בעדותו הקצרה במהלך משפט אייכמן, טבע סופר השואה יחיאל די־נור (ק. צטניק) את המונח “פלנטה אחרת", בבואו לתאר את המציאות ששררה במחנה המוות אושוויץ. לא הכל מסכימים עם הגדרה זו, ובוודאי לא אלה שמצדדים בעמדתה ההפוכה של הפילוסופית חנה ארנדט, אבל המינוח עצמו השתרש בסופו של דבר בתודעה הקולקטיבית.

ככל הנראה זו הייתה גם עמדתו של לאסלו נמש ההונגרי, שכתב וביים את “הבן של שאול", כאשר החליט לכנות את הדמות המרכזית בסרטו בשם שאול אוסלנדר. אם ניתן היה לתרגם את שם משפחה זה לעברית עדכנית, קרוב לוודאי שצריך היה לקרוא לו “חוצן", או מישהו שהווייתו מצויה במקום אחר, באותה פלנטה מרוחקת שהסופר דיבר עליה.

הבחירה של נמש לבודד את אושוויץ מכל הקשר מציאותי אינה עניין של מה בכך. בוודאי שלא כעת, 30 שנה לאחר שקלוד לנצמן הציג את “שואה", מפעל מונומנטלי שבא לפרט ולהסביר בדקדקנות כל שלב בתעשיית ההשמדה של יהדות אירופה במהלך שנות ה־40. ואותו הדין גם בקשר ל"גרמניה הנאצית והיהודים", מחקרו בן 20 השנים של שאול פרידלנדר, הבוחן כל אבן דרך וכל רכיב בפסיפס ההיסטורי שחוסה בצל המושג “ההשמדה". ואגב כך, לדברי נמש הוא החליט לקרוא לאוסלנדר בשם שאול, כמחווה לפרופ' פרידלנדר.

במילים אחרות: בתוך המתואר בסרט “הבן של שאול" - שהרי קשה להשתמש במינוח המקובל עלילה - מתרוצצים יחד לא רק אירועים מסויטים אלא גם טיעונים לוהטים הלקוחים משתי דיסציפלינות מנוגדות לאופן ההתבוננות בשואה; מצד אחד, הגישה הדתית־מיסטית. מהעבר האחר, ההתעקשות על שחזור אותה בנאליה של הרוע, שעליה כונן המנגנון הנאצי את תעשיית המוות שלו.

הנתונים על הבד הם כך: אוסלנדר הוא חלק מפלוגת זונדרקומנדו, שהועסקה באושוויץ בכל העבודות השחורות הקשורות בפס הייצור שסופו במשרפות. הם היו אלה שדרבנו את הקורבנות לרדת בשקט מרכבות המשא; הובילו אותם במסלול החד־כיווני אל עבר תאי הגזים; קצצו שערותיהם; אספו את הבגדים והמזוודות שהמובלים להשמדה הותירו מאחוריהם; לאחר החיסול התעשייתי פינו את הגופות, שרפו אותן ופיזרו את אפרן בשדות שמסביב למחנה ההשמדה. היו אלה פלוגות עבודה שאחת לארבעה חודשים פג תוקפן, ואנשיהן נשלחו אף הם להשמדה, בהבדל אחד גדול מכל יתר המובלים לתאי הגז - הם כבר ידעו את הצפוי להם.

ההבדל הדק הזה, שעיקרו הוא בהכרה של פועלי המוות בסופיותה של השהייה באושוויץ, הוא שמנע בסופו של דבר את הגדרתם של אנשי הזונדרקומנדו כמשתפי פעולה עם הנאצים. זאת, בניגוד לדעה שרווחה במשך שנים נגד אנשי היודנראט בגטאות השונים (ועל כך ביצירת המופת האחרת של קלוד לנצמן, “אחרון הלא צדיקים", 2013).

כעת מגיע נמש ומטיל את גיבורו אל תוך תופת נטולת חוקים או תקווה, וכמו מצווה עליו למצוא רגע של חסד בתוך המדור התחתון של הגיהינום, של אותה הפלנטה שהופקעה מההבנה האנושית. וזהו העוגן המוסרי שסביבו מלפף נמש את “הבן של שאול".

בוקר אחד, בעת פינוי שגרתי של תא גזים מקורבנות, מגלה שאול גופת ילד שעדיין נושם את נשימותיו האחרונות. כמו בפייטה נוצרית קלאסית, נושא שאול את הגופה המחרחרת על זרועותיו, מניח אותה על דרגש, כדי שרופא המחנה הנאצי יפסוק את פסוקו. הרופא מתעקש על ניתוח גופת הילד, ומטיל את המשימה על אסיר יהודי מהונגריה, שבחייו הקודמים שימש כמנתח פתולוג. שאול, המזהה את הילד כבנו, מתחנן בפני הפתולוג שיעשה חסד אחרון - אקט נדיר בהקשריו הדתיים דווקא בסמיכות לקרמטוריום של אושוויץ - ויותיר את גופת הילד בשלמותה, כדי שהוא, שאול, יוכל להביא אותה לקבר ישראל ככתוב בדינים היהודיים.

המשימה שנוטל עליו שאול אוסלנדר היא מעבר לכל היגיון. זאת בהנחה שבכלל שלט איזשהו היגיון בסביבותיו של מחנה ההשמדה. על מנת שהקבורה תהיה על פי דין, משתדל שאול, המגדיר עצמו כאבי הילד (ובתגובה להצהרה תמוהה זו נתקל במבטי חוסר אמון מעמיתיו לפלוגת העבודה), למצוא רב שיאמר קדיש על המת. בנקודה זו, שהיא המהות האובססיבית של הסרט, מגיב איש זונדרקומנדו ושמו אברהם ומצהיר באוזני שאול פעם ועוד פעם שעל פי ההלכה היהודית אין שום צורך ברב כדי לומר קדיש על המת. כל שצריך הוא לכנס מניין גברים. שאול אינו מקבל קביעה זו, ויוצא למשימת סיור אבודה בין חלקיו השונים של אושוויץ, על מנת לאתר רב כלשהו.

החסד האחרון

סוגיית הרב ותפילת הקדיש פילגה את תגובות הצופים הראשונים ב"הבן של שאול", שנחשפו לסרט בפרמיירה העולמית שלו, שנערכה בפסטיבל קאן בחודש מאי האחרון. מאז היא מטילה צל על כל דיון סביב הסרט. נמש עצמו מצדיק את גיבורו בכך שהוא מסביר כי בחייו הקודמים, קודם לגירושו לאושוויץ, שאול היה מרוחק מחיי הדת והאמונה, ואולי אינו שולט בניואנסים של טקסי הקבורה היהודיים. סביר יותר להניח ששאול מחיל כאן על גופת בנו־לא־בנו דווקא את המסורת הנוצרית הקתולית, שבה חייב כומר להיפרד מגווייה בטרם קבורתה.

שאלת החסד האחרון במקום שבו אין תקווה מוליכה את שאול למסע חיפושים בכל רחבי אושוויץ, והמשימה היא א. לאתר רב. ב. לחלץ את גופת הילד מידי הפתולוג. ג. לכרות קבר. ד. לומר קדיש. כמה מועמדים למשימה, כלומר רבנים לכאורה, פוסלים עצמם מנטילת חלק בביצוע משימותיו של שאול, ובאחד המקרים גורר הדבר את הוצאתו להורג בכדור מאקדח נאצי של אחד מאותם רבנים כביכול. מובן שכאן צפה מאליה השאלה אם זירוז מוות של מי שבלאו הכי נידון להשמדה מטיל כתם של פושע גם על שאול, ולא רק על הגרמנים השולטים בתעשיית הרצח.

נמש תוחם את כל האירועים המתוארים בסרט בתוך 36 שעות של תאריך ידוע (7 באוקטובר 1944). מדובר ביום שבו התקוממו אנשי הזונדרקומנדו נגד הגרמנים. ההכנות לקראת התקוממות זו משולבות על ידי נמש בתוך השיטוט האובססיבי של שאול בין חלקי המחנה. בזמן שהוא מחפש אחר רב, הוא מסייע בהברחת חומר נפץ שאמור לשמש את עמיתיו לפלוגת העבודה המתכננים לפוצץ את הקרמטוריום. ספרי ההיסטוריה יודעים לנקוב במספר המתקוממים שנרצחו על ידי האס־אס במהלך פעולתם. מדובר ב־452 אסירים. לעומת זאת, 27 אנשי זונדרקומנדו הצליחו לחמוק מאושוויץ ושרדו בחיים לפחות עד סיום מלחמת העולם השנייה.

נמש מספר שלפני כעשר שנים, בזמן ששימש כעוזר במאי ב"האיש מלונדון", סרטו הסתום של הקולנוען ההונגרי בלה טאר, הוא נתקל בספר עדויות של אנשי זונדרקומנדו (בעריכת פרופ' בר מארק), ובעקבות קריאת החומר החל לטוות את קווי התסריט של “הבן של שאול", שהוא סרט הביכורים שלו. עם הזמן נוספו לנמש מקורות נוספים, ביניהם היומן “הייתי עוזרו של מנגלה" שפרסם מיקלוש ניסלי עוד בשנת 1946. ניסלי הוא אותו רופא פתולוג ששאול משתדל לשכנע אותו להניח לגופת הילד, וזיכרונותיו כבר שימשו בעבר בסיס לסרט האמריקאי “האזור האפור" (2001), עם הארווי קייטל בתפקיד הראשי.

בלי שגיאות

נחוש שלא לחזור על השגיאות הרבות שביצע סטיבן ספילברג במהלך הכנת “רשימת שינדלר" שלו, ניגש נמש לבימוי “הבן של שאול" באופן מנוגד לגמרי לזה של יצרן הלהיטים ההוליוודי. כזכור, השגיאה הבסיסית המוטמעת ב"רשימת שינדלר" - הסרט הראשון שהעז להיכנס ביחד עם גיבוריו אל תוך תא גזים - הייתה שבמקום כמוסות גז אכן היו בתא מקלחות מים ששימשו לרענון האסירים היהודים. בכך תרם ספילברג שלא במודע להכחשת השואה. שהרי זהו בדיוק קו ההגנה שהנחה במשך שנים את דיוויד אירווינג, ארנסט זונדל ודומיהם לכנופיית מפיצי הכחשת השואה.

נמש, בשיתוף פעולה מעורר השתאות עם הצלם מתיאש ארדלי, מכונן על הבד מציאות ללא התחלה, אמצע או סוף. מציאות שכולה סיוט מתמשך ונטול זמן אובייקטיבי. אירועים ופעולות חסרות פשר לכאורה, המשחזרות אקטים אוטומטיים כמעט שפותחו לשם תעשיית ההשמדה, יוצרים אווירה אבסטרקטית, שבה אין מקום לתיאורים ולהסברים דידקטיים. מי שיוצא מצפייה בסרטו של נמש אינו מבין טוב יותר את האופן שבו התנהלו שם הדברים. מצד שני, הסרט מעביר באופן מהפנט ומעורר צמרמורת את התחושה של שהות מסויטת בתוך התופת.

ארדלי משתמש במצלמת 35 מ"מ מסורתית ובעלת עומק שדה רחב, ומרבה בצילום תנועה ובתקריבים שמדגישים את ההפך מכל סרט תעודה - את זווית הראייה המצומצמת של שאול אוסלנדר, שאינה מאפשרת לו להרים ראש, להתבונן מסביבו, ולהציע לעצמו (ולצופים) פתרון לחידת פעילותו באושוויץ. יש פה רק הצצות פרגמנטריות הנטולות תמונה כללית, או זווית צילום מקיפה לתיאור המחנה, גדרות התיל המחושמלות, תחנת הרכבת או הסלקציות של יוזף מנגלה.

במקום זאת מעדיף נמש להפעיל לחץ אגרסיבי על תודעת הצופים באמצעות פסקול רעשני, המורכב מצעקות מאיצות, “שנל, שנל, שנלר" - מהר, מהר, יותר מהר - ששומרי האס־אס מריצים באמצעותן את הקורבנות אל תוך מקלחות הגז. מערבולת תצלומי התקריב וקולות הרקע, בצירוף הטראנס האובססיבי שבו נתון שאול, מיטיבים ליצור על הבד את האפקט המסויט שנמש שואף להעביר באמצעות עבודה מרשימה זו.

שותף מלא להצלחה זו הוא גזה רוהריג, המגלם את דמותו התלושה, אך הנחושה, של שאול אוסלנדר. רוהריג, בעברו זמר פאנק, הוא משורר הונגרי החי כיום בניו יורק. לפני שנים התקרב אל החסידות, עקר מהונגריה לירושלים, למד בישיבה, והמשיך בלימודי קודש בברוקלין. “הבן של שאול" הוא הסרט הארוך הראשון שרוהריג משתתף בו, והרושם הוא כביר.