הקולנוענים המצליחים בתולדות הפסטיבל שוב כובשים את קאן

עלילת הסרט מתרכזת ברופאה צעירה מאזור העיר ליאז' שערב אחד אינה משיבה לצלצול בדלת הקליניקה שלה. המתדפקת על הדלת היא צעירה מבוהלת, מהגרת שחורת עור המחפשת מקלט מפניו של מטריד אלים. משלא נפתחה בפניה דלת המרפאה, ממשיכה הנרדפת במנוסתה וסופה שמוצאת את מותה על גדת הנהר המקומי. רגשי האשם של הרופאה דוחפים אותה לשחק מעין בלשית, ולנסות לפצח בעצמה את חידת זהותה של המנוחה.

הדארדנים מגלמים את האופציה הקשובה והאמפתית שהקולנוע ידע בעבר להציע לאנושות. סרטיהם בנויים דרך קבע סביב עמוד השדרה של המוסר היהודי והנוצרי, השולט במסורת האירופית ובסיסו הוא בחרטה מתמדת ובבקשת מחילה. כך זה היה בסרטיהם הטובים יותר ("רוזטה", "הילד"), וכך גם ב"הנערה האלמונית". אומנם סרט זה לוקה מעט בהיגיון הפנימי שמוליך את הגיבורה, אך מחפה על כשל זה הבימוי, שהוא בעל איכויות נדירות של שקיפות ונאמנות עקשנית לערכי הנאורות, שסרטי המיינסטרים ההוליוודיים מחקו מזמן מהלקסיקון שלהם.

לפני שש שנים הדהים ברילאנטה מנדוזה, הקולנוען הידוע ביותר בפיליפינים, כשהוכתר כבמאי המצטיין בקאן בגין עבודתו הצולעת בסרט "קינאטיי", שעסק בחבורת גברים בהמיים הקוצצת זונת רחוב לפיסות סלאמי קטנות. סרטו החדש "אמא רוזה" כבר מציע משהו שמעבר לסנסציה הפרימיטיבית ההיא. אומנם מנדוזה ממשיך להיצמד לעקרונות ההפקה הזולה והמאולתרת, ו"אמא רוזה", שבו המצלמה אינה נחה אפילו לעשירית השנייה, נותן את ההרגשה כי מדובר בסרט שצולם תוך שעה־שעתיים, ולא בהפקה מתוכננת לפרטי פרטים. הסיפור זעיר הממדים מתרכז במעצרם השרירותי של אישה ובעלה המנהלים חנות ממתקים במנילה ונופלים קורבן להלשנת שווא. המעצר הזה חושף את ריקבון שיטת הממשל באיים צפופי האוכלוסין, ואת השחיתות־אין־קץ המתלווה לכך.