הביקורת של שניצר: מריל סטריפ משחקת באופן מוטעה ב"פלורנס נגד ג'נקינס"

ומהנעשה בשטחים הכבושים, היישר אל מה שקורה באזור הכפרי שמסביב לעיר ולנסיה במזרח ספרד. עץ זית עתיק יומין, שיש האומרים כי ניטע באותם ימים קדומים שבהם ישו עדיין הילך על פני האדמה והמים, מטיל צלו על שטח אדמה בבעלותו של איכר מקומי. האיכר הקשוח, שמחנך את בניו לעבודה קשה ולא תמיד מתגמלת, רואה בעץ העתיק את חזות הכל, וכך גם הילדה אלמה, נכדתו בת ה־8, שכל עולמה ושעשועיה נובעים מנוכחותו של העץ עצום המידות באדמות הכפר. 

והנה מגיע אותו יום מר ונמהר, שבו בניו של האיכר הזקן קושרים קשר מאחורי גבו, ותמורת 30 אלף יורו הם מוכרים את העץ. מסתבר שחברה מסחרית עתירת ממון פושטת על שדותיה של ספרד הכפרית, ובעזרת בולדוזרים היא עוקרת עצים ומוכרת אותם למדינות מרוחקות כמו גרמניה. מאותו הרגע שבו בניו בגדו בו, וסילקו את העץ המפואר מקו האופק, כמו ניטל טעם חייו של הזקן, שהרי נתן זך כבר כתב "כי האדם עץ השדה/ כמו העץ הוא שואף למעלה/כמו האדם הוא נשרף באש".

תריסר שנים חולפות מאז העקירה הטראומטית, והילדה אלמה היא כעת אישה צעירה ומלבבת, והזקן עדיין מבכה את המעשה ההוא. כל יום סבא מסתלק מהבית, נמשך אל הריק שהותיר אחריו העץ העקור, ולכן הוא מוסיף עוד אבן לערימה ההולכת ומצטברת על פני הבור שהותירו מאחוריהם שורשיו שנעקרו. כאילו מדובר בגלעד לזכרו של גיבור שנפל. אלמה הנחושה אינה יכולה לראות עוד בקמילתו של סבא, והיא קמה ועושה מעשה. לאחר גלישה נמרצת באינטרנט, מאתרת הנכדה את עקבותיו של עץ הזית משוש ילדותה. מסתבר שהוא נטוע עתה, או מוטב לומר כלוא, בלובי בניין משרדים של חברת ענק קבלנית, שמרכזה בעיר התעשייה הגרמנית דיסלדורף.

אלמה מוכרת לדוד שלה, ארטישוק הכינוי שלו (חביאר גוטיירס), ולאחד ממחזריה, רפא שמו (פפ אמברוס), סיפור בלתי הגיוני על אודות כומר גרמני שרוצה לכפר על עוון אבותיו, ולהחזיר לכפר הספרדי את העץ שנגזל מאדמותיו. שני הגברים, נהגי משאיות מיומנים, נוטלים בהשאלה סמיטריילר, וביחד עם אלמה יוצאים השלושה למסע של אלף מייל עד לדיסלדורף, על מנת להשיב גזילה לבעליה, כלומר לסבא המדוכא, שבינתיים לקה במחלה קשה.

אין שום סיכוי למסעם של השלושה במשאית הכבדה, אבל העיקר, כמו שאומר רבי נחמן, הוא הכוונה. מהנסיעה האבודה, המעין ספיריטואלית הזאת, ישובו השלושה - ארטישוק, רפא וכמובן אלמה - כשהם אנשים שלמים יותר. עד כאן דבר הסרט הכאילו פיוטי הזה.

בין הסצינות הצפויות המרכיבות את העלילה הדלילה של "עץ הזית", מושחלת כמובן גם מחאה חברתית נגד הגופים העשירים, הזרים, שמקורם בעיקר בגרמניה, שהטילו עוגן בתוך כלכלתה המרוששת של ספרד ורוקנו את עתידה. גם תיאור חתרני של פחדי נטישה מוכרים משולבים בסיפור הפשטני הזה. שהרי לא הסבא ולא הנכדה מבכים בעצם את הסתלקותו של העץ, אלא את אובדן העבר וערכיו. הזקן (מנואל קוקאלה), שנוכח לדעת כי אין עוד משמעות למושג נחלת אבות; נכדתו אלמה (אנה קסטילו) המתעקשת להיצמד לשנות ילדותה, משום שעדיין לא התבשלה די בתוך הרעיון שהיא כעת מצויה בפאזה של אישה של ממש שהחברה מציגה בפניה דרישות שונות מאלה המוצבות לילדה מתוקה וחייכנית.

"עץ הזית" הוא הסרט העלילתי השישי שמביימת איסיאר בוליין, המוכרת גם כשחקנית פופולרית בקולנוע הספרדי. השם הבולט בכותרות הסרט הוא דווקא פול לאוורטי הסקוטי, המוכר כתסריטאי הקבוע של קן לואץ' הבריטי. זוהי הפעם השלישית שבה בוליין ולאוורטי משתפים פעולה, ואין בכך שום פליאה, שהרי השניים חולקים זוגיות משפחתית. לאוורטי התקין לזוגתו תסריט צפוי, אם לא למטה מזה. למרבה המזל השכילה הבמאית למקם את מצלמתה בכמה אתרי הסרטה מרתקים מהבחינה הוויזואלית, ובכך לכפר במשהו על פהקנותו של התסריט העייף.

מבחינות רבות, סיפורה של הגברת פלורנס פוסטר ג'נקינס הוא מעין גרסה ניו יורקית לאגדת "בגדי המלך החדשים". אלא שבנוסח העכשווי נפקד מקומו של הילד ההוא שצעק כי המלך עירום. כולם, כל שועי הכרך הגדול, ידעו שפוסטר ג'נקינס היא בלתי מוזיקלית בעליל, בעלת קול לא נעים וזייפנית נוראית. ידעו, אך העדיפו להצטייד מראש באטמי אוזניים. כל זאת משום שהגברת ישבה על הר של דולרים, והיא ששה לקנות את מעמדה החברתי באמצעות כספים שהזרימה נון סטופ לאגודות ולאנשי מוזיקה נודעים. ארטורו טוסקניני, למשל.

השנה האחרונה הייתה בהחלט השנה של פוסטר ג'נקינס. לפני מספר חודשים פורסמה בארצות הברית הביוגרפיה המלאה הראשונה על אודותיה. ערוץ HBO הכין עליה סרט ביוגרפי, וגם הצרפתים הפיקו את "מרגריט" (עם קתרין פרוט בתפקיד הראשי), העוסק בסיפור חייה של הלא זמרת הזו. והנה כעת מגיע גם התור של מריל סטריפ לגלם את המיליונרית האטומה ונטולת הבושה, שקרעה את עור התוף של כל ההוז־אנד־הוז בתפוח הגדול. צריך להדגיש כי גל ההתעניינות הנוכחי בסיפורה כמו בא להשלים ארבעה מחזות העוסקים בחייה, שחוברו במרוצת 25 השנים האחרונות. באחד מהם, "סוביניר", שהועלה בתיאטרון באר שבע, הספיקה השחקנית המנוחה רמה מסינגר לגלם את פוסטר ג'נקינס.

בילדותה נחשבה פוסטר ג'נקינס לילדת פלא בתחום הפריטה על פסנתר, וכילדה אפילו התארחה בבית הלבן וניגנה באוזני רתרפורד הייז, נשיא ארצות הברית באותה העת. זרוע שנשברה חיסלה את עתידה כפסנתרנית, אך הגברת התעקשה שיש לה סופרן קולורטורה במיתרי גרונה, והחלה לסלסל צלילים גבוהים וצורמים. במשך שנים, בעודה צוברת את ירושות אביה ובעלה הראשון, התמידה פוסטר ג'נקינס לשיר בחוגים סגורים, ומעולם איש מקצוע לא חיווה עליה דעה פומבית.

הסרט הנוכחי, שאותו ביים הבריטי הנחשב סטיבן פרירס ("מכבסה יפהפייה שלי", "יחסים מסוכנים", "המלכה") תופס את המיליונרית ברגע מכריע בחייה, כאשר היא מקבלת אומץ על מנת לשכור את המקודש שבאולמות הקונצרטים בעולם המערבי - הקרנגי הול, ולהגיש קונצרט פתוח, שיהיה חשוף, שומו שמיים, גם בפני העיתונות המקצועית.

בדרבונו של בעלה השני, השחקן השייקספירי סנט קלייר בייפילד (יו גרנט), ובסיועו של פסנתרן מלווה בשם קוזמה מק'קון (סיימון הלברג), נכנסת הגברת לסוג של מחנה אימונים וליטושים אחרונים לקראת המופע הגדול, ובינתיים היא מוציאה לאור תקליט ממיטב ביצועיה המחרידים. ההקלטה הפרטית הזו מתגלגלת לתחנת רדיו, ובשל מופרכותה המוזיקלית היא הופכת לקאלט מבוקש.

ספרי ההיסטוריה של ניו יורק יודעים לספר כי המיליונרית סבלה במשך עשרות שנים ממחלת עגבת, שבה נדבקה מבעלה הראשון. הקונצרט המדובר בקרנגי הול נערך ב־25 באוקטובר 1944, ולמחרת כבר נמצאו המבקרים הראשונים שזעקו כי המלכה עירומה. היא עצמה חטפה מיד התקף לב, וארבעה שבועות מאוחר יותר הלכה לעולמה והיא בת 76.

"מרגריט", הגרסה הצרפתית לסיפור הזה, שהוקרנה בישראל לפני מספר חודשים, ניצלה את הפער שבין הפוזה של הגברת וחוג משתפי הפעולה הנהנתנים שלה, לבין התוצאות האמנותיות העלובות שהיא הציגה על הבמה, על מנת לנסח מניפסט דאדאיסטי, שעושה צחוק מהצריכה התרבותית של המעמד הבורגני. משום מה מוותרים הבמאי פרירס והתסריטאי ניקולס מרטין (שזו עבודתו הראשונה לקולנוע) על ההיבט הזה, שמגחיך את החוג החברתי העשיר, ומעדיפים לשים דגש על המלודרמה. סרטם הוא פחות סאטירה ויותר בבחינת התבוננות על האישה החולנית, שאינה עומדת בפני ביקורות, וכל קיומה תלוי בשבחים אין קץ שהיא אוספת לעצמה.

הביצוע של מריל סטריפ לדמותה של הגברת נטולת הרגישות ואטומת האוזניים פוסע אף היא בנתיב המלודרמטי המוטעה. מצד שני, דומה שעבודתה של סטריפ ב"פלורנס פוסטר ג'נקינס" הייתה מהקלות בקריירה הקולנועית שלה, שהרי מדובר בשילוב מחושב של רבים מהתפקידים הראוותניים שהיא ביצעה במהלך 40 השנים האחרונות. סטריפ שוב מגזימה, ושוב מנצלת את יכולותיה בתחום הדיבור במבטאים מוזרים, אבל הפעם, לשם שינוי, היא מבצעת זאת ברשות ובסמכות, בבחינת נאמנות לדמות הנשית המקורית. 

למרבה המזל, לוהק הלברג (המוכר מסדרת הטלוויזיה "המפץ הגדול") לתפקיד מק'קון, הפסנתרן המלווה. הלברג מנצל את ממדי גופו הזערורי ואת המימיקה המושלמת שלו על מנת להגיש ביצוע וירטואוזי, אך רמזני ולא ראוותני, של דמות פתטית הנקלעת שלא מרצונה לסיטואציות קומיות.