"אני בוחר לא לבחור בחיים: אני בוחר משהו אחר. והסיבות? אין שום סיבות. מי צריך סיבות כשיש הרואין?" (רנטס, גיבור הסרט “טריינספוטינג")

הייאוש בלית הרבה פחות נוח. אולי מפני שלית הוא פרבר מוזנח במיוחד בפאתי אדינבורו, בסקוטלנד, בשנות ה־80. ומרגרט תאצ'ר היא ראש ממשלת בריטניה. אחרי שהנמל המקומי נסגר ב־1983, כל מה שנותר בו הוא עוני, אבטלה, פשע וסמים. טוב, לא סתם סמים, אלא סם אחד, נוצץ ועז, שמעיף אותך לשחקים, ואז מטיח את מה שנותר ממך באדמה הקשה ובמציאות המכאיבה. ההרואין בפרבר לית הוא הכל. כל החיים. החיים של הצעירים העניים, המובטלים, המיואשים, זריזי הלשון ועמומי המבע, שכניו וחבריו של אירווין וולש, זה שכתב עליהם את שבעת פרקי הספר המכונן “טריינספוטינג".

טריינספוטינג הוא בילוי בריטי חסר תקווה של צפייה ברכבות חולפות. אבל הספר, שעורר סערה עצומה בבריטניה ב־93' כשיצא לאור, הוא על אותם צעירים מלית שחייהם חולפים, ושום רכבת לא מחכה להם בשום תחנה. זה אולי נשמע מדכדך וקודר, רק שהסרט שנעשה על פי אותו ספר הוא אחד מסרטי הפולחן האהובים ביותר בכל הזמנים, דווקא מפני שהוא משעשע וגס, חצוף ובוטה, ובעיקר חיוני ותזזיתי.

“טריינספוטינג", שעלה לאקרנים בדיוק היום לפני 20 שנה, שיקף את האובדן, הפחדים והמחשבות של דור שלם, והוא עדיין רלוונטי לכל מי שמחפש את עצמו בתוך התוהו של החיים, בהנחה שהוא לא גמר בצד הכביש, או בחדר מעופש, ממנת יתר.

ב־1994, בגיל 38, ביים דני בויל את סרטו הראשון – “חברים לרצח", שבו שלושה שותפים מגלים שהשותף הרביעי מת משימוש בסמים והשאיר מזוודה עם כסף. שנתיים אחר כך פנה לוולש כדי להפוך את החזון שלו למציאות ויזואלית טעונה ומסעירה והזויה. בויל לא חסך בשימוש בקאטים קופצניים, בהקפאות תמונה ובצילומי תקריב כדי להעביר את המסרים. הבימוי הטעון שיקף היטב את ההוויות של אותן דמויות ססגוניות ואת היחסים ביניהן.

מארק רנטון, המכונה “רנטס" (בגילומו המופתי של יואן מקגרגור), הוא אוהד של קבוצת היברניאן, אוהב סרטי קולנוע ומדי פעם נכנס בהרואין, נופל ונגמל. חיי המבוגרים משעממים אותו עד מוות, או עד שיתבגר, בלית ברירה. דניאל מרפי, “ספאד" (יואן ברמנר), הוא חברו הטוב ביותר והרגיש מבין כולם.

פרנסיס בגבי המשופם, “פרנקו" (רוברט קרלייל), תנו רק להשתכר, ללכת מכות, ואם אפשר גם לדקור, ועשיתם לו את היום. לסיימון, “סיק בוי" (ג'וני לי מילר), אין רסן על הפה והוא משתמש ומגדף, ללא הרף. וטומי מקנזי (קווין מקיד), הבחור הטוב, הנורמלי, השפוי, הזוגי, אך האובדני, נדבק באיידס ומת. גם התינוקת של אליסון (סוזן ווידלר) נופחת את נשמתה ברגע אחד נורא, חונק בגרון, כי אמא שלה ג'אנקי. טוב, אלה האייטיז.




חוויה כאוטית



"אז אישיות, זה מה שמחזיק מערכת יחסים כל כך הרבה שנים. כמו להרואין. כאילו, להרואין יש אחלה אישיות" (סיק בוי)

הרשומון הזה מטלטל ומבלבל ולפרקים גם מצמרר, במיוחד על רקע העובדה שהסם הוא הגיבור האמיתי של הסרט. סביבו נעה העלילה. הוא מחליט והוא קובע והוא מצחיק והוא קורע. הצעירים שרוצים רק לברוח מהיומיום מוציאים בו נחמה, ריחוק, פורקן. דווקא שם, בעולם האחר, ההזוי, הם יכולים להיות חשופים, פותחים, רגישים ואמיתיים. זה מאוד עצוב אבל כאמור נורא מצחיק. ומגניב. עם פסקול שהולם ברקות.

כרזת הסרט "טריינספוטינ". צילום: באדיבות yesכרזת הסרט "טריינספוטינ". צילום: באדיבות yes

המוזיקה של “טריינספוטינג" היא פרק בפני עצמה. בשני תקליטים שהופיעו בהפרש של מספר חודשים, בין דיוויד בואי, לו ריד ואיגי פופ, הרוקרים הגדולים של הסבנטיז, לבין בלר ופאלפ, הרכבי הבריט־פופ המצליחים מהניינטיז, שוהה לה ג'וי דיויז'ן, להקת הדיכאון ההרסנית מהאייטיז, רק כדי ליצור מארג מרהיב של סאונד בריטי עוצמתי שמחבר את כל החלקים, על מצע של פסיכדליה, דיסטורשן ואלקטרוניקה מתוכנתת, למסה מרתקת וצבעונית. גם בזכות המוזיקה – נוסף למשחק, הבימוי, וכמובן התסריט המשובח – הופך “טריינספוטינג" לחוויה מרגשת עבור כל מי שהיה פעם בן 22, אבוד, מתוסכל, ורצה לנגוס בעולם במלוא פיו.

אז מה הפלא שהמבוגרים היו פשוט מבועתים ממנו. התירוץ הנבוב והמתבקש שלהם היה שהסרט מעודד שימוש בסמים, אף שהיו גם כאלה שטענו שזה בדיוק להפך. ב־1996, במסע הבחירות הכושל שלו לנשיאות ארצות הברית, הכריז הסנאטור הרפובליקני בוב דול שבסרט יש, כדבריו, “שחיתות מוסרית", אף שכלל לא צפה בו. אבל בפסטיבל קאן, שבו רבים נהרו לחזות בו, דווקא התרשמו מאוד מהכאב, מהזעם, מהטשטוש ומהחדות המעורבבים זה בזה באותה חוויה כאוטית שרקח בויל.




עכשיו תור הפורנו



טומי: “'איגי פופ או אני' היא אמרה"
ספא: "אז מה התכוונת לעשות"?
טומי: “טוב, כבר שילמתי על הכרטיסים".

הסערה הציבורית הפכה לגשם של מזומנים ולהצלחה קופתית אדירה, לצד השבחים מקיר לקיר שהרעיפו המבקרים על התעוזה, הכנות והיצירתיות, וכמובן על המשחק. הסרט כידוע היה לקאלט אמיתי, כולל פוסטרים מעוצבים היטב שהודבקו בחדריהם של מיליונים ברחבי העולם, בגלל הציטוטים, התמונות, המוזיקה, וכן, גם הסמים. “טריינספוטינג" הפך למוצר, למותג, לסמל של העשור האחרון של המאה ה־20, רגע לפני קריסת התאומים. ב־2009, בסקר שערך העיתון “אובזרבר", בחרו עשרות אנשי קולנוע ותרבות בריטים ב"טריינספוטינג" כסרט הבריטי הטוב ביותר ברבע המאה האחרונה. מדהים לגלות שתקציב ההפקה שלו היה רק קצת יותר ממיליון וחצי לירות שטרלינג (ההכנסות אגב הגיעו עד כה ל־72 מיליון דולר לפחות).

וולש חלף בינתיים על פני גיל 50, נשא לאישה בחורה שצעירה ממנו בשני עשורים, קנה סוס וכתב כמה ספרים ובהם ספר ההמשך Skagboys, שהופיע ב־2012 ועוקב אחרי החברים לפני ששקעו בתהומות הסם. בקולורדו, בספטמבר אשתקד, לפני פחות מחצי שנה, הכריז בויל, במאי הסרט “סטיב ג'ובס", ש"טריינספוטינג 2" (לא שם סופי), סרט ההמשך המצופה (בויל מצפה לו מאז 2001), אכן יצא לאור תוך מספר חודשים, אולי כבר השנה, בכיכובם של ארבעת גיבורי הסרט המקוריים, מקגרגור, קרלייל, ברמנר ולי מילר. גם הפעם, ג'ון הודג' הוא שיכתוב את התסריט על פי “פורנו", ספר נוסף של וולש מ־2002, שיספר על המכה האחרונה של אותה חבורה, עשר שנים אחרי. למה פורנו? כי זה מה שסיק בוי עושה בחיים שלו. פשוט.

הצעירים נעשו גברים, ולית כבר אינה אותו פרבר שכוח אל. הלוקיישן השתנה לבלי הכר. בנמל צצו בנייני משרדים, הוקם קניון, נפתחו מסעדות וגם ברים, הגיעו העשירים שרצו דירה על שפת המים, ובשעות הערב, כשהאורות נדלקים, הם יכולים לצפות ביאכטה של מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, נחה לה בשלווה בדיוק ממול.

“הייתי פעם בחנות באדינבורו, ובחור קטן ניגש אלי ואמר, ‘אתה אירווין וולש, נכון?' אמרתי לו, ‘כן, זה אני'. והוא אמר: ‘קראתי את כל הספרים שלך'. אמרתי, ‘איזה יופי'. והוא אמר, ‘גנבתי את כולם'".