"חולייטה"


אישה השקועה בתרדמת בת חמש שנים. בת שנעלמה לפני תריסר שנים. מכתב חשוב שאולי לא הגיע. תאונת דרכים קטלנית. בשנות ה־70 ברא ג'ורג' עובדיה הישראלי מחומרים דומים את המלודרמות הסמיכות שלו - "נורית" ו"שרית". פדרו אלמודובר הספרדי משתמש ביסודות האלה על מנת לגלגל קדימה את עלילת "חולייטה", שהוא סרטו העלילתי ה־20, ואיננו מצוי בדיוק בטופ של רשימת עבודותיו הקולנועיות.



חולייטה של פדרו אלמודוברחולייטה של פדרו אלמודובר



אנחנו בקרן רחוב במדריד. אישה מבוגרת (אמה סוארז) חוצה את הכביש, ולפתע זיק של זיכרון מהעבר מכה בה. מולה במעבר חצייה פוסעת ביאה (מישל ג'נר), שפעם, לפני 12 שנים, הייתה החברה הכי טובה של אנטיה (אינמה קווסטה), שהיא בתה האבודה של אותה מבוגרת ושמה חולייטה. פה קריאת שמחה, שם חיבוק ידידות, וכמו מאליה נחה השאלה על השפתיים של חולייטה: ראית את אנטיה, היא שואלת בתקווה את ביאה, וזו עונה לה בחיוב. לפני כמה שנים פגשתי אותה נופשת על שפת אגם קומו באיטליה. נו נו, אפשר כבר להכין את הדמעות, שהרי הבת אנטיה נעלמה ללא שוב, ואמא חולייטה לא שמעה ממנה כבר תריסר שנים.



אלמודובר, שהקולנוע שלו מעט יותר משוכלל מזה שאפיין את עבודותיו הפילמאיות של ג'ורג' עובדיה, משתמש בנקודת מוצא זו כמקפצה נוחה לגלגול עלילה שכמותה הוא כבר טחן על הבד מספר פעמים בעבר. בשיעורי ביולוגיה קוראים לזה העלאת גירה, ואין מנוס משימוש במושג זה היאה לתיאור מערכת העיכול של פרות על מנת להגדיר את "חולייטה".



כל מה שכאן על הבד כבר היה פה קודם לכן. במיוחד אמורים הדברים לגבי השימוש שאלמודובר עושה בנשק הכי חזק שלו - הכחול העמוק והאדום העז. את נשק יום הדין הזה הוא מורח כעת בכל פינה בסרט, אם צריך ואם לא. כאילו הוא עצמו מבין שהרבה לא נותר לו למכירה בסל הנוכחי שלו. והם עוברים בסך: "הכל אודות אמא", "נשים על סף התמוטטות עצבים", "לחזור", "אהבה בשר ודם", "קיקה", "עקבים גבוהים". כל העדויות המוסרטות מעברו של אלמודובר, שדומה כי תש כוח ההמצאה שלו.



העובדה ש"חולייטה" בוחר לגולל עלילה המדלגת בין פעם לעכשיו מאפשרת לאלמודובר לעשות שימוש בשתי שחקניות שונות המגלמות את הדמות הראשית, האם המחפשת את הבת. אמה סוארז שעושה אותה בגיל העמידה, ואדריאנה אוגרטה שאחראית על עיצובה של חולייטה הצעירה. מובן שהשימוש בקו זמן ארוך ומתפתל מכריח את היוצר הספרדי לסמוך גם על מספר שחקניות מתחלפות, שמגלמות כל אחת בתורה את הבת אנטיה כשהיא בגילים שונים.



הכפלת נפח הדמויות, ובתוך כך כינונו של דיאלוג מסוים, אולי סמוי, בין הדמויות השונות/זהות, היא אלמנט בסיסי בנוסחה שמזינה את המלודרמה העממית, ועם הזמן נודעו לה גם שימושים מתוחכמים יותר. ב"ורטיגו" של היצ'קוק, למשל. אלמודובר, שבוודאי שואף לנסוק למעמדו של המאייסטר הגדול, כבר גייס בעבר ("העור שבו אני חי") את האלמנט הזה. הפעם, ב"חולייטה", זה מדיף מגושמות שאיננה מתאימה לטונים כפולי המסר המודעים לעצמם - מלודרמה ישירה, ובה בעת ביקורת על הז'אנר - של אלמודובר.



"חולייטה" הוא העתקה לבד של שלושה מסיפוריה הקצרים של אליס מונרו הקנדית, כלת פרס נובל לשנת 2013. בתחילה התכוון אלמודובר לצלם את סרטו בשפה האנגלית, תוך שהוא מעביר את מקום התרחשותם של הסיפורים מקנדה אל ניו יורק. עם הזמן, כך טוען אלמודובר בראיונות עמו, הוא הבין כי רק עיבוד קולנועי שיניח את הסיפורים על הקרקע המוכרת לו במדריד ייתן לתסריט שלו את התנופה הדרושה. השינוי הגיאוגרפי בוצע, ועמו גם המרת השפה, אבל בסופו של דבר זה לא מועיל לתוצאה הסופית.



החידות המסתוריות שהסיפור טומן בדרכו, כולל פנייה מפתיעה לדת הקתולית, אינן מעניינות, ודמויות מתות כאן לשווא. יש אם נואשת, יש בת אבודה, אבל אין כאב שהוא תשתית הכרחית למלודרמה, אלא רק פוסטריזציה. דומה שעם השנים סרטי אלמודובר הפכו לפוסטרים של יצירתו. רוצה לומר שכבר מזמן איבד היוצר הזה, שלפני שלושה עשורים טלטל את עולם הקולנוע האירופי, את האנרגיה החדשנית, והוא מקדיש עצמו לטיפוח הפן החיצוני, הפוסטרי, של עבודתו. קחו ממנו את הכחול והאדום החריפים שלו, הרבה לא יישאר שם.



עבאס קיארוסטמי, 1940־2016



עבאס קיארוסטמי, אחד מענקי ההבעה האמנותית במאה ה־20, שהלך לעולמו בראשית השבוע, אתגר את העולם המערבי בפרדוקס קשה לפיצוח. הוא היה אמן שהמריא לפסגות של הבעה צלולה ונטולת מחויבות פוליטית דווקא כשפעל ברפובליקה האסלאמית של איראן, בתוככי משטר דתי חשוך המחויב לדיכוי חופש הביטוי והמחשבה. ולא רק זאת. קיארוסטמי כמו לא "התחשב" במורשת האוריינטלית המובהקת שלו. הוא הניח בפני צרכני התרבות המערביים עבודות אמנות הספוגות במחשבה אקזיסטנציאליסטית, ארוזות במעטפת פואטית המובנת לכל צרכן תרבות בצרפת, באיטליה או באמריקה ומבטלות מאליהן את החיץ בין התרבויות.



עבאס קיארוסטמיעבאס קיארוסטמי



צייר, משורר, צלם סטילס, תסריטאי וכמובן במאי סרטים. קיארוסטמי נולד בטהרן ב־1940, למד שם בבית הספר הגבוה לאמנויות (תוך שהוא מוצא פרנסתו כשוטר תנועה). ב־1969, ואיראן אז עדיין תחת משטר השאה, הוא היה בין מקימיו של המרכז לחינוך קולנוע לנוער בבירה. במסגרת זו עשה ב־1970 את סרטו הקצר הראשון, שיצק עבורו את הנרטיב הקולנועי שהזין אותו לאורך השנים - סרטים סביב דמויות של ילדים, יכולת הקליטה ועיבוד הנתונים שלהם, תוך שהוא, הקולנוען, בורח מכל מבע דידקטי ישיר.



כך היה גם "הנוסע" (1974), סרטו העלילתי הארוך הראשון, שעקב אחר ילד מהפרובינציה שנוטל את גורלו בידיו, חומק מבית הספר בכפר הולדתו, תופס טרמפ ברכבת, רק כדי להגשים את מאווייו ולהגיע לטהרן לשם צפייה במשחק כדורגל נחשק. בסך הכל יביים קיארוסטמי במהלך הקריירה שלו כבמאי 14 סרטים באורך מלא, ועוד 30 סרטים קצרים, תעודה ועבודות וידיאו־ארט.



הפריצה המשמעותית קדימה הגיעה ב־1984, כאשר עירב תעודה בבדיון, וביים את "שלום כיתה א'", שעסק כמובן בחינוך ילדים. המשכו הרעיוני של סרט זה, "איפה הבית של החבר שלי?" (1987), שעקב באמפתיה מרובה אחר מערכת יחסים בין שני ילדים, היווה את נקודת הזינוק שלו לתודעתם של צרכני הקולנוע במערב. קיארוסטמי צילם את הסרט החצי־בדיוני חצי־תיעודי הזה בקוקאר, כפר כורדי בצפון איראן, באזור שנחרב כמה שנים מאוחר יותר ברעידת אדמה עזה.


אסון זה דרבן את הקולנוען לצאת בשנית אל הכפר ההרוס, והתוצאה הייתה "החיים נמשכים" (1992) ומאוחר יותר "מבעד לעצי הזית" (1994). טרילוגיה זו חרגה מההקשר הקולנועי המקובל, משום שעיקר הדיון בה התמקד במחויבותו ובאחריותו האישית של עושה סרטים כלפי המצולמים שלו. מראות ההרס של כורדיסטן האיראנית שקלטה מצלמתו של קיארוסטמי, כשהם הוגשו בערבוביה של רגעי אבל ופרצי אופטימיות, הצביעו בבירור על נביטתו של קול ייחודי באמנות הקולנוע.



סביב סוגיית האחריות הכבדה המוטלת על במאי קולנוע טווה קיארוסטמי שתי יצירות גדולות - "קלוז אפ" (1990) ו"הרוח תישא אותנו" (1999). בתווך, בשנת 1997, הוא יצר את "טעם הדובדבן" שהביא לו את פרס דקל הזהב בקאן. מדובר ביצירות בהירות מבע, שבהן השכיל קיארוסטמי לקלף מהמציאות את כל קשקושי ההסוואה שלה, ולחשוף את הגרעין הבסיסי וההומניסטי שמתמצה בביטוי "מותר האדם". דווקא תחת משטר האייתוללות, ובעידן שבו הפוסט מודרניזם שולל ההומניות שגשג בעולם המושגים המערבי, הניח קיארוסטמי בפני צרכני התרבות את האופציה ההפוכה.



המאה ה־21 תפסה את קיארוסטמי כשהוא מיואש מאמצעי התיווך הטכני ששימש אותו עד אז - מצלמת הקולנוע, שאותה המיר במסרטת וידיאו קלה, ועמה יצא להרפתקה חזותית המשוחררת כביכול מכבלי הפילם, ששיאיה היו הסרטים "עשר" (2002),"חמש" (2003) ו"שירין" (2008). חובה לציין שהוא "חזר בתשובה" בשנת 2010 כאשר ביים באיטליה את "עותק נאמן למקור" (עם ז'ולייט בינוש בתפקיד הראשי), המצולם בפילם.



תפיסת השלטון באיראן על ידי חומייני לא דרבנה את קיארוסטמי לצאת לגלות פוליטית, ולא אחת הוא נימק זאת באמת הפואטית הידועה שהמשורר נתן זך השכיל לתמצת במשפט "כי האדם עץ השדה". ואכן איתנותם של שורשיו אפשרה לו לנסוק לגבהים למרות הצנזורה הכבדה ששוררת ברפובליקה האסלאמית, שבה הוטלו מגבלות רבות על הפצת סרטיו (אך לא על עצם הפקתם). נאמנות נחושה זאת לתרבות שבה נבט כמו התפוררה כאשר הבמאי המצוין ג'אפר פנהי, תלמידו המובהק, נידון למאסר ב־2010. התוצאה: שני סרטיו האחרונים של קיארוסטמי צולמו מחוץ לאיראן: "עותק נאמן למקור" שאוזכר לעיל ו"כמו מישהו לאהוב" (2012) שהופק ביפן.