ג'ון קארני, קולנוען יליד דבלין, הוא אופטימיסט חסר תקנה. בסרטו החמוד "פעם אחת" (2007) הוא יצא מתוך נקודת הנחה שהמוזיקה מגשרת בין פערים תרבותיים. בסרטו החביב "התחלה חדשה" (2013) הוא הרחיב את התזה ההיא, בעלילה שבה המוזיקה הייתה הכל עבור גיבורי הסיפור. והנה מגיע סרטו הנחמד "מועדון שנות ה־80", ושוב המוזיקה היא שממלאת את תפקיד המתווך, המפשר והמשדך בין בחור לבחורה, בין אוהב לאוהבת, בין ילד בן 15 לגברת בת 16 (ואפילו כמה חודשים יותר!).



כמתבקש משם הסרט, "מועדון שנות ה־80", מתמקמת עלילתו בשנת 1985, על שפע הפריזורות הפוסט־פאנקיות והתלבושות הססגוניות המכוערות בכוונה תחילה. משבר כלכלי שפוקד משפחה בורגנית מדבלין מאלץ את ההורים להוציא את בנם הצעיר מבית ספר פרטי יוקרתי ולהעביר אותו ללימודים בבית ספר מהזרם הדתי־קתולי, שבו שולטת האלימות של המורים, כמו גם של חלק מהתלמידים. 
 
מובן שהנער הצעיר (פרדיה וולש־פילו) - קונור שמו וקוזמו הוא הכינוי שלו – חוטף הלם תרבות ברגע המעבר מפינוקיו של בית הספר האליטיסטי אל הריכוז הצעקני של הנוער העממי, אך התאהבות פתע שלו בנערה צעירה וחידתית, ראפינה שמה (לוסי בוינטון), מטלטלת את עולמו עד כדי כך שהוא מעז לשקר לה במצח נחושה ולהצהיר על עצמו כעל מוזיקאי. הנערה קונה לכאורה את הבלוף הברור, ובשל כך נאלץ הבחורצ'יק המאוהב להקים לעצמו להקה. על פיגומי סיפור רעועים אלה מבסס קארני את הרעיון העיקרי שמוליך את הקריירה הקולנועית שלו – המוזיקה כמהלך אישי גואל.
 

תהליך כינונה של להקת הגימנזיסטים הזאת מוכר היטב מסרטי נעורים קודמים ומושפע באופן ברור מהסרט האירי המהולל "הקומיטמנטס" (1991). מה גם שהשחקנית מריה דויל קנדי, שהופיעה בסרט ההוא כאישה צעירה, משולבת גם בצוות שחקני הסרט הנוכחי. כאן היא גברת קשישה המגלמת את דמות אמו העצבנית של קוזמו המאוהב.

חדוות נעורים על רקע המבנים הג'ורג'יאנים של דבלין. צילום: באדיבות קולנוע לב
חדוות נעורים על רקע המבנים הג'ורג'יאנים של דבלין. צילום: באדיבות קולנוע לב

 
קוזמו, כלומר הנער פרדיה וולש־פילו, הוא טוב מראה והלוק שלו מזכיר את פול מקרטני הצעיר. ואם כך הם פני הדברים, הרי שהכי טבעי עבורו להתחבר לבן כיתתו איימון (מרק מק'קנה), שנראה בדיוק כמו ג'ון לנון. יחד כותבים הלנון והמקרטני האלה כמה שירים עבור הלהקה החדשה, "סינג סטריט" שמה, שעיקר פעילותה מתבטאת בהסרטתם של קליפים מוזיקליים בכיכובה של ראפינה, שהיא בכלל סיבת הסיבות לכל המהומה המוזיקלית הנחמדה הזאת.
 
כאמור, השנה היא 1985, ולהקות כמו "דוראן דוראן", "הג'אם", "הקיור" ו"הקלאש" שולטות במדיום החזותי החדש – הווידיאו המוזיקלי – שכובש את העולם המערבי בזכות רשת MTV החדשנית. קארני נוהג בחוכמה כאשר הוא מפקיד את כל ההרצאות העוסקות בהיסטוריה של הרוק בפיו של ברנדן (ג'ק ריינור), האח הגדול של קוזמו, שבניגוד לשחקני הסרט האחרים גם מרביץ משחק אמין מול המצלמה.
 
ברנדן הוא לוזר גמור. נשר מלימודים אוניברסיטאיים, רובץ רוב שעות היממה במיטתו, פה ושם נוגע בסמים קלים, ובעיקר מבכה את מה שהוא יכול היה להיות. כלומר, מוזיקאי רוק מהפכני. באמצעות ההנגדה בין האחים משכיל קארני להעניק עיצוב של ממש לרעיון המרכזי של כלל יצירתו, שמתבטא כאמור במסר שמוזיקה יכולה לגאול בני אדם (ואפילו לשנות במשהו את גזרות החינוך הקתולי הנוקשה והנצלני).
 
"מועדון שנות ה־80" מטלטל עצמו בין חדוות נעורים לסצנות אהבה מלודרמטיות, שעלולות היו להפיל את המבנה הכולל של הסיפור. אלא שהשימוש המבוקר של קארני בהומור סלחני כלפי הדמויות הצעירות והנלהבות מאפשר לו להתגבר גם על כשל פוטנציאלי זה. חבל, אם כך, שהסיפור עצמו נתקע באמצע העלילה, וחלקו השני של הסרט מתקשה לספק חידושים וחידודים בתחום מחול החיזור המוזיקלי, שהוא לבו הפועם של הסרט. אך גם כך, מדובר בהפתעה נעימה שפותחת את עונת סרטי הקיץ הקלים לעיכול. 

לגופו של עניין

אנוש, אלמן כבר שש שנים, הוא תובע משטרתי המתמחה בחקירות רצח. הנטיות האובדניות של בתו האנורקטית אולגה הניבו כבר חמישה ניסיונות התאבדות, והוא נאלץ לאשפז אותה במוסד סגור. שם נפגשת אולגה עם המטפלת אנה, שמפעילה סדנאות של פסיכודרמה, שנועדו לחלץ את צעקות הייאוש מגופן השדוף, ואולי גם מנפשותיהן המעונות של המטופלות בהשגחתה. בנוסף לכך, אנה היא גם מתקשרת מדופלמת עם רוחות מהעולם הבא. היא יודעת להעביר מסרים מטעם המתים אל בני משפחותיהם שעדיין תקועים כאן, בעולם המכאיב הזה. יאנוש, ספקן 
 
וציניקן, נאלץ לעבור בעצמו את כל מסלול המכשולים הזה על מנת להגיע למסקנה המוכרת שלא המתים, ובכלל זה אשתו המנוחה הלנה, הם שיפתרו את הבעיות של החיים.

מתוך הסרט "גוף". צילוםף באדיבות יס
מתוך הסרט "גוף". צילוםף באדיבות יס

 
מלגוז'טה שומובסקה היא כיום אחת הקולנועיות המעוטרות ביותר בפולין, ובעבר גרפה פרסים בפסטיבלים נחשבים בברלין, בלוקרנו וגם בתחרות האוסקר האירופי. "גוף", סרטה האחרון עד כה, הוכתר אשתקד בפרס הבימוי המצטיין של פסטיבל ברלין, אך לא הגיע לבתי הקולנוע בארץ (אם כי הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון). אם כך, השידור הטלוויזיוני המתוכנן ב־yes 3 הוא בבחינת הזדמנות מעולה לפגוש ביוצרת בעלת יכולות הבעה חזותיות מהמעלה הראשונה.
בסיוע הצלם מיכל אנגלרט (שאף שיתף פעולה עם שומובסקה בכתיבת התסריט המורכב) נפרס על המרקע עולם עגום שכולו דיכאון ודיכאון ועוד פעם דיכאון.

הצילום המלנכולי של אנגלרט, שמסתייע בתאורה כהה שלא הייתה מביישת את הציירים ההולנדים מהדור של רמברנדט, מנציח את עומק הבדידות של הפרט האנושי הכלוא בתוך בנייני מגורים רבי קומות. אל כל החבילה האקזיסטנציאלית הזאת מצרף "גוף" את החקירות שבהן מתמחה גיבור הסרט – אם הטובחת את תינוקה בחדר שירותים, צייר שגרונו משוסף בסטודיו שלו, כומר פדופיל, ילד שנופל לתוך פיר של מעלית, גבר שמתאהב בחורשה ליד הנהר.
 
וגם ספוילר לסיום: הבחינה המדוקדקת של רפיסות הגוף לעומת פריכות הנפש מסתיימת בסרטה של שומובסקה דווקא בנימה אופטימית, כאשר "ג'רי והפוסעים", הלהקה מראשית הסיקסטיז, משמיעה בעוז את "לעולם לא תצעדי לבדך", המוכר כיום בעיקר כהמנון של קבוצת ליברפול. מומלץ. 

"גוף", פולין 2015, ישודר בערוץ yes 3 בתחילת חודש יולי