"לך תזדיין", צווחה ליז טיילור על בעלה ריצ'רד ברטון, ובכך נתנה את האות לפתיחת הקרב האחרון על הזכות לממש את חופש הביטוי בקולנוע האמריקאי. זה קרה השבוע לפני 50 שנה, באחת מההקרנות המוקדמות לסרט “מי מפחד מווירג'יניה וולף", שבכורתו העולמית נקבעה לחודש יוני 1966. באותה הקרנה נכח גם נציג של הגוף שאחז בסמכות לאשר הפצתם של סרטים חדשים בבתי הקולנוע בארצות הברית. לך תזדיין, מנבלת את פיה הגברת הראשונה של עולם הקולנוע, ואתם רוצים שאני אאשר זאת?

על פניו הייתה לאיש הזכות לעמוד בפרץ, להדוף כל ניסיון להציג ברבים את “מי מפחד מווירג'יניה וולף". שהרי מאז 1930 קיבלה על עצמה מועצת המפיקים והמפיצים האמריקאית את מגבלות הצנזורה העצמית, שנוהלה בהוליווד באמצעות ספר תקנות נוקשה המוכר כ"קוד הייז". קוד זה הגביל את שפת הדיבור בסרטים ואת האופנים הלא מוסריים, נניח, שבהם ניתן היה להציג את פני החברה האמריקאית. בלי קללות, בלי שימוש מיותר בשם האל, בלי תיאורי מין שמחוץ למסגרת המשפחה, ובכלל בלי התייחסות לכל עניין הסקס. בלי האלהת מעמד הפושע, וניקוי מוחלט של הבד מתופעות כמו צריכת סמים, או חלילה יחסים בין בני אדם שאינם בעלי צבע עור דומה. והנה על הבד ניצבת ליז טיילור, אישה נשואה הבזה לבעלה, שתויה לגמרי ומחפשת לעצמה זכר צעיר ואקראי לסקס חפוז.

פלשבק: 45 שנה קודם להסרטת “וירג'יניה וולף" נערכה מסיבה בבית מלון בסן פרנסיסקו. היה זה בלייבור דיי של ראשית ספטמבר 1921, ומארגן האירוע המשמח היה רוסקו ארבאקל, שנודע בכינוי “פאטי" בשל משמניו הבולטים. ארבאקל, עם משקל של 150 קילו ובעל פני תינוק, היה אחד מכוכבי הקומדיה הגדולים ביותר באמריקה בזמן ההוא. באותה מסיבה פרועה - סמים, זונות ואלכוהול - המצחיקן השמן אנס כוכבנית בשם וירג'יניה ראפי, וגרם לה לדימום פנימי שהביא למותה כמה ימים מאוחר יותר. פאטי הואשם ברצח, נידון פעמיים למוות ובסופו של דבר, לאחר משפט שלישי, זוכה מאשמה.

המסיבה הפרועה והקטלנית הייתה אירוע מכונן בתולדות הוליווד. שכן מאותו הרגע עוצבה תעשיית הסרטים, שהומצאה רק 25 שנים קודם לכן, כפיסת בד אדומה מול ארגוני דת קתוליים, ששמו להם למטרה לרסן כלי שטני זה, שמבחינתם נועד בעיקר לחלל את פני הבורא ולהשחית את המידות של בני האדם. התוצאה החשובה ביותר להתקוממות הקתולית נגד הוליווד הייתה מינויו של וויל הייז לתפקיד יו"ר מועצת המפיקים והמפיצים באמריקה.

הוגה הקוד. וויל הייז. צילום: ויקיפדיההוגה הקוד. וויל הייז. צילום: ויקיפדיה

הייז, עסקן בולט במפלגה הרפובליקנית, ששימש אז כשר הדואר בממשלו של הנשיא וורן הרדינג, לא תעה סתם כך אל מבוכי הוליווד. 1921 הייתה השנה הראשונה שבה התמודד הממשל עם אותו תיקון לחוקה, פרי מעשה להתפאר בו של ארגוני דת, שאסר ייצור והפצה של אלכוהול, איסור שכידוע גרר אחריו התפתחות מהירה של משפחות הפשע המאורגן.

חמור מכך, עברו רק שנתיים מאז שערוריית ההימורים שנקשרה במשחק הגמר המכור בליגת הבייסבול הכמעט מקודשת. אמריקה נדמתה לסדום ועמורה, והייז המיומן נדרש לרכוב על גב תעשיית הסרטים, ולהתחיל דווקא ממנה את התיקון הדתי.

המודל הנאצי

עד 1930 פעל הייז בדרכי נועם. הוא איים והבוסים של הוליווד עשו מה שהתחשק להם, ובעיקר מה שלדעתם עניין את השכבות החלשות של החברה, שהיו, מובן מאליו, הצרכניות העיקריות של הסרטים, שלא נתפסו אז כמשהו שאדם הגון מבזבז עליו את זמנו. הוליווד הציעה כל טוב למתמכרים לה: סרטים על אודות פיתוי, זנות, אונס, רצח, אלכוהוליזם, בזבזנות, לסביות, הומוסקסואליות והצבת ערכי הגנגסטריזם כשלב לגיטימי להתקדמות במעלות החברה. מובן שכל ההיצע הזה הוגבר לאחר אוקטובר 1929, אז התמוטטה הבורסה הניו יורקית למה שהתפתח למשבר הכלכלי הגדול ששיתק את העולם במשך עשור.

כשלא עזרו לו הנימוסים הטובים, התיישב הייז לנסח אמנה של כללי עשה ואל תעשה שעליה התחייבו כל הגורמים שניזונו מתעשיית הסרטים. לשכתו של הייז לא הייתה צריכה לעמול קשה כדי לנסח את מגילת החובות של הוליווד. הוא פשוט אימץ נוסח של איסורים שהפיצה הכנסייה הקתולית מיד לאחר אירועי המסיבה הפרועה ההיא. מדובר היה בארגון התנדבותי בשם “לגיון הצניעות הקתולי", שפעל בברכתו של הקרדינל מנדליין, איש שיקאגו. מובן שאין זה מקרי שהבשורה יצאה דווקא מעיר זו, בירת החטאים והפשע המאורגן, שבה התחוללו עלילות הסרטים המצליחים כל כך “קיסר קטן" (1930), “אויב העם" (1931) ו"פני צלקת" (1932), שהנציחו את מעלליו של אחד, אל קפונה שמו, שפעל ברחובות שיקאגו.

הלגיון הקתולי תרם להייז את אחד מבניו המובחרים ביותר - ג'וזף ברין, שהופקד על יישום אמנת הצנזורה העצמית. מדובר היה בדיפלומט לשעבר, שהתחנך במסדר הישועים הקיצוני. אנטישמי לוהט, שהוקסם מתורותיהם של בניטו מוסוליני ויוזף גבלס. מבחינות רבות ברין היה האיש הנכון במקום הנכון, שהרי על ראשי תעשיית הסרטים הוא העיד ש"95% מהם הינם יהודים ממזרח אירופה, שהם ככל הנראה החלאה של כדור הארץ".

ומי הם אלה שניהלו בתחילת שנות ה־40 את פרמונט, יוניברסל, האחים וורנר, פוקס המאה ה־20, מ.ג.מ., ר.ק.או וקולומביה פיקצ'רס, שהיו שבעת אולפני

ההפקה הגדולים בהוליווד? ג'סי לסקי, אדולף צוקור, קרל למלי, ג'ק וורנר, וויליאם פוקס, דריל זאנוק, ג'וזף שנק, לואיס ב. מאייר, אירווינג טלברג, סמואל גולדווין, דיוויד סלזניק והארי כהן. כולם (חוץ מזאנוק) יהודים.

ולא רק נגד השקפות עולם פסולות ומראות זימה, שבקעו מתוך הסרטים, נאלצו להיאבק הייז וברין, אלא גם נגד ההמצאה הטכנית החדשה, הסאונד, ששינתה לגמרי את פני הקולנוע. נכון הוא שתוספת הקול לתמונה האילמת תרמה להוליווד את ההצחקה המילולית, שחלוציה היו האחים מרקס, ונכון גם שהסאונד סלל את הנתיב המבורך לז'אנר האהוב של סרטים מוזיקליים. אבל היה זה הפסקול שנוסף לתמונה רק בשלהי 1927 שהביא עמו דיאלוגים צורמים לאוזנו של המאמין ואת ניבולי הפה של השחקנית מיי ווסט. שלא לדבר על שיבוש השפה התקנית על ידי כל מיני דמויות של מהגרים - יהודים, איטלקים, אירים - שגדשו את הבד.

כבר בסרט המדבר הראשון, “זמר הג'אז" בהפקת האחים וורנר, ניתן רמז עבה לצרה ההולכת ומתפתחת בהוליווד. שהרי מה זכו לשמוע ההמונים שזרמו לבתי הקולנוע, חלקם נוצרים טובים, באמצעות הפלא הטכנולוגי החדש? תפילת כל נדרי שחותמת את עלילת הסרט.

ברין לא רק תקף סרטים סוררים, הוא גם הגן, בשם תקנות המסחר ההוגן כמובן, על האינטרסים של גרמניה הנאצית. הוא מירר את החיים לצ'פלין כשזה הכין את הסאטירה “הדיקטטור הגדול", שנזעקה ללעוג לאדולף היטלר, ולמעשה רק ב־1940, שבע שנים לאחר עליית היטלר לשלטון ושנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, אישר ברין הפצתו של סרט הוליוודי ראשון שהצביע על הסכנה הנאצית.

התגובה היהודית

20 שנה המתינו היהודים עד שהתארגנו להתקפת הנגד. זה קרה ב־1952, כאשר ג'וזף ברסטין, מפיץ סרטים ניו יורקי, עתר לבית המשפט העליון האמריקאי משום שברין אסר להציג את “אהבה", סרט שביים רוברטו רוסליני, ובו מגלם פדריקו פליני הצעיר דמות של גבר המתחזה לקדוש נוצרי ומפתה את האיכרה אנה מאניאני. מה שהתאים לאיטליה הקתולית לא התאים ללגיון הכנסייתי, וברסטין היהודי נזעק לבקש סעד מבית המשפט העליון, שפסק - בפעם הראשונה באמריקה - שהקולנוע הוא מדיום אמנותי, ולכן זכאי להגנה מטעם החוקה בכל הקשור לחירות הביטוי.

חלפה לה שנה עד שהגיע יהודי נוסף, אוטו פרמינגר, כדי לכרסם עוד פלח מהסמכות של ברין, כששילב בסרטו “הירח הוא כחול" את המושגים “הריון" ו"בתולה", שהיו אסורים לביטוי בקולנוע. בחסות הפסיקה המשפטית החלוצית, המשיך אותו פרמינגר לאתגר את הוראות הקוד בסרטים “האיש בעל זרוע הזהב", שבו פרנק סינטרה מגלם מוזיקאי המכור להרואין, וב"אנטומיה של רצח" העוסק באונס אישה - נושאים שהוליווד ברחה מהם מאז שנת 1934.

באותה העת ממש לעג בילי וויילדר, יהודי שנון מווינה, לאיסוריו של הייז בכל הקשור לסקס על הבד, כשעשה את “חמים וטעים". סידני לומט, יהודי אף הוא, בסרטו “המשכונאי" (1964), הוסיף בעיטת שפיץ משלו ישר לאשכי קוד הייז, כאשר העז להציג שתי שחקניות חשופות חזה, ורק אז הגיע ה"לך תזדיין" של הגברת טיילור כדי לרמוס סופית את התקנות הקתוליות.

דומה שלג'אמפ הזה התייצבה החמישייה הפותחת של יהדות הוליווד. ג'ק וורנר, מפיק; ארנסט להמן, תסריטאי; מייק ניקולס, במאי; חסקל וקסלר, צלם; שלא לדבר על הגברת טיילור, אלישבע בשבילכם, מאז התגיירותה ב־1957. לאחר אותה הקרנה חלוצית שבה נשמעה הפירסט ליידי של עולם הזוהר כשהיא צורחת “לך תזדיין", החל מו"מ ארוך שעסק במה שיהיה מותר לקהל לשמוע ומה שאסור לו.

הפשרות היו מורכבות. הגידוף "screw you" הוסר מפסקול הסרט, ובמקומו סיננה טיילור "goddamn you", שזה עניין לא פחות חמור בלקסיקון של הייז. לברטון, שבסרט חוטא אף הוא בהשמעת המילה screw, התאפשר חופש הביטוי, כששם הוא גבר ולא אישה נשואה המקללת את בעלה. ג'ק וורנר ומייק ניקולס התעקשו גם להותיר על מכונו את השעשוע החברתי "hump the hostess" (בעברית: דפוק את המארחת), ולבסוף סוכם שלראשונה בתולדות הקולנוע תוצמד לסרט האזהרה - אסור לצפייה לבני 18 ומטה. את יתר העבודה יעשו כבר סרטים כמו “הבוגר", “בוני וקלייד", “כלבי הקש" ו"חבורת הפראים".

"הבוגר". צילום: IMDB"הבוגר". צילום: IMDB

“וירג'יניה וולף" קבע שיא של 13 מועמדויות לפרס האוסקר והוכתר בחמישה פסלונים מוזהבים, אך לא באוסקר לסרט המצטיין של 1966, שהוענק ל"אדם לכל עת", המספר על קדוש של הכנסייה הקתולית שהקריב את חייו למען אמונתו. ומי ביים סרט זה? פרד זינמן. יהודי, אלא מה.