לבוסניה קראו פעם רואנדה. לאחר מכן צ'צ'ניה. השנה שמה הוא סוריה. הצורך הכפייתי של רשתות השידור האירופיות להתביית על אזורי האסון בעולם, על מוקדי הטבח וההתעללות של בני האדם אלה באלה, בעיקר על רקע שבטי ודתי, מניב מדי שנה גל גואה של דיווחים וסרטים, שדומה כי איזו מועצת על או גוף רגולציה בכיר התכנס והחליט מראש שזה יהיה הנושא החם בעונת הטלוויזיה הבאה.

"פ.י.פ.ה", פסטיבל הטלוויזיה הבולט באירופה, שנערך מדי חודש ינואר בעיירת הקיט הצרפתית ביאריץ, הבליט במהלך השבוע שעבר את המגמה הסורית הנוכחית. סרטי תעודה, כתבות שטח, וגם סרטים עלילתיים קצרים וארוכים - הכל התאחדו על מנת לתאר, לנתח, ואפילו לנסות לפתור את הפלונטר האסלאמיסטי, שבסיבוב הנוכחי שלו נפתח במלחמת האזרחים בסוריה, וכעת הוא כבר נאחז בכל בירה במערב אירופה. מה שהיה נכון בשנות ה־90 לגבי בוסניה, ואחר כך לגבי הג'נוסייד ברואנדה או העלאתה של צ'צ'ניה באש, נכון הפעם לגבי סוריה. לפחות על פי ממשלת הטלוויזיה העולמית.

מוזר הוא שמרבית (בעצם כל) הדיווחים על מלחמות האסאלם בעולם ששובצו להקרנה בפסטיבל בביאריץ באו מטעמן של עיניים מערביות. אף על פי שפה ושם הוקרנו כתבות שחתומים עליהן שמות ממוצא ערבי, הן הרי הופקו עבור רשתות צרפתיות או שווייצריות. הוא הדין גם בהפתעה שזימן הפסטיבל השנה - סרט עלילתי מלא, “אל תנטשי אותנו", שהופק בתגובה לטלטלה שחווים כעת הצרפתים.

סיפור הסרט מתמקד בתלמידה מצטיינת בגימנסיה בפריז, שבסתר, מתחת לרדאר של הוריה העסוקים, מקבלת עליה את דין מוחמד ויורשיו. ההורים - אם רופאה ואב המתמחה בתעשיית ההייטק - הינם בנים לפליטים מארצות ערב שהתערו היטב בצרפת, מאז שהגיעו אליה בשנות ה־90.

מסיבות שונות, ועל פי הסרט הן קשורות בעיקר למערך ההתבגרות ההורמונלי, נסחפת הנערה (לינה אלעראבי) לכיוון הפונדמנטליזם המוסלמי. העוגן שלה הוא נער נוצרי מבית עשיר, שהחליט כי הוא חייב להציל את הסונים מחרבם של אסד ועמיתיו העלווים, ובתוך כך חומק מהווילה המשפחתית הנוחה שלו, מתאסלם, ממריא לשדות הקטל בסוריה, ונישא באמצעות האינטרנט לאותה נערה שעדיין לא סיימה את תהליך גיל ההתבגרות. סוג של רומיאו ויוליה, עם רובי סער וספרי קוראן בתווך.

הבמאי קסבייה דורינז'ה (שלפני שלוש שנים, בסרטו “הכיבוש", הציג לראווה את שערוריית הבחירות שלפני עשור הביאה את ניקולא סרקוזי עד לארמון הנשיאות) שם בפי גיבוריו השונים - שני הנאהבים, והוריהם העושים מאמצים לעצור את הגלגל הרומנטי והמדמם הזה - טקסטים מעט פרימיטיביים התואמים מוצר פופולרי שמגמותיו תעמולתיות ונועדו לספק תשובות לצרפתים מודאגים.

מצד שני, אפשר לחוש שאין הבדל רב בין הטיעונים הללו לבין העימותים המשפחתיים שנערכו בוודאי באמצע שנות ה־30 בין הורים לבין צאצאיהם שיצאו להילחם נגד הפאשיסטים בספרד, על מנת לגאול את העולם של העידן ההוא מאיומי פרנקו.

בעצם, צריך רק הרחבה קלה על רקע לאומי על מנת להניח קומה נוספת מעל “אל תנטשי אותנו", ולדמיין סיטואציות דומות שהתקיימו בשטעטל באוקראינה או בפולניה, כאשר צעירים חדורים ברעיון ההגשמה הציונית קמו על המסורת היהודית, יצאו לפלשתינה למרות ההתנגדות של הוריהם הדתיים, שהיו נתונים אז תחת שליטת אדמו"רי החסידות.


לוכדת השקרים

מאקטואליה לאקטואליה. ההונגרים שלחו לביאריץ את הדוקו־דרמה "המשרד", שמתהדר בשחזור מדויק של המציאות העכשווית בארצם. זהו סרט תמציתי לא פחות מ"גט" של רונית ושלומי אלקבץ למשל, שצולם כולו בחדר אחד. גיבורת הסרט (בגילומה של אנה פיגנר) היא פקידת רישום במשרד להסדרת ההגירה להונגריה. מולה מתיישבים מבקשי מקלט שונים - מאפריקה, מטורקיה, מסוריה, מסרי לנקה ומבורמה - ומפרטים באוזניה את סיפור החיים שלהם.

הפקידה, מעוז של בירוקרטיה ממשלתית, אמורה לצוד את השקרים שמשבצים בדרך כלל הפליטים בתוך סיפוריהם קורעי הלב. מפיקי הסרט גאים לציין שרק הפקידה מגולמת על ידי שחקנית מקצועית, וכל היתר הם באמת מבקשי מקלט, המשחזרים לפני המצלמה את מה שעברו, כולל ניסיונות ההטעיה.

כל זה נראה מרשים וקולח, לבד מהעובדה שהסרט הופק בארץ שממשלתה הימנית לוקה בגזענות חשוכה, וחותרת, כך מדווחת העיתונות העולמית, להחלת תפיסת עולם פאשיסטית על המדינה, שהייתה כזכור הראשונה שבלמה בגדרות את גל ההגירה הנוכחי ששוטף את אירופה. סרט שכזה, אף על פי שהוא משחזר בנאמנות הכי מרבית את המציאות, נועד קודם כל לשרת את ממשלתו, וככזה הוא בוודאי חשוד בהטיה תועמלנית.

"הברון השחור". צילום: יח"צ


קבלן הקולות הצרפתי

הצרפתים מצויים כעת בעיצומה של עונת הבחירות הבוערת, והסדרה “הברון השחור" כמו באה ללבות עוד יותר את אש העימות הפנימי. במרכזה מוצבות שתי דמויות כריזמטיות - נשיא הרפובליקה החדש וראש עיר מהאזור הצפוני של צרפת, שהוא מעין קבלן קולות. ראש העיר (קאד מראד) מסייע לנשיא (נילס ארסטרופ) להשתחל אל ארמון האליזה, ובתמורה הוא מצפה למינוי פוליטי עסיסי. כשזה לא מגיע, מוכרזת מלחמת עולם בין מוסד הנשיאות לבין עולם העסקנים שחיים מאותם פירורים ממשלתיים.

שמה הקודם של הסדרה (תגיע לשידור בצרפת רק בחודש אוקטובר) היה “הגנגסטרים של הרפובליקה", והיא משלבת בוז קיצוני למתעסקים במנגנוני הפוליטיקה ביחד עם הערצה של הכוח האלים בנוסח “הסופרנוס" האמריקאית.

שחיתות, העלמת כספי ציבור, בוגדנות הדדית, וכל מחווה נוספת המוכרת מספרי ההדרכה של העסקן המפלגתי, משמנות את עלילת “הברון השחור", ששני פרקיה הראשונים נחשפו בביאריץ והבליטו דווקא את איכויות המשחק הדרמטי של קאד מראד הפופולרי, שמוכר מקומדיות עממיות (“ברוכים הבאים לצפון", “היפוכונדר מבריק"), ועד כה לא נכרך שמו עם יוקרה טלוויזיונית.

"סודו של צ'רצ'יל". צילום: יח"צ


בלי סודות

היפוכם של הדברים אצל השחקן הבריטי המהולל מייקל גמבון (“הבלש המזמר", “הטבח, הגנב, אשתו והמאהב"), שמצוי בשפיץ של העשייה התיאטרלית והקולנועית בארצו של שייקספיר. אל ביאריץ הגיעה עבודתו המצוינת האחרונה, “סודו של צ'רצ'יל", שבה מגלם גמבון את דמותו של ראש ממשלת בריטניה הבולדוגי בשנות השקיעה שלו. צ'רצ'יל, למי ששכח, דווקא הודח מהשלטון עם סיום מלחמת העולם השנייה, שממנה יצא כמנצח הגדול. הוא שב לראשות הממשלה שש שנים מאוחר יותר, ב־1951, כשהוא כבר בן 77. שנתיים מאוחר יותר לקה בשבץ מוחי.

בנסיבות נורמליות אירוע מדיציני שכזה היה קוטע סופית את הקריירה של הפוליטיקאי הגדול. אלא שהנסיבות המיוחדות של קיץ 53', שבו קרס צ'רצ'יל, פשוט לא אפשרו את פרישתו מהשלטון. סגנו הנאמן, אנתוני אידן, שהה אז בארצות הברית, לאחר שעבר שם ניתוח לב פתוח (אירוע לא ממש שגרתי לפני שישה עשורים), ואילו שר החוץ ריצ'רד באטלר היה בזוי בעיניו של צ'רצ'יל, מנהיג המפלגה השמרנית. בו במקום החליטו עוזרי ראש הממשלה להעלים מהציבור את דבר הסטרוק, ולהבריח את צ'רצ'יל אל אחוזתו הפרטית בכפר באזור קנט.

בישראל (לפחות עד 1990) ניתן היה לעתים להשתיק סודות מדינה, תוך הפעלתה של ועדת עורכי העיתונים שנהגה להטיל צנזורה עצמית על העיתונות הכאילו־חופשית בארץ. בבריטניה הנאורה אפילו לא היה צורך בכך. שלושת אילי התקשורת של אותה העת זומנו לאחוזת צ'רצ'יל, ראו את מצבו האבוד של מנהיגם, ובו במקום כרתו ברית של שתיקה. שלושה חודשים הסוד החזיק מעמד, ובכל אותה העת ראש הממשלה כלל לא נראה בציבור.

“סודו של צ'רצ'יל", שביים צ'רלס סטארידג' הוותיק, עושה עבודה יעילה (בניגוד, למשל, לזוכה האוסקר “נאום המלך"), כאשר אינו מסתיר מהצופים אפילו את הסכסוכים הפנימיים בתוך משפחת צ'רצ'יל. מי שמצוי בתולדות בריטניה בשנות ה־50 יודע שצאצאיו של צ'רצ'יל נהגו לככב אז לעתים מזומנות בכותרות הצהובונים כגיבורי שערוריות. בעיקר היו אלה בתו שרה ובנו רנדולף, שניהם אלכוהוליסטים קולניים וחובבי סקנדלים. הסרט החדש אינו מעלים את הבוז שלהם לאבא הגדול והחולה, ובעיקר לאמא קלמנטיין (לינדזי דאנקן), שלדעתם מעולם לא הייתה יותר מסתם שפחה חרופה של מנהיג האומה.


בית ספר לשוטרים מתמוטטים

ואם כבר משחק משובח, אזי גם לסטלאן סקארסגארד, בכיר שחקני שוודיה כיום, יש מה לתרום בנדון. בסדרה “ריבר" מלוהק סקארסגארד באופן מפתיע לתפקיד של בלש משטרה בריטי. זה עתה נרצחה לנגד עיניו שותפתו לעבודה (ניקולה ווקר), והוא קורס. פיזית ובעיקר נפשית. המנגנון שנועד להגן על אנשי משטרה המצויים בשלב הפישול שלהם נכנס אומנם לפעולה מיידית, אבל הבלש, ג'ון ריבר שמו, אינו מוכן לתהיות פסיכולוגיות, והוא ממשיך לדרדר עצמו במדרון ההשתגעות, לראות מול עיניו את הפרטנרית המתה ולהתווכח איתה.

התסריטאית אבי מורגן (“אשת הברזל", “בושה", “סופרג'יסטיות") חתומה על יצירת “ריבר", שנשענת בעיקר על יכולותיו של סקארסגארד (“נערה עם קעקוע דרקון", “מלנכוליה") להתמודד בדייקנות עם תפקיד הדורש ממנו להיות ללא הרף על סף קריסה ואשפוז בסנטוריום למתמוטטים נפשית.

אגב בוסניה, שאוזכרה בראשית הסקירה: אומנם היא נעלמה מראש סולם העדיפויות של רשתות השידור, אבל ב"פ.י.פ.ה" השנה היא כמו התעוררה לחיים מחודשים, וזאת בזכות הסרט הצרפתי “המצור", שמחזיר את הפוקוס אל סרייבו. 20 שנה לאחר שהסרבים צרו עליה וקטלו את אוכלוסייתה, “מצור" יצא מהתחרות בביאריץ עם פרס סרט התעודה המצטיין בכליו. כך שאפילו הטלוויזיה המסחרית לא תמיד שטחית, ולא תמיד שוכחת.