דוד גרינברג, מחלוצי הקולנוע בישראל, מקבל סוף סוף מעט מההכרה לה הוא ראוי

עם כל מעלותיה המרובות, לליה ון ליר המנוחה הייתה גם מגרעת אחת - היא לא חיבבה את דוד גרינברג, וזאת בלשון המעטה. ומדוע בעצם שתחבב אותו? ון ליר, כלת פרס ישראל, נחקקה בזיכרון הישראלי כאם המיתולוגית של מועדוני הקולנוע שעם הזמן הפכו לסינמטקים. וכל זאת משום שב–1955 היא כוננה בחיפה את מה שהוגדר תמיד כחלוץ מועדוני הסרט הטוב. אבל מה לעשות ששנה קודם לכן, בבית ליסין בתל אביב, ייסד גרינברג מועדון סרט זהה. הקדים אותה בחצי צעד.

ון ליר מרובת הזכויות בתולדות התרבות בארץ הייתה זו שבנתה בעמל רב ארכיון סרטים ענקי, שהיווה, ועדיין מהווה, תשתית לפעילות הסינמטקים בישראל. מצד שני, גרינברג הנחוש השכיל בדרכים שונות (ובעיקר משונות) לצבור במהלך שנות ה–60 וה–70 אוצר בלום של יצירות מפוארות, שבלעדיהן קשה לארכיון זקוף קומה, כמו שוון ליר שאפה לבנות, להתגנדר בתואר הזה.

היו לו, לגרינברג, במרפסת דירתו בצפון הישן של תל אביב, עותקים של כמאה סרטים וביניהם “החותם השביעי", תותי בר", “מעיין הבתולים" של אינגמר ברגמן, “הבטלנים" שביים פדריקו פליני, “גונבי האופניים" ו"נס במילאנו" שיצר ויטוריו דה סיקה, “יוג'ימבו" ו"סנג'ורו" של אקירה קורוסאווה, “הזעקה" ו"המדבר האדום" של מיכלאנג'לו אנטוניוני, “תאורמה" של פייר פאולו פאזוליני, “לחיות את חייה" של ז'אן–לוק גודאר, “בנות השטן" של ז'ורז' אנרי קלוזו, “מושט" של רובר ברסון וגם “יפהפיית היום" של לואיס בוניואל. אוסף בערך בל ישוער של יצירות מופת שאי אפשר בלעדיהן. מה הפלא שהגברת השאפתנית לא סבלה אותו?

שעשוע מקברי של הגורל: ביום ראשון האחרון, 26 שנים לאחר מותו המוקדם של גרינברג, נערך לראשונה ערב הוקרה לזכרו. ואיפה התחולל אירוע משמעותי זה? בבניין סינמטק ירושלים, במסגרת אירועי פסטיבל הסרטים. הלא מדובר בשני מפעלי החיים של יריבתו הנוקשה, שהלכה לעולמה בשנה שעברה.

הצדעה הכרחית זו תורחב החל מיום רביעי הקרוב בסינמטק תל אביב, ותכלול שלושה ערבים רצופים שבהם יוקרנו - או ליתר דיוק ייגאלו משכחה - שבעה מהסרטים שגרינברג ביים. אחד ארוך, “איריס" (1968), ועוד שישה סרטים קצרים ועבודות לטלוויזיה. כדאי, בוודאי למי שהזיכרון התרבותי חשוב לו, שזו תהיה רק תחילתה של ההכרה הציבורית בפועלו הייחודי של איש רב־מעשים זה, שהלך לעולמו והוא רק בן 59.

גרינברג, יליד תל אביב (1931), למד בנעוריו ציור, ועם תום מלחמת העצמאות היה חבר בגרעין שהקים את קיבוץ נחשון. בעת שירותו הצבאי שובץ ליחידת ההסרטה הצה"לית, שעליה פיקד בראשית שנות ה–50 זאב רב–נוף, מבקר הסרטים האגדי של העיתון “דבר". בעקבות חשיפה ראשונית זו לעשייה הפילמאית, נתפס גרינברג לקולנוע, ועם שחרורו מהצבא יזם (באמצעות מחלקת התרבות של ההסתדרות) את הקמת מועדון הסרט בבית ליסין, ששכן אז ברחוב ויצמן בתל אביב. ומנקודת זינוק צנועה זו הוא החל במפעל חלוצי של טיפוח תודעת אמנות הקולנוע בישראל.

פריצת הדרך הגורפת של גרינברג הייתה בפברואר 1957, כאשר יצאה לאור החוברת הראשונה של כתב העת “אמנות הקולנוע" בעריכתו. במונחים עכשוויים, מדובר ביוזמה מטורפת ממש. במדינה שהיו בה אז לא יותר משני מיליון איש, חציים לא דיברו או קראו עברית, רואה אור ירחון העוסק בסוגיות אסתטיות כמו מהותה של העריכה הפילמאית והיחס בין תמונה למוזיקה או מתמודד עם סרטיו של השוודי אינגמר ברגמן, שהיה עדיין בבחינת שם אלמוני במרבית מדינות העולם.

מדף הספרים בעברית העוסקים בקולנוע הכיל באותה העת שני ספרים בלבד (שנכתבו בידי א.ב. יפה ויהודה הראל). מהבחינה הזו היה כתב העת של גרינברג בבחינת מהלך אוונגרדי גורף. בלי תקציבים ציבוריים וללא הון עצמי הוא הצליח להעמיד על רגליו כתב עת שלא איבד מחיוניותו עד היום. בשנתיים הראשונות לקיומו של “אמנות הקולנוע" הוא עמד במשימה הלא פשוטה של הופעה חודשית קבועה. לאחר מכן הצטמצם קצב ההוצאה לאור עד לסגירתו הסופית בתום שש שנות פעילות. 

גרינברג הטיל פצצה נוספת לשוק המו"לות ב–1967, כשפרסם את האלבום המפואר “קולנוע" (בהוצאת ספריית מעריב), שהיה רב–מכר ותרם רבות לטיפוח תודעת ההיסטוריה של הסרט האילם והמדבר, וזאת כמה שנים טובות טרם פעילותם של הסינמטקים בארץ.

במקביל לעריכת הירחון הניח גרינברג את התשתית לקריירת בימוי, וב–1959 הוא עשה במימון עצמי את סרט הביכורים שלו, “מכירה כללית", שיוקרן ביום רביעי הקרוב. עד הסתלקותו ב–1990 ביים גרינברג כ–30 סרטים קצרים ועבודות לטלוויזיה, וכמו כן כתב, הפיק וביים את הסרט העלילתי “איריס", שכישלונו בקופות השפיע עליו באופן קשה.

חלוציותו של גרינברג הפעלתן באה לידי ביטוי נוסף ב–1965, כאשר היה הראשון לחנוך בארץ בית ספר לקולנוע. שש–שבע שנים לפני “בית צבי" ואוניברסיטת תל אביב שנזעקו לעשות זאת, ארגן גרינברג את כיתות הלימוד הראשונות בישראל, והתמיד בפעילות חינוכית זו ממש עד ימיו האחרונים. 

כאן המקום להצדיע גם לחן שינברג הבלתי נלאה, האיש שעומד מאחורי ההצדעה לגרינברג. לצד עבודת תחקיר מקיפה (שאמורה להניב גם סרט תעודה על אודות גרינברג), השכיל שינברג ליזום הדפסה מחודשת של אחד מגיליונות כתב העת “אמנות הקולנוע". מדובר בגיליון מספר 23 שהופץ במקורו בחודש אוגוסט 1961, והוא מכיל מאמר מקיף של החוקר דן מירון על סרטיו של ברגמן, עוד מאמר שהכין רם עברון המנוח על סרטו של פרנסואה טריפו, “מותו של פסנתרן", וכמובן חופן מאמרים מאת גרינברג, וביניהם אחד המתמקד בסודות העריכה של סרגיי אייזנשטיין כפי שבאו לידי מיצוי ב"אוניית הקרב פוטיומקין".

במאמר ביוגרפי ארוך ומרשים מפרי עטו של שינברג, המוצמד להדפסה המחודשת של “אמנות הקולנוע", הוא מרחיב בעניין ייחודו של גרינברג כנושא דברה של המודרנה האוונגרדית בקולנוע הישראלי. בסרטיו הקצרים “מוכשר בלי ראש" (1963) ו"שער הגיא" (1965), שיוקרנו ביום רביעי בסינמטק, התווה גרינברג מסלול להבעה פילמאית שלא הייתה מוכרת לקולנוענים החלוצים בישראל. עריכה קצבית, יחסי גומלין בין תמונה לסאונד, שבירת הרצף הנרטיבי וחתירה מודעת מתחת למוסכמותיה של החברה הציונית–שמרנית של השנים שקדמו למלחמת 67'.

בקיץ שאחרי המלחמה ההיא הוצג בבתי הקולנוע בארץ “איריס", סרטו העלילתי הראשון של גרינברג, עם גדעון שמר, ליאורה רימון, שמוליק קראוס, חנה רובינא (!) ומנדי רייס–דיוויס. סיפור העלילה של “איריס" (שיהיה אף הוא בהצדעה) עוקב אחר רומן מהוסס בין עיתונאי תל אביבי שבע אכזבות לבין נערה התועה בדרכי החיים. גרינברג הזין את הסיפור הלא ממש משכנע בסדרה של מחוות לבמאים אירופים - פליני, אנטוניוני ואנשי הגל החדש הצרפתי - שאת עבודותיהם הוא הוקיר, והתוצאה על הבד הניבה אכזבה מסחרית קשה. רק 145 אלף צופים צפו בקיץ 68' בסרט הסולידי הזה (לעומת 743 אלף שנהרו באותה העת ל"כל ממזר מלך" של אורי זוהר). גרינברג שהתנהל בשאננות בתוך בועה תל אביבית של מעריצים שראו בו גורו של ממש, התקשה לבלוע את העלבון בקופות, ומשהו כמו נשבר בתוכו.

באותו הקיץ, למזלו הטוב, החלו שידורי הטלוויזיה בישראל, ועם הזמן מצא בה גרינברג את הנישה שלו, שמתבטאת במורשת המשועשעת של תוכניות הבידור “הטוב, הרע והנערה", “הכל עובר חביבי" ו"זהו בידור", שבהן הוא ידע לשלב באופן אלגנטי שירים נוסטלגיים וקטעים מבריקים שלוקטו מתוך המון סרטי קולנוע, שנחו בקופסאותיהם החתומות במרפסת ביתו. מדובר בסרטים שעל פי התקנות המסחריות שהיו נהוגות בארץ בשנות ה–60 וה–70 חובה הייתה להשמידם ברגע שפקעו זכויות ההפצה שלהם. גרינברג נהג לאסוף שאריות סרטים אלה מפחי הזבל של מפיצי הסרטים, ממחסנים וחדרי הקרנה שבהם נשכחו. במקרה ידוע אחד הוא שכר סירה והפליג עמה לעומק הים על מנת לדוג מתוכו סרטי קולנוע נטולי זכויות הקרנה, שהוטבעו במצוות מפיציהם המסחריים.

ההצדעה לגרינברג תיחתם ביום שישי הבא בהקרנתם של שלושה סרטי תעודה, שבהם הוא התמודד עם היבטים שונים במורשת היהודית. ב"יוסף טרומפלדור - פרקי יומן" (1971) הוא מעמת בין האופציה הבולשביקית לבין הפרקסיס הציוני, שבטווח הפעור ביניהם טלטל הגידם הלאומי את רפסודת חייו. 

בסרט “בין דם לדם" (1975) משתדל גרינברג לעמת בין המורשת הנוצרית לבין קורבנותיה היהודיים, כפי שעימות זה בא לידי ביטוי בעלילות הדם שנפוצו ברחבי אירופה. הטוב בסרטי תעודה אלה, “מאוריצי גוטליב" (1978), עוסק בפרשת חייו הקצרים של הצייר היהודי–פולני שנפטר בגיל 23. גרינברג מפרק לגורמים את הציור הנודע של גוטליב, “בית כנסת ביום הכיפורים", תוך שהוא שוזר אל סיפורו של ציור זה נימות של סרט מתח רב־תפניות. 30 שנים לאחר גרינברג עשה הבריטי פיטר גרינוויי תרגיל דומה עם “משמר הלילה", יצירתו הנודעת של רמברנדט.

ולסיום, נימה אישית: כמה ימים לפני מותו העביר לי גרינברג שני ארגזים שהכילו תמונות, שרטוטים גרפיים, וכן כתב יד של ספר שבו הוא סיכם את התפיסה האסתטית של הקולנוע האירופי המודרניסטי שאותו הוא אהב. מעין צוואה רוחנית. ממיטת חוליו הוא השביע אותי להביא לדפוס צוואה זו. מספר חודשים מאוחר יותר, תוך שיתוף פעולה עם המעצב יהודה דרי, הגיעו עבודות ההכנה - חלוקה לפרקים, עימוד, כותרות, כיתובים וכך הלאה - של הספר לידי גמר, והחומר כולו הופקד בידי נאמן שאותו מינה גרינברג עוד בחייו. עם הזמן, כך מסר הנאמן, התברר לו שאין בישראל שום מוציא לאור שמוכן לקחת עליו את הוצאות הדפסת ספר זה, שנותר בגניזתו כבר חצי יובל שנים.