בעולם תקין, אילו היה מתקיים דבר כזה, לא אמור היה מבקר סרטים ישראלי המתקרב לגיל פנסיה לחוות דעה דווקא על סרט נעורים העוסק בשיגועים של תלמידי שנה א' בקולג' אמריקאי. ואלה אינם סתם תלמידים, כי אם כאלה שעיקר עיסוקם הוא בייסבול, ענף ספורט הזר לגמרי להוויה הישראלית. 

מצד אחר, בעולם תקין, קולנוען כמו ריצ'רד לינקלייטר לא היה נוסק למעמד של גורו נערץ, וסרטים מפוטפטים כמו "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות" או ניפוח מוח כמו "התבגרות" – כולם פרי עבודתו הפילמאית – לא היו מתמקמים גבוה כל כך בסולם הדירוג האיכותי. כך שאפילו במאמר המצורף בזאת מתקיים בסופו של דבר סוג של איזון עדין.
 



ולאחר הקדמה הכרחית זו, חובה לציין שגם "כולם רוצים את זה!", ממש כמו סרטי לינקלייטר שאוזכרו בפסקה הקודמת, גרף תשואות רמות ותשבחות אינספור מהמבקרים הנחשבים בארצות הברית. זאת אף שמבחינות רבות מדובר בלא כלום דרמטי. מובן שיהיו מי שיאמרו כי הלא כלום הזה עשוי בכוונת מכוון, ונועד בעיקר לשקף את ריקנותן של שנות ההתבגרות אצל הזכר האמריקאי, שמגיע לגיל קולג' כשאשכיו טעונים לעייפה ומוחו חלול עד אימה. חלק הארי של תהליך ההתבגרות הזכרית, יוסיפו המצדדים בהגותו הילדותית של לינקלייטר, הוא במיומנות הנרכשת עם השנים לאזן בין צו הזקפה לציווי החברתי. שיהיה.
 

העלילה - למעשה אין עלילה של ממש ב"כולם רוצים את זה”! - משרטטת תמונת מצב של חיים בקמפוס אנונימי בסוף השבוע שלפני תחילת הלימודים. התלמידים החדשים, הפרשמן לסוגיהם, מגיעים למקום שבו יבלו כמה שנים ומקבלים שיעורי התנהגות מהוותיקים, כלומר מתלמידי שנה ב'. במקרה שלינקלייטר מעדיף להיצמד אליו בסרט זה, מדובר בחבורה של סטודנטים (נניח שהם באמת כאלה) שנועדו להיות קבוצת הבייסבול הייצוגית של הקולג'.

ככאלה, מרביתם מתפקדים כסטריאוטיפ של ספורטאים סתומי מוח, וכמפה נגישה לפיענוחה של החברה הקפיטליסטית שדורשת מהפרט הבודד שתי דרישות סותרות לכאורה – להיות ייחודי ואקסקלוסיבי ובה בעת להוות גם חלק בלתי נפרד מעבודת צוות קבוצתית. שהרי רק שילוב בין שני מרכיבים אלה מבטיח את הצלחת צו ההצטיינות הנכספת, שעל הבסיס שלה בנויה ראיית העולם של הקפיטליזם.
 

הבייסבול, כל אחד יודע, הוא התשקיף הנאמן ביותר של ההוויה האמריקאית. ממש כמו שטירונות גולני היא המראה המדויקת ביותר של הציונות מהזן העכשווי. מהבחינה הזאת ברור שלינקלייטר, אילו היה עושה סרטים בישראל ולא בטקסס, היה בוחר כמסגרת עלילתית של "כולם רוצים את זה!" באיזשהו בסיס טירונות, ולא בקבוצת שחקני בייסבול שאמורים להתגבש ליחידה הומוגנית בעלת רצון אחד משותף.
 

אלא שבין כל הדברים התיאורטיים היפים הללו לבין מה שקורה על הבד ב"כולם רוצים את זה!" רב המרחק. זאת משום שבדיחות קרש המתרחשות על רקע התבגרות סקסואלית, שמשולבות בתיאורים משמימים של נדידה קולקטיבית בין מסיבות סטודנטים מתבהמים, אינן מייצרות שום אמירה מפתיעה המסוגלת להאפיל על איזשהו פרק בסדרת "אסקימו לימון", למשל. לינקלייטר, עם כל הפוזה הפלצנית שלו, מוסיף להיות לא יותר מאשר מהדורה משודרגת של בועז דוידזון, ובאמריקה ממשיכים לבלוע בחדווה את הלוקש הזה.