למרות הפיתוי הגדול, הרי שסקירה זו תקפיד שלא לאזכר את שמה של השרה לענייני תרבות וספורט, והסיבה לכך פשוטה: הסרט “טרמבו" מתרכז בפעילות של הוועדה שרדפה חשודים במעשים אנטי־פטריוטיים באמריקה הגדולה, ולא באותה כברת ארץ זניחה שמסתמנת לאחרונה כבדיחה העגומה המכונה לעתים גם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.



השנה היא 1947, וחברי קונגרס שטופי פחד ופרנויה מפני הקומוניזם, שלא לומר סתם פאשיסטים, התגלגלו מעיר הבירה וושינגטון עד להוליווד כדי לעמוד מקרוב על פעילותם החתרנית של אנשי קולנוע המשחילים דברי תועבה מהזן האדום אל תוך הסרטים שהם קשורים בהפקתם. במילים אחרות: שתולים.
תחקירני אותה ועדת פוליטיקאים איתרו בהוליווד חשודים למכביר בחטאים אנטי־פטריוטיים, והציעו להם דיל נוח: אם אותם חשודים שזומנו לתחקור פומבי ימסרו במהלכו שמות של שתולים נוספים, הרי שהם עצמם יזכו לתעודת הכשר. ואם לא, הרי שהסיכוי שלהם למצוא עבודה בהוליווד צונח לאפס.
 

עשרה מוזמנים שכאלה סירבו להעיד בפני האינקוויזיציה הפאשיסטו־אמריקאית ונידונו למאסר. אפילו החוקה המהוללת, שכל אמריקאי מאמין בה כאילו היא האחות החוקית של לוחות הברית, לא התייצבה לצדם. בין עשרת המורשעים היו התסריטאים רינג לרדנר ואלברט מלץ והבמאים אדוארד דמיטריק והרברט ביברמן, אך אין ספק שהדג השמן ביותר שנתפס בחכתם של מקרקפי האדומים היה דלטון טרמבו רב התהילה.
 
עוד בשלהי שנות ה־30 נישאה למרחקים תהילתו של טרמבו, לאחר שפרסם את הרומן הפציפיסטי “ג'וני שב משדה הקרב". כשהפוליטיקאים הגיעו להוליווד על מנת לנעוץ ציפורניים נקמניות בשתולים, היה כבר טרמבו תסריטאי מצליח שנשא בתואר בעל המשכורת הגבוהה ביותר בעיר הסרטים. למרות המשכורת הנדיבה, ולמרות האחוזה רחבת הידיים שבה התגורר עם אשתו וחופן ילדיו, העדיף טרמבו לשתוק וללכת ל־11 חודשי מאסר. 
 
עם שובו מהכלא גילה שהוא משובץ ברשימה שחורה וסודית, שהכילה מאות שמות של שתולים - שחקנים, במאים, תסריטאים, עורכים וכך הלאה - שנמנעה מהם כל תעסוקה בהוליווד. ביניהם היו ג'וזף לוסי, ז'ול דאסן, דשיל האמט, פיט סיגר, אורסון וולס, דורותי פרקר, זירו מוסטל, הארי בלפונטה, לואיס בוניואל, ליליאן הלמן. 
 
במקום לשבת בבית ולהגיר דמעות על מצב הביש שאליו נקלע בעקבות השקפת עולמו, החליט טרמבו להשיב מלחמה ולהמשיך לכתוב תסריטים. הוא עשה זאת באמצעות הסתתרות מאחורי שמות של אנשים נקיים מכל חשד לאדמדמת.

ממרחרחת נבלות לגיבורה לאומית, הדה הרפר ב"טרמבו". צילום: יח"צממרחרחת נבלות לגיבורה לאומית, הדה הרפר ב"טרמבו". צילום: יח"צ

 
בשנת 1976 הופיע וודי אלן ב"שם בהשאלה", סרטם של הבמאי מרטין ריט והתסריטאי וולטר ברנשטיין - שניהם מוותיקי אותן רשימות שחורות - שבו שוחזרה פרשת השמות הבדויים, שפותחה על ידי טרמבו וטופחה על ידי מפיקים חצי ליברלים, חצי פחדנים, שרצו וגם לא רצו לרצות את הפוליטיקאים החשוכים, וגם לשמור על פסאדה של בני אדם מתקדמים. “טרמבו" הוא ניסיון נוסף להעלות לסדר היום את אותה התקופה, ומוזר שהוא מגיע לבתי הקולנוע במקביל ל"יחי הקיסר!" של האחים כהן, שמדשדש בדיוק באותה מדמנה מוסרית בעברה הלא רחוק של אמריקה. עד כאן על הפן החיובי בהפקת “טרמבו". 

נאמן למקור

בעייתו העיקרית של סרט זה נעוצה בעובדה שהוא עצמו מתפקד כמו אותם מפיקים שהעסיקו בסתר את השתולים ההם. מצד אחד, שואף להיות בצד הצודק של ההיסטוריה. מהעבר האחר, חפץ לעשות קצת כסף, וזאת באמצעות הורדת הדיון לרמה של מלודרמה משפחתית בעלת היבטים משעשעים כאילו.
אם “טרמבו" רוצה באמת להתעמק בסוגיית הפאשיזם המושרש עמוק בתוך המסורת האמריקאית במאה ה־20, למה הוא בוחר לברוח מהתמקדות או אפילו מאזכור שמותיהן של הדמויות הפוליטיות המרכזיות שליבו את פרשת הרשימות השחורות? הנשיא לעתיד ריצ'רד ניקסון, הנשיא לעתיד רונלד רייגן, המועמד לעתיד לנשיאות רוברט קנדי וכמובן מנהל ה־FBI החשוך ג'יי אדגר הובר. במקום זאת מעמיד הסרט בראש המחנה הפאשיסטי את הדה הופר, מכל האנשים באמריקה. 
 
הופר הייתה רכילאית צמרת בהוליווד, ועל פי המתפרסם בטור היומי שלה נהגו הכוכבים להתחתן ולהתגרש. המעמד החריג שמעניק לה “טרמבו" הופך אותה מרחרחנית של נבלות למנהיגה בסדר גודל לאומי. גם האופן הקריקטורלי שמגלמת אותה הלן מירן, אינו מסייע להרים את הטיעונים המוסריים של הסרט לרמה סבירה.

ההתבזות של תסריטאים בעלי עמוד שדרה משל עצמם, המתפלשים במודע בכתיבה של סרטי זבל, והתלות שלהם בכסף הקטן שמשלמים להם אותם מפיקים ליברליים לכאורה, אינן מתורגמות כאן למסה כלכלית בעלת גוון מרקסיסטי. זה מהלך מובן מאליו, שהרי אנחנו בכל זאת בהפקה הוליוודית ולא בסרט מחתרת עם השפעות גודאריות. מה שפוגע יותר הוא היחס לאותה התבזות עצמית, שמוצגת כסדרה של גגים משעשעים באיזה סיטקום טלוויזיוני. 
הבריחה אל הנמוך והמצחיק, אל הביזארי והנלעג, אינה נובעת רק מהעובדה שג'יי רואץ (הבמאי של “פגוש את ההורים", “פגוש את הפוקרס" ושל סדרת “אוסטין פאוורס") הוא שעומד מאחורי “טרמבו". במידה רבה נובע ההיסט הדרמטי־פוליטי המוטמע בסרט משיבוצו של בריאן קראנסטון הנערץ לתפקיד הראשי. קראנסטון, כל תינוק יודע, הוא הכוכב הבלתי מעורער של סדרת הטלוויזיה בעלת המעמד הבלתי מעורער, “שובר שורות", וככזה נסלח לו רצף השטיקים והטריקים שבהם הוא מסתייע לצורך גילום דמותו של התסריטאי המנודה, כאילו הוא שילוב של טוביה צפיר וישראל קטורזה.
 
על פי דברי ימי הוליווד נשברה עוצמתן של הרשימות השחורות בגלל הציונות, אלא מה. ב־1960 חיפש המפיק־במאי אוטו פרמינגר מישהו שיעבד עבורו את רב־המכר עב הכרס, “אקסודוס" מאת ליאון יוריס, והפקיד את המלאכה הזו בידיו של טרמבו, שנודע בזריזות אצבעותיו המקלידות. פרמינגר אף דאג להדליף ל"ניו יורק טיימס" את העובדה ששתול בכיר עובד למענו, ועורר בכך תגובת שרשרת של חומת אבני דומינו, שקרסה והפילה באחת את הרודנות הסמויה של הרשימות השחורות.
 
והנה כי כן, הציונות הצליחה פעם, רק לפני יובל שנים, אפילו לפעול בשם הצדק והמוסר. לתשומת לבה של אותה שרה לענייני תרבות וספורט. 

טרמבו, שני כוכבים וחצי

בראשון בלילה, אוסקר 2016. ייעדר (שוב): הסרט הטוב ביותר

 
אשתקד הוכתר “בירדמן" כסרט המצטיין, בעיקר משום ש"פוקס קצ'ר" - הסרט האמריקאי הטוב באמת של אותה השנה - כלל לא היה מועמד לפרס האוסקר בגזרה המרכזית. נכון הוא ש"פוקס קצ'ר" צבר אז מועמדויות בקטגוריות הבימוי, השחקן הראשי, שחקן המשנה, התסריט והאיפור, אבל לא שובץ, כמה אידיוטי, להתמודדות על תואר סרט השנה.
 
השנה חוזרת על עצמה הפאשלה מהטקס הקודם. גם הפעם, בטקס שייערך ביום ראשון בלילה, לא תזכה בתואר הראשי ההפקה ההוליוודית המצטיינת לשנה החולפת, הסרט “קרול" בבימוי טוד היינס. כמו “פוקס קצ'ר", גם הוא מועמד לשישה פסלונים שונים, אך הוא כלל לא מזנק למרוץ אל התואר המרכזי. בהיעדרו של “קרול" נותרה התחרות כקרב מעייף בין שמונה סרטים, שאף אחד מהם איננו ממש סרט ראוי. מצד שני, מי בכלל מצפה מהוליווד לייצר מדי שנה סרטים ראויים. הרי באוסקר כבר זכו זוועות כמו “נער החידות ממומביי", “ארגו" וגם “התרסקות". 
 
לא יהיה זה מוגזם להניח שהפסלון המוזהב ילך או לקומדיה העושה צחוק מאסון כלכלי גלובלי (“מכונת הכסף") או לסרט נפוח מחשיבות עצמית (“האיש שנולד מחדש"), שמידת השעמום בו מתחרה רק עם כמויות היומרה שהוא אוצר בחובו. והשעמום ינצח כנראה בראשון בלילה, ולא יהיה בכך שום עוול, שכן המתחרים האחרים לא עולים עליו ברמתם.
 
בגזרת הבימוי מתבלטים שני מועמדים: אלחנדרו גונסלס איניאריטו ממקסיקו (“האיש שנולד מחדש") וג'ורג' מילר האוסטרלי (“מקס הזועם: כביש הזעם"). אש, אלימות, ואצל המקסיקני גם ישימון של קרח. טוב תעשה האקדמיה ההוליוודית אם תגוון הפעם, ותכריע דווקא לטובת מילר. זה מצדו יעמוד בעוד שלושה חודשים בדיוק בפני אותה הדילמה של חברי האקדמיה, משום שהוא מונה לשמש כיו"ר השיפוט בפסטיבל קאן, המחלק את “דקל הזהב" - תואר כבוד שמאפיל בחשיבותו על האוסקר.

סרט נפוח מחשיבות עצמית, "האיש שנולד מחדש"  עם ליאונרדו דה קאפריו. צליום: רויטרססרט נפוח מחשיבות עצמית, "האיש שנולד מחדש" עם ליאונרדו דה קאפריו. צליום: רויטרס

 
בין השחקנים המועמדים יש כמה בלתי ראויים: בריאן קראנסטון (“טרמבו"), אדי רדמיין (“הנערה הדנית"), מייקל פסבנדר (“סטיב ג'ובס"), כאשר מאט דיימון (“להציל את מרק וואטני") ולאונרדו דיקפריו (“האיש שנולד מחדש") משלימים רשימה דלה זו. קשה למצוא מישהו מועדף, אם כי דיקפריו הזיע יותר מהאחרים, ועבודה קשה מתוגמלת בדרך כלל בקולנוע האמריקאי.
 
היחידה שהרביצה הופעה בין השחקניות המועמדות היא גם זו שבוודאי לא תזכה בתואר. זוהי שארלוט רמפלינג, שגילמה את הגברת האנגלייה הקשישה ב"45 שנים", ועל סוג סרטים שכזה מדלגים חברי האקדמיה. 
 
ההישגים של ארבע מתחרותיה נעים בין גרוע (קייט בלאנשט ב"קרול"), חלשלוש (ברי לארסון “חדר" וסרשה רונאן “ברוקלין") וסתמי (ג'ניפר לורנס “ג'וי"). כך שכל אחת מהן היא בבחינת מועמדת ריאלית, וכל ניחוש מתקבל ברצון.
 
אם יש מישהו שהאוסקר מגיע לו השנה זהו הבריטי מרק ריילנס, שעושה תפקיד משנה מעולה ב"גשר המרגלים". בדרך כלל מהווה פסלון ההוקרה הניתן לשחקן המשנה פרס ניחומים ומענק פנסיה לקשישים על סף פרישתם. והשנה סילבסטר סטאלון, שחקן מזולזל בדרך כלל, נופל בול לתוך הרובריקה הזאת עם הופעתו ב"קריד". כך שריילנס עומד להפסיד.
 
אצל שחקניות המשנה משמש הפסלון כפרס עידוד למתחילות לקראת המראתן לקריירה מבטיחה. לכן טובים סיכוייה של רוני מארה (“קרול") לצאת כמנצחת, מה גם שהיא באמת עושה תפקיד טוב. מתחרותיה - ג'ניפר ג'ייסון לי, רייצ'ל מקאדמס, אליסיה ויקנדר וקייט ווינסלט - חלשות כולן.