יתומות, נטושות, חסרות הגנה. בסרט הביכורים שלה טווה דורית חכים סיפור נפתל על אודות שתי אחיות שגדלו ללא אם, וכעת גם אביהן מוטל לפניהן חסר אונים, לאחר שלקה בשבץ מוחי. האחיות, מירה ולני שמן, חוות לאורך הסרט הארכני הזה חוויה כפולה; מצד אחד, הן משחזרות את שנות העבר הכאובות, ומהעבר העלילתי האחר הן מנסות להפיח איזושהי רוח אופטימית שתעודד ותלכד אותן לנוכח מכות ההווה.

האם של השתיים נפטרה במהלך לידתה של לני, שהיא כיום בת 21. מירה, המבוגרת מלני בכמה שנים, מצליחה פה ושם להיאחז באיזה זנב של זיכרון מהחום האמהי, שכמובן נמנע מאחותה הצעירה. מירה אף אינה חדלה לעלות באוב את החיים האיומים שהיו מנת חלקה מהרגע שאבא הביא הביתה אישה מרשעת כדי שתשמש לבנות אם חורגת שכמו נתלשה מאגדות האחים גרים. מירה נמלטה אז לחיים בפנימייה מנוכרת, ובכך העמיסה למעשה על לני הקטנה צרה שהייתה כבדה על כתפיה הזעירות - התמודדות עם האימים של אותה אם חורגת.
זוהי סיטואציה שמתאים לפתוח עמה סרט אימה הגדוש ברגשות אשם. ויהיו שיאמרו שזאת אף יכולה לשמש נקודת מוצא למלודרמת יתמות קלאסית. חכים, וסיבותיה עמה, מוותרת על האופציה האחת כמו גם על האחרת. לפני כשמונה שנים פרסמה חכים - בעברה עיתונאית שעבדה בכמה עיתונים - ב"הארץ" פרק של זיכרון ילדות כאוב, ובו חלקה עם קוראיה מקצת חוויות יתמותה הדומות בהחלט לחלקים נרחבים בעלילת "ירח בבית 12".

מהכתוב לעיל אפשר להבין שעלילת "ירח בבית 12" מושפעת מאוד מטראומת שנות הילדות של התסריטאית־במאית, גם אם היא עצמה מצהירה שאין זה סרט אוטוביוגרפי ישיר. לאור הסיפור המוצע לצופים ב"ירח בבית 12" - לא מלודרמה, לא סרט אימה - אפשר להניח כי מה שהנחה את חכים היה הניסיון להציע לעצמה תיקון לשנים הקשות ההן. אילו ההליכה לבית קולנוע הייתה סוג של השתתפות אמפתית בכאביה ובצלקותיה הנפשיות של הקולנוענית, מותר להניח ש"ירח בבית 12" היה צובר הרבה נקודות זכות. אלא שבכל זאת מדובר פה בסרט הנחשף להפצה מסחרית, וככזה הוא אמור לתפקד בתוך הקשר אמנותי כזה או אחר. והאלמנט העקרוני הזה אינו מתממש כאן.
תסריט לא בהיר, בימוי מהוסס, צילום לא אחיד ומשחק חלש אינם תמהיל יצירה מבטיח במיוחד. למרבה הצער כל המרכיבים האלה מתקבצים יחד ב"ירח בבית 12", שאינו מצליח לפתח מערכות יחסים הגיוניות בין הדמויות השונות ומותיר אותן בקיפאון משמים. גרועה במיוחד היא בניית דמותה של מירה, האחות הבכירה יותר, זו שברחה מהבית אל הפנימייה מיד לאחר שאבא הכניס הביתה את המרשעת החורגת. מירה היא גם זו שנפלטה מהפנימייה אל הכרך התל־אביבי המאיים, והפכה עצמה לאושיית חיי לילה ולבת זוג של סוחר בסמים. לא זו בלבד שדמות זו כתובה רע, הרי שאיכויות המשחק הלקויות של יובל שרף, המגלמת את מירה, מורידות כמה מהסצנות בסרט לרמה מביכה ממש.
שונה במעט היא הדמות האחרת, של האחות הצעירה לני (בגילומה האדיש של יערה פלציג), שנשארה מאחור כדי לספוג את מנות הרשע של האם החורגת, ולאחר מכן לטפל באב הפגוע. העלילה המרכזית תופסת אותה כשהיא נעה בין חדרי הבית הכפרי הנטוש כמעט לבין המוסד הסיעודי שבו מאושפז האב. בין לבין מפתחת לני הבודדה מעין מערכת מינית עם נער בן 16, שהוא נטול אב וזה עתה ננטש גם על ידי אמו. ואם לא די בכל המשא המלודרמטי הכבד הזה, הרי שמדי בוקר צולחת לני טקס היטהרות פרטי, מטפורי במידה ידועה, שהוא בבחינת מוטיב חוזר בעלילה, כאשר היא שוחה וצוללת בבריכה של הכפר, בתוך מים עומדים ודי מטונפים. נכון הוא שסצנה דומה, ולא פחות טעונה, עוצבה כבר ב־1970 ב"יצרים עמוקים", סרטו הבריטי של הפולני יז'י סקולימובסקי, אבל מי בכלל זוכר.
הרפיון הכללי דבק, כמה חבל, גם בצלם עמית יסעור, שבשנים האחרונות היה שותף להצלחות כמו "את לי לילה" ו"הנותנת". סרטה של חכים מתחלק בבירור בין סצנות לילה המתרחשות בחללים סגורים, שאותן המצלמה קולטת כהלכה, לבין סצנות יום, שמרביתן צולמו בכפר מרדכי, שבהן מכניע האור הישראלי הצורב והסרבני את מקצוענותו של צלם הסרט.
 

שוקע למעמקים - "מים לא שקטים" 

כריש רוצח, לווייתן מת ובלונדינית על גלשן. למרות שפע המרכיבים הסוערים האלה, הסרט האמריקאי "מים לא שקטים" מזכיר איכשהו את שכנו מלמעלה, "ירח בבית 12" הישראלי. זה הולך כך: ננסי, בחורה מוזהבת מטקסס, מתגלגלת למפרץ פלאי הנח על חוף מקסיקו, ואצה רצה פנימה אל הים הפתוח כדי להרביץ גלישת גלים רצינית. מכאן ואילך מתגלגלת לה דרמת הישרדות לא פשוטה. ואיך כל זה יכול בכלל להזכיר את "ירח בבית 12"? ובכן, מה שצריך לדעת הוא שננסי התייתמה זה לא כבר, והמפרץ הלבן שאליו היא מגיעה אינו סתם פיסת גן עדן, אלא אותו מקום כמוס שבו התעברה אמה, זו שלמרבה הצער הלכה לעולמה. ההתחברות אל הרחם המטפורי אמורה לסלול בעבור גיבורת הסרט ננסי את הנתיב לתיקון מערכת היחסים עם אביה, שהתערערה מאז מתה אמה.

בלייק לייבלי ב"מים לא שקטים". צילום באדיבות פורום פילם
מה שננסי אינה יודעת עדיין הוא שדווקא במים הרדודים של המפרץ המקסים קבע עמלץ לבן את ביתו. זאת משום שבקרבת מקום צפה לה גוויית לווייתן, שהכריש הזה נוגס בה מעת לעת. כל פלישה לטריטוריית המזון הזאת, וגלישת גלים אנושית נכנסת בוודאי בתוך ההגדרה הזאת, נתפסת על ידי העמלץ הזועף כאיום על המזווה הפרטי שלו. הוא כבר הספיק לזלול שלושה אנשים בטרם הניחה ננסי את הגלשן על הגלים. כעת ניצבת על הפרק החידה: האם הבלונדה תשמש ארוחה הבאה שלו?
חאומה קוייה ג'סווינסקי, במאי יליד ברצלונה שעשה בעבר מקבץ סרטי אקשן אמריקאיים, כולם בכיכובו של ליאם ניסן ("מרדף לילי", "נון סטופ", "זהות לא ידועה"), משתדל למנף כאן הישגים של סרטי הישרדות קודמים, דוגמת "127 שעות", "הכל אבוד" או "חיי פיי". אלא שבהיעדר תסריט כלשהו להתמודד עמו, שוקע הסרט די מהר למעמקים ששום חכה לא תוכל לדוג אותו מהם. על בלייק לייבלי, בעצם השחקנית היחידה בסרט, אפשר להעיד שהיא בהחלט בלונדינית.