מאה שבעים וחמישה מיליון דולר השכיבה פוקס בינואר האחרון עבור רכישת זכויות ההפצה של "לידתה של אומה". ולמה לא, בעצם? היה להם אז ביד זוכה אוסקר על בטוח, וסוג של להיט איכות שבכל סלון אמריקאי היו שמחים לדבר בו נכבדות. הלבנים אכולי רגשות האשם, השחורים ש"לידתה של אומה" הוא סוג של הצהרת עצמאות מאוחרת שלהם, וכמובן גם מבקרי הקולנוע. עם סרט צדקני שכזה ביד, שום עיתונאי לא היה מעז להרים ראש ולצייץ ציוצי נגד. כללי התקינות הפוליטית היו בולמים אותו מראש.

הכל היה מוכן כבר להפצת ענק, ובדרכים מאוד לא שגרתיות. ראשי פוקס תיאמו עמדות עם 80 אלף כנסיות (80 אלף!) ברחבי ארצות הברית על מנת שהכמרים ומטיפי יום ראשון שלהן יעלו על נס את הלקח של "לידתה של אומה". גם 30 אלף מורים המלמדים אזרחות עודכנו בחוברות לימוד העוסקות בעלילת הסרט ובמשמעויות הנגזרות ממנו. שלא לדבר על 3,000 מסכי ההקרנה ששוריינו עבור סוף השבוע הראשון של יציאת הסרט לבתי הקולנוע המסחריים.

הכל דפק פיקס בתוכנית העבודה של פוקס, ואז הגיע 13 באוגוסט. באותו היום החלו להתפרסם מחדש פרטים על אודות עברו של נייט פארקר, מי שכתב והפיק וביים, ואף מופיע בתפקיד הראשי ב"לידתה של אומה". דובר על כך שב–1999, בעודו סטודנט באוניברסיטת פנסילבניה, הוא הואשם באונס נערה בת 18. פארקר הועמד אז לדין, וכך גם חברו הטוב ז'אן מקג'יאני סלסטין. שמו של אותו סלסטין, חובה להוסיף פה, מתנוסס בכותרות הפתיחה של "לידתה של אומה" כשותפו של פארקר לכתיבת התסריט.

המשפט התנהל כדין, ובמהלכו דווקא נמחקו האישומים נגד פארקר. לעומתו, סלסטין נידון לתקופת מאסר של שישה חודשים עד שנה, ועונש קל זה בוטל בהמשך, לאחר שבית המשפט קיבל את ערעורו של המורשע. דומה שכל זה היה נשכח אילו המתלוננת על האונס לא הייתה מתאבדת ב–2012 והיא אז בת 30, ואילו פארקר לא היה מתהלך בחוצות כזוכה אוסקר על בטוח.

האוסקר חמק מבין אצבעותיו, נייט פארקר. צילום: רויטרסהאוסקר חמק מבין אצבעותיו, נייט פארקר. צילום: רויטרס

בחודשיים שחלפו ממועד פרסום עברו המוכתם של פארקר ועד ליציאת סרטו אל בתי הקולנוע, נמחקה לגמרי הדריכות הציבורית לקראת היצירה שאמורה הייתה להוות פסגה בשנת השחורים שהוכרזה באמריקה, ולהאפיל אפילו על הישג גדול של ממשל אובמה - חנוכתו בעיר הבירה וושינגטון של המוזיאון הלאומי החדש המוקדש להנצחת המורשת האפריקאית–אמריקאית, שנערכה זה עתה, בסוף חודש ספטמבר.

פוקס שכחה כבר מההסכם המוקדם עם איגוד הכנסיות, וגם המורים גנזו את חוברות ההדרכה שהופקדו בידיהם. גם 3,000 העותקים, שאמורים היו להפציץ את אמריקה כולה, הצטמקו לכלל הפצה מסחרית בעלת פרופיל נמוך. שהרי אף אחד - כומר, מורה או סתם ליברל לבן עור - לא ילמד זכות על יצירה של אנס. אפילו אם הוא זוכה מאשמה שנים קודם לכן.

דומה כי הנהנים העיקריים מכל המהומה הזו אינם אלא מבקרי הקולנוע, שמיד עם הסרת ההילה מעל ראשו של פארקר יכולים היו לבעוט לכל הרוחות באותם כללי הפוליטיקלי קורקט שכפו עליהם התאפקות מראש, ולהתייחס אל "לידתה של אומה" כאל עוד סרט, ולא כאיזו בשורה שחורת עור שאסור לערער באופן פומבי, בשום תנאי, על תקפותה האמנותית. כך, למעשה, חמק האוסקר מבין אצבעותיו של פארקר, וכל שנותר עתה הוא לדון בסרט כשלעצמו. לא שהוא סרט טוב. נהפוך הוא. אבל בהחלט יש על מה לדבר בקשר אליו.

משיח שחור

ותחילה שם הסרט. פארקר, בפרובוקציה ישירה ומודעת, בחר לכנות את סרטו "לידתה של אומה", כשם סרטו של דיוויד וורק גריפית, שהופק לפני 101 שנים, ב–1915, והיה אז ראש שוברי הקופות של הוליווד (שהאולפנים הראשונים שבה הוקמו שנה קודם לכן). מה שפארקר עשה במקרה הזה דומה למה שבמאי/ת פלסטיני/ת יעשה אם יביים סרט על אודות הנכבה ויקרא לו "אקסודוס". פארקר טווה מוצר פילמאי המאיר באור משיחי את הפן השחור בפרויקט העבדות באמריקה, ובוחר לכנותו בשם של הסרט הגזעני ביותר שהופק בארצות הברית.

"לידתה של אומה" (המקורי), אף אחד לא יכחיש זאת, כונן למעשה את הקולנוע האמריקאי, ובכל הקשור לטכניקות הבימוי, הסיפור והעריכה הוא אולי החשוב בסרטים שנעשו בארצות הברית. יותר מ"חלף עם הרוח" או "האזרח קיין" או "הסנדק". הבעיה שלו, ודומה שהמונח "בעיה" קטן עליו, הייתה השקפת העולם של גריפית. הבמאי, בנו של קולונל מצבא מדינות הדרום המובס, השתמש בסרט כמקפצה להפצת דבר תועבה. לא זו בלבד שב–1915, 50 שנה לאחר סיום מלחמת האזרחים, גריפית הוסיף לצדד בהמשך העבדות השחורה, ובתוך כך יצק את התשתית הפילמאית לתפיסת השחור כפושע, כאנס וכאיום מתמיד על החברה לבנת העור, הוא עשה זאת בכלים הדומים לאלה שיוליוס שטרייכר הנאצי הסתייע בהם בעיתונו "דר שטירמר". ועד כדי כך היה אפקטיבי המבע הפילמאי של "לידתה של אומה" המקורי, שארגון פשע של גזעני הדרום האמריקאי, הקו קלוקס קלאן, הוקם מחדש לנוכח ההערצה המוחלטת שזכו לה מקימי הארגון בסרטו של גריפית, והחל בסדרה אינסופית של מעשי הלינץ' שלו, שנמשכו עד לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

מצויד בשם המאתגר הזה פונה פארקר למלאכת ההטפה שלו, כשברור מראש כי כישרונו האמנותי - אם קיים בכלל מושג כזה כשמתעסקים בתעמולה ישירה - נופל מזה של קודמו המהולל. פארקר, שזה לו סרטו העלילתי הראשון כבמאי, מוכר כשחקן משנה בסרטים הוליוודיים כמו "עסקה מגונה" או "אודות אלכס", שהוצגו בשלוש–ארבע השנים האחרונות.

על פרויקט "לידתה של אומה" הוא עבד במשך שבע שנים ברציפות, בעיקר כדי לקבץ תקציב ראוי לסרט תקופתי לא זול, המשחזר פרשה היסטורית. בסופו של דבר הוא אסף 10 מיליון דולר (בין היתר מטוני פארקר ומייקל פינלי, כוכבי קבוצת ה–NBA סן אנטוניו ספרס), ועמם יצא ל–27 ימי צילום שהניבו את "לידתה של אומה", והביאו לו מיד, עוד בחודש ינואר, את שני הפרסים הבכירים המחולקים בפסטיבל סאנדנס - הפרס הגדול של חבר השופטים ופרס אהוב הקהל. וכמובן את חוזה ההפקה הדמיוני שפוקס חתמה עליו בעקבות ההצלחה בסאנדנס.

אנחנו כבר לאחר נקודת האמצע של הסקירה, ועדיין לא נכתב כאן על מה בכלל המהומה. ובכן, פארקר בחר להתמודד עם מורשת מרד העבדים השחורים שהנהיג נט טרנר במטעי הכותנה של וירג'יניה בשלהי חודש אוגוסט 1831. טרנר (בגילומו של פארקר), בניגוד למקובל באותה העת בקרב העבדים השחורים, ידע קרוא וכתוב, והוכשר לשמש כמטיף נוצרי העובר בין קהילות השחורים המשועבדים של וירג'יניה ומרים קולו למען הבשורה של ישו: כלומר, צידוד בהתאפקות לנוכח המציאות האכזרית, והגשת הלחי השנייה לסטירה (אם לא למכות רצח ולעינויים משונים).

במשך שנים שימש טרנר ככלי משחק וכזרוע מניפולטיבית בידי הלבנים כנגד עבדיהם השחורים, ובמונחים עכשוויים אפשר לכנותו כמשתף פעולה עם האויב הגרוע ביותר. ההזדהות הטוטאלית שלו עם הטקסטים האצורים בברית החדשה הביאה אותו גם לבצע את השגיאה החמורה בקריירה הדתית שלו. היה זה בקיץ 1831, כשאדם לבן עור, שקודם לכן הוקא מתוך החברה המהוגנת שבה חי, נתקף בפחדים מפני אימת העולם הבא וביקש באמצעות טבילה להיוולד כנוצרי חדש. בקשתו הופנתה דווקא למטיף שחור העור, שדומה כי שכח לרגע את מעמדו האמיתי, המשול לפשפש בהיררכיה החברתית באמריקה. טרנר הטביל את הלבן, ובתגובה נוצרית הולמת נידון על ידי בעל הבית שלו למלקות ולביזוי פומבי.

לא מעשי האונס, לא ההרג השרירותי ולא העינויים היומיומיים שבכולם נכח גרמו לטרנר להחליף צד. רק הפגיעה בו ובכבודו הנוצרי. טרנר כינס בחשאי גרעין של כמה עבדים, וביחד הם יצאו למסע נקמה אלים בן יומיים, שבמהלכם חיסלו המורדים כ–60 לבני עור, בעוד הלבנים המצוידים ברובים ותותחים קטלו כ–200 מהמתקוממים השחורים. בסופו של דבר, לאחר שהודרך וטולטל על ידי חזיונות דתיים משיחיים, טרנר הוצא להורג בתלייה, ב–11 בנובמבר 1831. ההוצאה להורג בוצעה בעיר ירושלים (בווירג'יניה). כמו ישו. כאילו.

עכשיו נזכרת?

אצל התועמלן פארקר אין כאילו. טרנר בגילומו הוא בן אלוהים שנמשח מלידה למנהיגות. לכן, כך דומה, אין בסרטו מקום לערעור (ולהרהור) על העבדות כמייצגת רבת נפתולים של העיוות האנושי. מעט הם הסרטים על הנושא שנעשו בידי במאים שחורים ("12 שנים של עבדות" ו"סלמה" הם הבולטים). מרבית החומר המצולם שעליו יכול היה פארקר לבסס סרט הגותי בעל משקל ואיכות נעשה בידי לבנים ("אמיסטד" ו"הצבע ארגמן" של ספילברג, "ג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו או "מנדרליי" המתועב של לארס פון טרייר), ומן הסתם זו הייתה הסיבה המיידית להתכחשות של פארקר לפן הזה בדיון האפשרי בסוגיית העבדות השחורה.

כמו ישו - בכאילו. כרזת הסרט לידתה של אומה. צילום: IMDBכמו ישו - בכאילו. כרזת הסרט לידתה של אומה. צילום: IMDB

בראיונות עמו טען פארקר כי נתקל באפיזודה ההיסטורית של מרד טרנר רק בשלב מאוחר בחייו. זה מוזר למדי, אם מביאים בחשבון שטרנר הנהיג את מרד השחורים הבולט ביותר ב–250 שנות העבדות באמריקה הצפונית (לא כולל האיטי, שבה העבדים השחורים השתלטו על האי ב–1804), והסופר וויליאם סטיירון, למשל, זכה עוד ב–1968 בפרס פוליצר על מחזהו "הווידויים של נט טרנר" (שאף תורגם לעברית) המתמקד באותו האיש ובאותם האירועים.

בהיעדר כישורי בימוי מוכחים, סומך פארקר על אותם קטעים שבהם טרנר משמש כמטיף דתי. כזכור, נאומים אינם תחליף למשחק, וגם קטעי האקשן שפארקר מנצח עליהם דומים מדי לאלה שב"לב אמיץ", שהיה סרט זוכה אוסקר שעסק בהתקוממות עממית בסקוטלנד. ניכר שרק ההצלחה המסחרית - במילים אחרות פרס האוסקר שנגזל ממנו עוד לפני שזכה בו - הדריכה את פארקר שלא מסוגל היה, כך נראה, להעמיד מול המצלמה ולו סצינה מקורית ובעלת עניין כשלעצמה, ו"לידתה של אומה" שלו מנומר בחומרים שעוכלו קודם לכן על ידי סרטים הוליוודיים או סדרות טלוויזיה.

סקנדל האונס פטר אומנם את חברי האקדמיה מהצורך להעניק בפברואר המתקרב את הפסלון המוזהב לפארקר, אבל לא מההכרח להגיש השנה את פרס האקדמיה ליוצר שחור עור, וזאת בגלל שערוריית השנה שעברה, שבה בלטה רשימת המועמדים לתואר בניקיונה הלבן. ומה נשאר? דומה שכרגע תקוות הוליווד מופנות ל"FENCES", שדנזל וושינגטון ביים ואף מבצע בו את התפקיד המרכזי. נצטרך להמתין ממש עד חג המולד. רק אז ישטוף סרט זה את בדי אמריקה מבקשת הכפרה.