: ללא קרדיט


קלאסי

ליד הקופה בסופרמרקט הכריז אחד הצהובונים שג'ו קנדי – אביהם של ג'ק, בובי וטד – הרג את מרלין מונרו. לא במו ידיו, אבל הרג כדי להסיר את האיום שהיוותה על הקריירה הפוליטית של בניו בגלל יחסיה איתם. מונרו מתה ב־1962 אחרי שהרגה את קלארק גייבל, ששיחק איתה ב־The Misfits, ולבו לא עמד בתעוקת הלחץ הפיזי והנפשי שהייתה מונרו בסוף הקריירה שלה. בהנחה שקנדי לא רצח את מונרו, סביר יותר להניח שגייבל ומונרו החישו את מותם ההדדי. כנראה בעזרתו של במאי הסרט ג'ון יוסטון, מבכירי המתעללים בשחקנים בהוליווד ומי שקיצר את חייהם של רבים וטובים, כהמפרי בוגרט למשל.

למרות כל שנאמר לעיל ולא מעט פגמים וסטיות תקן בוטות ממה שנחשב סרט קלאסי במובן המלא, The Misfits הוא מהאסונות המרתקים הללו שאינך יכול להסיר מהם את עיניך. הרבה ממה שקרה בו התרחש מאחורי הקלעים: ארתור מילר, מגדולי המחזאים האמריקאים, כתב תסריט מקורי לאשתו מונרו. יוסטון נרתם לביים ולגייבל חולה הלב ומונרו מסטולית מכדורים, הצטרפו אילי וואלך המצוין ומונטגומרי קליפט, אחרי תאונת דרכים שהשחיתה את חזותו הנאה והותירה אותו ממורמר ואובדני.

מעשה בקאובוי מקשיש ורוכב רודיאו (גייבל) שאבדה דרכו, המגייס את חברו הטייס (וואלך) ורוכב רודיאו צעיר אך שבור (קליפט) ללכוד סוסי מוסטנג בנבדה, אל מול עיניה הבוכיות של גרושה טרייה ומצודדת להפליא (מונרו). 

מצולם בשחור־לבן אפקטיבי וגדוש להתפקע בתובנות אנושיות ואמירות פילוסופיות, מילר במיטבו. לצד כמה מהרפליקות היותר שדופות בקולנוע, לוקה המערבון המודרני הזה במשחק מוגזם, הכואב לעתים פיזית, של מונרו־גייבל בדרכם האחרונה.

גם במיטבם היו השניים מהמייצגים הבולטים של אובר־אקטינג: גייבל בעיניים מצומצמות בחיקוי מאצ'ו, שפם דק של מאהב לטיני והגשת טקסטים גדולה מהחיים; מונרו בשפתיים משורבבות, אצבעות נעוצות בפיה ומלודרמטיות בסגנון המשחק הסובייטי, כאשר אינה ממררת בבכי ומשליכה עצמה על הריהוט. איפה שגייבל אינו נסבל רוב הזמן, בעיקר כשהוא היסטרי, מעוררת מונרו אמפתיה, כולל כשהיא היסטרית, משום שהיה כה נעים להתבונן בה. ההיסטריה הופכת להתמוטטות עצבים כאשר מגלה מונרו שששת הסוסים שנלכדו נועדו להפוך לאוכל לכלבים. למרות התיאור הלא מחמיא, The Misfits הוא כישלון דרמטי מרתק והרהור קולני בדבר סופה של דרך חיים. 

סירופ מייפל. איור: נעמי ליס-מיברג


מזווה


שלוש מדינות בניו אינגלנד – ורמונט, ניו המפשייר ומיין – הן יצרניות סירופ המייפל הנחשבות באמריקה, ומתחרות ביניהן על הסירופ הטוב ביותר. נשיא אמריקאי אחד, ג'ד ברטלט (מרטין שין) מ"הבית הלבן", קבע בסדרה הפופולרית שהסירופ מניו המפשייר הוא הטוב ביותר, אבל זה היה בטלוויזיה. מה שחשוב להבהיר זה שסירופ מייפל כמו "אנט ג'מיימה" הנמכר בישראל מכיל 3% מייפל ו־97% סוכר. הוא מתוק באופן בלתי נסבל ואינו מזכיר כלל את טעמו המעושן והמעט מריר של מייפל אמיתי.

הנוסע בדרכים הכפריות במדינות הקטנות יראה בעונה דליים קשורים לגזעי עץ אדר ונוזל סמיך מטפטף לתוכם מחריצים בעץ. מי שאכל פנקייקס עם סירופ מייפל אמיתי יסרב לשוב לחיקוי העלוב.