מפעל החיים של במאי הקולנוע דן וולמן, זוכה הפרס למפעל חיים, שיוענק לו בחמישי הקרוב בטקס פרסי אופיר, החל לפני שנולד. "לסבתא שלי, מצד אמא, הייתה כבר בשנת 1928 מצלמת 16 מ"מ, דבר נדיר בתקופתה, שאיתה היא נהגה להסריט בברלין את המשפחה", מעיד וולמן. "חלק מהצילומים שלה נפלו לידי וכללתי אותם בסרט התיעודי–משפחתי 'מדובר באהבה', שיצא ב–2007".



מבחינת וולמן, המפתחות לעיסוקו רב השנים בקולנוע נתונים בידי סבתו, לוצי קבל, רופאה יהודייה, שהייתה נשואה למקס, רופא לא יהודי, והצליחה להסתתר בברלין במהלך מלחמת העולם השנייה. "אבל לא רק סבתא לוצי והמצלמה שלה", מעיר וולמן. "כשמסריטים משהו, הרי צריך שיהיה לזה תוכן - ואת זה, קרוב לוודאי, ירשתי מסבא שלי מצד אבא, הסופר והמחזאי הוורשאי י.ל. וולמן".



מי דיבר על בימוי


מהשניים, הסבתא המצלמת והסב ממציא הסיפורים, החל מסעו של וולמן (75) בדרכו כקולנוען עצמאי מוערך אל הפרס למפעל חיים. לדבריו, לא הייתה מובנת מאליה קפיצת הדרך שעשה משירותו הצבאי כנח"לאי ביטבתה ללימודי קולנוע בניו יורק.



"היה בי משהו ביישני, שכמותו לא מצפים מבמאי", מספר וולמן, בנם של פרופ' משה וולמן, נוירופתולוג בעל שם, ושל בריגיטה, ביוכימאית במקצועה. "הייתי במורא מאנשים עד כדי כך שהייתי מזיע במפגש עם כאלה שלא הכרתי. ככזה, במאי נראה היה לי אז כדבר הכי רחוק ממני, אבל זה משך אותי כמו איזה קסם. אני זוכר את עצמי עובד בשדה הכותנה של כפר בלום, לפני המעבר לערבה ואומר לחבר'ה שכאשר אשתחרר, אסע ללמוד לעשות סרטים. מי בכלל דיבר על בימוי".



וולמן יצא לניו יורק ולמד שם קולנוע במשך שנים. למחייתו לא רק שמִלצר, לימד עברית והדריך במחנות נוער, אלא גם הופיע. "עם כל הביישנות שבי, ניצלתי את הקול הערב שלי להופעות באירועים של ארגונים יהודיים", הוא נזכר.



איך התגלגלת מזה לסרטך העלילתי הראשון, "התמהוני"?
"בשלב מסוים בשירות בנח"ל נשלחתי להקים שבט צופים בצפת. מהזקנים שאכלסו את בית האבות ששכן בבית הסראייה בעיר קיבלתי את ההשראה לעלילת הסרט 'התמהוני'. לתפקיד הראשי של צעיר המטפל בדיירי הבית ובו בזמן מאוהב בבחורה בחרתי בטוביה טבי, שאותו פגשתי בניו יורק, שם עבד כנהג משאית ולמד משחק. ראיתי בו איזשהו מסתורין, מה שהתאים לי לדמות של התמהוני".



ניו יורק?
"שם התחילה הפקת הסרט. כמפיק לקחתי את עמי ארצי, שלמד איתי קולנוע. לצורך העניין הקמנו חברה בשם 'תודה פילם'. בגלל ה'תודה' חשבו שמדובר בחברה יפנית. לא שזה עזר לי. כמו שקרה לי לא מעט פעמים בהמשך, נתקעתי ולא היה לי כסף לגמור את הסרט. השיטה הייתה שמצלמים עם מה שיש ואחר כך אלוהים גדול. הרי כבמאי צעיר פעלתי כמו קמיקזה. לבסוף, חברת קנון, זו שלימים עברה לידי גולן–גלובוס, עזרה לנו לממן את השלמת הסרט. מלחין המוזיקה היה גרשון קינגסלי, מלחין מנגינת 'פופקורן' הפופולרית".



באותה שנה, 70', יצא "ג'ינה", סרטו השני של וולמן, שנקרא במודעות של קולנוע זמיר "נערה תוצרת שוודיה". אתה? אני שואל אותו. "כן, אני", הוא משיב בלי להסמיק. "אני אוהב לעבוד. אם תציע לי לביים מחר במונגוליה סרט קראטה, אגיד, 'כן, בטח', בלי לחשוב פעמיים. אחרי ש'התמהוני' הצליח קופתית בניו יורק והציג שם אפילו יותר מ'בוני וקלייד', אישית נשארתי בחובות".



וולמן מתגלה כהרפתקן חסר תקנה. כשבעלי 'קנון' דאז הציע לו לביים בשוודיה סרט שאחותו כתבה לו את התסריט, שלדבריו, "היה די אידיוטי ואפילו פורנו רך", הוא נענה. "תעשה סרט בשבוע ותקבל על זה עשרת אלפים דולר", אמר לו הבעלים והוא נענה לאתגר.



"יצאתי לשוודיה בלי לדעת איך נראה סרט פורנו", מספר וולמן. "לפני שהתחלתי לביים שם, נכנסתי לבית קולנוע בשוודיה כדי לראות איך העסק עובד. זה היה מצחיק בטירוף. עמי ארצי - שהצטרף אלי בהרפתקה הזאת - ואני התפוצצנו מצחוק, בעוד הקהל סביבנו ישב בפנים חתומות. לאחר שתפסתי את הפרינציפ, אכן הצלחתי לעשות את הסרט בשבוע בעזרת כל מיני קומביניישן. הסרט מוקרן, אגב, עד היום".



אבל אתה הפסדת.
"איך?"



כי מי יודע שאתה במאי הסרט?
"נשאלתי באיזה שם אהיה חתום על הסרט. ואז, מכיוון שכבר עבדתי עם חנוך לוין על תסריט הסרט 'פלוך', הצעתי שבקרדיט ייכתב 'פלוך'. כשהעירו לי שזה לא נשמע שם שוודי, אמרתי שיכתבו פלוך יוהנסון. לא הסתפקתי בכך ודאגתי שבסצינה בבר ייכתב באנגלית 'דינדן היה כאן'. דינדן היה הכינוי שלי בילדותי".



כיצד הצטרף חנוך לוין לסיפור שלך?
"ב–65', כשהגעתי מניו יורק לחופשת מולדת, תפס אותי חבר משותף שלנו ואמר לי - 'דינדן, יש פה בחור סופר מוכשר' והפגיש אותי עם חנוך לוין. חנוך הגיע עם רעיון לסרט, שלא מצא חן בעיני, אבל נוצרה בינינו ידידות. בביקורים שלי אצלו ראיתי באיזה מצב נורא הוא חי רק מלחם וזיתים ברחוב הירקון. אני זוכר אותו כאינדיווידואליסט. כששיחקנו כדורגל, הוא לא היה מוסר לאף אחד, אבל זה לא הפריע לחנוך ליצור איתי את התסריט של 'פלוך'. אגב, מכיוון שחסכנו כל גרוש, הוא הסכים להצטלם לסרט כזבן בחנות טבעות".



מאחד הציורים במעונו של וולמן בשכונת רמת חן שברמת גן ניבט דיוקנו הייחודי של כוכב הסרט, אברהם חלפי. "היה עלי להתחנן בפניו כדי שישחק בסרט שלי", נזכר וולמן. "'אף פעם לא הופעתי בסרט', טען חלפי, ולבסוף נעתר. 'זה בתנאי שאשחק עם פארוקה (פאה)', אמר. כנראה, שמר את הקרחת שלו לבמה".



"פלוך" ארגן לוולמן לחיצת יד בלתי נשכחת עם צ'ארלי צ'פלין, האיש והאגדה: "כש'פלוך' הוקרן בפסטיבל ונציה, הובא לטקס צ'ארלי צ'פלין. זה היה צובט לב לראות את האדם, שכרכר ופיזז על המסכים, בכיסא גלגלים. הקהל לא ידע את נפשו. מחיאות הכפיים לכבודו נמשכו כ–20 דקות, כשאגב כך רבים בכו מהתרגשות. מכיוון שהייתי על הבמה עם יוצרי הסרטים האחרים בפסטיבל, הייתי קרוב לצ'פלין וכך זכיתי להיות בין המעטים שהוא לחץ להם את היד".



חנוך לוין. צילום: יח"צחנוך לוין. צילום: יח"צ



דייט בחסות ישו


הסרט הבא שביים היה "מיכאל שלי", על פי ספרו של עמוס עוז. "לא אני יזמתי את הסרט 'מיכאל שלי'", מגלה וולמן. "כשקראתי לראשונה את הספר של עמוס עוז - מדריך השכבה מעלי בצופים ברחביה, בירושלים - לא נראה היה לי שאפשר להפוך את הספר, המלא במחשבותיה של הגיבורה שלו, חנה גונן, לסרט. הייתה זו המשוררת אסתר מור, שהביאה לי תסריט שהראה שהדבר אפשרי ושימש כבסיס לסרט".



כיום, נחשב "מיכאל שלי", בכיכובם של עודד קוטלר ואפרת לביא, כאחת מפסגות הקולנוע הישראלי, אבל בראיון ב–75', וולמן, שתמיד התמודד בסרטיו עם קשיים כלכליים, התלונן בפני, שבקושי היה לו תקציב לשישה עותקים בלבד מהסרט - שלושה להקרנות בארץ, שלושה להקרנות במדינות שונות בחו"ל. לדבריו, בחר את לביא מתוך 200 מועמדות. "מצאתי בה משהו חולמני, מהול בעצב, שהיה נחוץ לדמות הראשית", הוא מעיד.



כעבור חמש שנים יצא וולמן עם "מחבואים", סרט עם "רסיסים אוטוביוגרפיים", כעדותו. כבמאי מיומן, ה"רסיסים" עטופים בפרטים דמיוניים. כך, ככל שעלילת "מחבואים" נוגעת אליו - שהיה בן 6 בעת התרחשותה ערב הקמת המדינה, גיבור הסרט, אורי, הוא בן 13, "מה שאפשר לי להעביר טוב יותר את התקופה וגם את התהליך שעבר הילד, שיש בו לא מעט ממה שהייתי אז, כשזיכרונות מהתקופה הטביעו בי חותם לכל החיים".



כיצד מצאת את הילדים המשחקים בסרט?
"בדיוק חזרתי משהות בארה"ב, מועד הצילומים התקרב ועדיין לא אותרו ילדים לסרט. אז ירדתי לעמק המצלבה, שם נערכו בשבתות פעולות של הצופים. מתוכם בחרתי את הילד חיים הדיה, שנראה לי מתאים לדמות. מ'מחבואים' עד היום נשארנו בקשר והוא משחק, הפעם כמבוגר, גם בסרט האחרון שלי, 'חרדת הבמאי'. לפי הצעת הוריו, שילמנו לו אז על הופעתו בסרט בקלרנית שקנינו לו, במקום בכסף".



לפחות בעריכה יכול היה הפעם לחסוך. "מחבואים" היה סרטו הראשון בעריכתה של רעייתו, שושי, שהיא מאז שותפתו הנאמנה במפעל החיים הקולנועי שלו כעורכת הקבועה של סרטיו. "ישו הפגיש אותנו בסרט תיעודי עליו, שגויסתי כדי לביים אותו ושושי הייתה העורכת שלו", וולמן מעיר בחיוך. "נוצרה ידידות בינינו, כשהיא נשואה ואם לילד ואני רווק. כשחזרתי כעבור זמן משהות בארה"ב, שושי כבר הייתה פנויה. מחדר העריכה הגענו לחופה".



שושי, בת מושב בצרה בשרון, מוכרת כיד ימינו היעילה של וולמן. "רשמית, אני העורכת, אבל בהרבה הפקות אני גם מאכילה את הצוות ארוחת בוקר, אחראית על התלבושות, רוקמת אם צריך ואף משמשת כנערת מים", היא מספרת. "גם הילדים - תום, שירז ועילם - עוזרים פה ושם בסרטים של דני. אצלנו זו לא תעשיית קולנוע והכל די נעשה בעבודת יד. אנחנו מתואמים, כשבחדר העריכה לפני שהוא פותח את הפה, ברור לי מה הוא רוצה שאעשה".



ב"מחבואים" נכנסת לנעליו של היצ'קוק? אני שואל את וולמן. "יחי ההבדל הקטן", הוא עונה. "בסרט רואים אותי בתור השכן שרודף אחר הילדים שגונבים את התותים. בניגוד להיצ'קוק, זה לא היה עקרוני אצלי להבליח על המסך בכל סרט שלי ולו לשניות. אבל כשקרה כמו הפעם, שניצב לא התייצב לצילומים, כדי לחסוך בהוצאות, הצטלמתי במקומו. זה קרה לי פה ושם בסרטים שביימתי. גם ב'חולה אהבה בשיכון ג'', סרטו של שבי גביזון, רואים אותי בתור הבמאי המשוגע".



למעשה רצית להיות שחקן.
"די רציתי עד שזה התממש. כשכתבתי את 'הביוגרפיה של בן', מה שהפך אחר כך לסרט, כמחזה לשחקן יחיד, חיפשתי שחקן מתאים ולא מצאתי. אז ערכתי בצוותא הקראה של המחזה לחברים. 'אל תחפש יותר; לך עם זה לתיאטרונטו', אמרה גילה אלמגור. עשיתי כדבריה וטעמתי איך זה להיות שחקן".



מוטב להתפשר


כזה הוא וולמן, שבסרטיו היה פעמים רבות לא רק התסריטאי, הבמאי, המפיק, ניצב לעת הצורך וגם עוזרה של עורכת סרטיו, אלא מילא בנוסף את תפקידי המפיץ ואיש יחסי הציבור. מולטי־טאלנט? "אני לא יודע אם אני מולטי־טאלנט כמו שאני איש של אין ברירה", הוא אומר. "אתה באמת חושב שרציתי להפיץ את הסרטים שלי? אבל היו אילוצים. אולי לא יאמינו לי כעת, אבל כשהשלמתי את 'מיכאל שלי', הקרנתי את הסרט לכל המפיצים ואף אחד מהם לא רצה אותו. לא התאים להם להקרין סרט עצוב לאחר מלחמת יום הכיפורים. וכשהמפיץ אלי גלפנד הרים את הכפפה, לסרט הייתה הצלחה עצומה".



בין לבין עבד גם בסדרת הסרטים הבלתי נשכחת "אסקימו לימון". "בעשייה קולנועית אין גבול להפתעות", מעיר וולמן. "יום אחד קיבלתי טלפון מבועז דוידזון, שאותו הכרתי עד אז ב'שלום, שלום'. 'אני צריך לנסוע לארה"ב', אמר לי, 'ואני מחפש מישהו שיעשה במקומי את אחד מסרטי 'אסקימו לימון'. ישר אמרתי לו כן".



למרות הביקורות הלא אוהדות לסרטי הסדרה?
"הביקורות לא הפחידו אותי. רציתי לטעום איך זה להיות הילד הרע, וכך הגעתי לבימוי 'רומן זעיר', סרט שאני לא מתכחש אליו".



עם יציאת "מיכאל שלי" אמרת שתעשה קומדיה מסחרית זולה רק כשתרעב ללחם.
"אכן, אמרתי, אבל הגעתי למסקנה שמוטב להתפשר ולשמור על רציפות של עשייה קולנועית. זאת, מתוך שיקול שלעשיית סרט אישי אוכל לחזור בכל עת".



באותה שנה, 83', אתה, שגרת ברחוב אמיל זולא בתל אביב, הפכת את ספרו של זולא, "ננה", לסרט פורנו רך.
"מה לעשות, צריך להתקיים. הרי אי אפשר כל הזמן רק לביים. לא תאמין, אבל ב–74' מכרתי בקיוסק ברחוב דיזנגוף. חבר שנסע לחוץ לארץ ביקש שאחליף אותו לחודשיים. הסכמתי. זה היה אחרי 'פלוך'. מי בכלל ראה את הסרט".



שאלתי על "ננה".
"למען הפרנסה הייתי מוכן להיענות לכל הצעת בימוי, אלא אם כן מחסום אידיאולוגי מנע זאת ממני. לכן הסכמתי להצעה של יורם גלובוס לביים את 'ננה', מה גם שהערכתי את הספר. כשקיבלתי את התסריט, רק אז נוכחתי לדעת שהספר הקלאסי הפך בו למשהו אחר. בהסרטה ברומא באו לבקר אותי שושי ואמה. היה מאוד נחמד. כשהסרט הגיע להקרנה בארץ, מובן שהמשפחה הלכה לראות אותו. סיפרו לי שכאשר אמה של שושי ראתה מה שהלך שם, היא שמה על עצמה את הצ'אדור, כיסוי הראש המסורתי מאיראן".



זה גרם לך להתבייש?
"למה להתבייש? דווקא יש בסרט הזה קטעים יפים מאוד וארמנדו נאנוצ'י, הצלם המהולל של 'הארורים' של ויסקונטי, גם צילם את 'ננה'. את המוזיקה ל'ננה' הלחין, לא פחות ולא יותר, מאשר אניו מוריקונה, מלחין המוזיקה של 'הטוב, הרע והמכוער'. אני זוכר שיחה עם נאנוצ'י, שבה אמרתי לו שאני מתבייש בגלל התסריט המזעזע. 'התסריט לא חשוב', הוא אמר. 'העיקר שהסרט ייראה טוב ויכבד את התעשייה'".



ואיך היה עם מוריקונה?
"נהדר. הוא לא נבהל כשהסתייגתי מהמוזיקה שהוא הלחין לסרט וחזר אלי עם מוטיבים אחרים לפסקול של 'ננה'. 'זה בדיוק מה שאני מחפש', אמרתי לו".



"היית מוכן להיענות לכל הצעה", "ננה""היית מוכן להיענות לכל הצעה", "ננה"



את עשיית סרטו דל התקציב והאפל "חייל הלילה", על פסיכופת שרוצח חיילים, תיאר כ"התאבדות בשלבים", מכיוון שהפקתו נמשכה לסירוגין שלוש שנים, לצד עבודות קולנועיות אחרות שבהן עסק. "היו רגעים שבהם חששתי שלא אגמור את הסרט לעולם", הוא אומר. "ואכן, לא הייתי גומר אלמלא עזרתו הכספית של מנחם גולן".



מהר מאוד גילה שלא לעולם חוסן. כעבור זמן קצר הוזמן לביים את "הרימו עוגן", סרט נוסף בסדרת סרטי "אסקימו לימון", ובמהלך הצילומים פוטר ממנו בגלל אי הסכמות ויואל זילברג נקרא להשלים אותו.



לא אשת לוט


בין "חייל הלילה" לסרטו העלילתי הבא, "המרחק", עברו תשע שנים, שבמהלכן יצר סרטים תיעודיים, בהם על הפסל יצחק דנציגר ועל הצייר יוסי שטרן, לצד דרמות לטלוויזיה, לרבות "סטמפניו" על פי שלום עליכם ו"תרנגול כפרות" על פי אלי עמיר. "מאוד נהניתי מעשייה זו, שבעיני נחשבת לא פחות מהעשייה בקולנוע, אם כי זה לא נכלל במניין הסרטים", הוא מספר. "אבל אני הכי אוהב את הבדיה של המצאת עלילה מא' עד ת' לסרט קולנוע".



עשיית "המרחק", סרט איכותי שהקנה לוולמן את "פרס וולג'ין" היוקרתי בפסטיבל הסרטים בירושלים, המשיכה את דפוס הפעולה של וולמן כיוצר עצמאי. הסרט, שבו נשזרו פרטים אוטוביוגרפיים, צולם ברובו בדירת הוריו ברמת חן, כשהוא מנצל את העובדה שהם שהו בחו"ל באותה עת. "זה הכי נוח", הוא מעיר. "שחקנים באים אלי לארוחת בוקר ויודעים שאצלי אפשר לנוח בין הצילומים".



ברמת חן, שם התמקם לצד הוריו, גילה את השחקנית נלי תגר, כשיצר סרט קצר שעסק בילדים. "מצויד באישור ניגשתי לבית הספר הסמוך ובחנתי שם המון ילדות", מעיד וולמן. "ביניהן הייתה ילדה בת 10, נורא פקחית, שדיברה במהירות. זאת הייתה נלי. כשגדלה, היא השתתפה גם בסרטים עלילתיים שלי. אני אוהב לביים ילדים".



ב–2001 ביים את סרט ההרפתקאות לילדים "אוצרות הים האדום", בעקבות רעיון שהעלה תושב אילת. "בין המשתתפים, ולא בתפקיד הראשי, היה אושרי כהן, אז בן 17", מציין וולמן.



ב–2011 יצא לאקרנים "גיא אוני", משיאי עשייתו הקולנועית, סרט תקופתי ארץ–ישראלי, שקצר פרסים בפסטיבלים בעולם. הסרט, המבוסס על ספרה רב המכר של שולמית לפיד, עוסק בראשית ההתיישבות בגליל. "מבחינתי, זה לא עוד סרט", מבהיר וולמן. "אני מייחס לו חשיבות רבה דווקא על רקע הדה–לגיטימציה שעושים בעולם לישראל, כאשר מציגים אותנו כחמסנים שלקחו ארץ של אנשים אחרים. במחשבה שחיים רק פעם אחת, אני, שנגעתי לא פעם בקולנוע מסחרי, רציתי להראות איך באמת הכל התחיל כאן".



מתוך הסרט "גיא אוני"מתוך הסרט "גיא אוני"



וולמן, חייל של קולנוע, הוכיח אשתקד ב"חרדת הבמאי", שהוא לא השתנה. את הסרט הזה יצר שנים לצד עיסוקים אחרים, כפי שהיה עם "חייל הלילה" בשעתו. "סרט מוזר עם רגעים מדהימים", אומר וולמן על יציר כפיו ומודה שהביקורות היו לא משהו. "כמי שסרטיו תוארו לא אחת כאיכותיים, מתאים לי לנסות גם את הצד הזה", טוען וולמן במין שובבות אופיינית.



וולמן איננו במאי של חזיז ורעם. סרטיו קאמריים במהותם. כך יהיה סרטו הבא, "סיפור אהבה ארץ–ישראלי", שייצא בינואר. לסרט קדמה הצגת היחיד המרגשת והמצליחה של עדי בילסקי, המבוססת על ספרה של הבמאית פנינה גרי על סיפור האהבה הטראגי שלה מתש"ח, שהסתיים יום לפני נישואיהם במות אהובה, עלי בן–צבי, בידי פורעים ערבים.



"כבר ניסו לעשות מזה סרט והעניין לא זז", מעיד וולמן. "אז שאלו אותי, כפי שנשאלתי לא פעם - 'אם אתה מומחה לסרטים דלי תקציב, האם תהיה מוכן לקחת את הסרט הזה על עצמך?'. הצעות כאלה אני לא דוחה, מה גם שהשגנו את אביב אלוש. אף שזה לא פשוט, הצלחנו באמצעינו הדלים להעביר באופן אמין את הרוח של 48'".



מבחינת וולמן, סרטי העלילה שהוא מביים הם הקצפת של עשייתו המגוונת, שכללה במרוצת השנים הוראת קולנוע, סיוע לקולנוענים צעירים, שיפוט בפסטיבלי סרטים בעולם ופעילות ציבורית, בעיקר למען אנשי קולנוע עולים ולמען יוצאי אתיופיה, שאליהם יש לו יחס חם. "זה, כנראה, משהו תת–הכרתי אצלי, לאחר שאבי שימש בתקופת מלחמת העולם השנייה כרופאו האישי של קיסר אתיופיה, היילה סלאסי", הוא משער.



לבסוף, מהו בשבילך הקולנוע?
"הקולנוע הוא החיים שלי. לא נראה לי שאני יכול בלעדיו. ועכשיו הפרס הזה של מפעל חיים. האם כעת עלי להסתכל לאחור כדי להיזכר בכל מה שעשיתי? לא, אני לא רוצה להיות כמו אשת לוט. אני מעדיף להיות תמיד עם המבט קדימה, אל הסרט הבא".