בעולם מוכה טרור ואסונות, סופרמן (הנרי קאביל) הוא גיבור־על שמציל את כולם ונחשב לאלוהים. יש אפילו פסל בן דמותו בכיכר העיר. בעולם כזה לא ירחק היום והרשויות המושחתות יתחילו להרהר בשאלה האם כדאי להם שמישהו (מלבדם כמובן) ייקח את החוק לידיו, גם אם זה למטרה טובה. כישו נרדף - גרסת השרירים - מוצא עצמו סופרמן מואשם בכל תחלואי העולם. זה מסתבך כשהספין התקשורתי נגדו מצליח לעבוד גם על באטמן (בן אפלק), שהשאיר את השכל בגות'אם סיטי ועבר לגור במטרופוליס. ובכל זאת, לא מדובר בסרט ביקורתי על עולם התקשורת. אז על מה בעצם? שאלה טובה.


במשך כשלוש שעות מייגעות מזגזגת עלילת צליבתו האטית של סופרמן בין אוסף של טריילרים נטולי קתרזיס המספקים גירוי ויזואלי מתמשך ומרשים ברוח הקומיקס המקורי, שמשמש בחוסר המשמעות הכללי בעיקר כזרז להתקפי אפילפסיה. זה היה יכול לעבוד עם רפליקות מתוחכמות, או מעט ריטלין בכניסה.

אפילו הנמסיס המופרע של סופרמן, הנבל לקס לות'ר (ג'סי אייזנברג), הוא בעיקר פסיכופת חסר מניע, ולכן עדיף היה להפוך אותו לאיש דאעש עם סוג של חזון, מעוות ככל שיהיה.
בלי הומור עצמי, דיאלוגים שנונים או רומנטיקה, מצליחים יוצרי "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", לעשות את הבלתי ייעשה בעולמם של גיבורי־העל. כך ניצבים, זה מול זה, שני גיבורי־העל, בלי שום מושג על מה ולמה הם נלחמים. וכשהם מגלים בנקודת השפל הנמוכה ביותר בסרט שאמא של שניהם, תחזיקו חזק, נקראת באותו השם (מרת'ה), הם משלימים כנאהבים עם הזריחה, ומתאחדים במלחמה נגד גוליית יום הדין, רק כדי שהישראלית שעשתה צבא, גל גדות כוונדר וומן, תגיע ותציל את המצב.
גדות, אגב, בהופעה מצוינת, הכל יחסי, של כעשר דקות במצטבר, עם תנועות רגליים שמוסיפות מתח מיני אקזוטי לבליל המיותר. בטריילר היא מופיעה אפילו יותר. כל שנותר עכשיו הוא לחכות לגרסת הפרודיה.