"אבינו", ישראל 2016: שום דבר לא השתנה. בשפיץ, בראש ההיררכיה, כלומר זה שמוריד את ההוראות, הוא עדיין אשכנזי. סרטו הקודם של מני יעיש, "המשגיחים", התמקד בתיאור חבורה של פושעים קטנים שמוצאים את ייעודם בהטלת טרור דתי על תושבי שכונת המצוקה שבה הם מתגוררים. כל הדמויות בסרט ההוא היו מזרחיות, להוציא את הרב, זה שפוסק הלכה, זה שמעלה את החבר'ה הרעים האלה על דרך ההלכה. הוא אשכנזי.

חלפו ארבע שנים ויעיש מציג כעת את סרטו השני, "אבינו", שלא ממש מתרחק מאתרי ההתרחשות של הסרט הקודם. עדיין מדובר בשכבות אוכלוסייה מזרחיות, ועדיין הפשע הוא שפת הדיבור המוכרת לכולם. כל הדמויות בסיפור הזה הן מזרחיות, להוציא את הגנגסטר הבכיר, רוזנטל שמו, שהוא לא. יכול להיות שיעיש מנסה לרמוז משהו?

הפשע, על פי יעיש, מתיישב טוב עם ההוויה המזרחית. וזה כולל גם את מועדון הדאנס שסביב השליטה עליו מתחוללים האירועים הדרמטיים בסרט. משפחת מכלוף היא בעלת המקום, שבו חוגגים מחוללי הזמר המזרחי את החאפלות הליליות שלהם. הכנופיה האלימה בראשות רוזנטל (אלון דהן) שמה עין על מקור ההכנסה הבטוח הזה – אלפי מבלים, שכולם בבחינת פוטנציאל לרכישת מנות סם מעורר – והיא תעשה הכל על מנת להפיל לקרשים את המכלופים.

צוואר הבקבוק שדרכו מנסה רוזנטל לחדור ולפצפץ את מכרה הזהב הזה הוא עובדיה רחמים (מוריס כהן), האחראי על צוות המאבטחים של המועדון. אדם אמין, מקרין עוצמה פיזית ומסור עד אין קץ לבני משפחת מכלוף. כאמור לעיל, הסביבה אינה טובלת בעושר, ועובדיה טוב הלב משלים הכנסות בעזרת עסק ההובלות שלו. כאן נכנס לתמונה רוזנטל, שמציע לעובדיה לזרוק את משאית ההובלות ולהפוך לגובה דמי חסות מטעמו. עובדיה, צריך לדעת, זקוק לכל שקל משום שאשתו רחל (רותם זיסמן־כהן) עוברת טיפולי הפריה יקרים, ובשביל יורש זכר הוא יעשה הכל. אפילו חלטורות אצל היריב העיקרי של הבוס שלו.

מובן שחיש מהר נקלע עובדיה לדילמת הנאמנות הכפולה, ועלילת "אבינו" צוברת תאוצה במסלול ישיר אל טרגדיה שהיא אולי בלתי נמנעת.

כבר בסרט הביכורים שלו, "המשגיחים", הפגין יעיש יכולת רבה בכל הקשור להעמדת סצנות שמחקות את "החיים": עגת דיבור מדויקת, מערכת התייחסות הדדית בין טיפוסים שונים וגם ניצול מרבי של תדמיות עדתיות שדבקו בגיבוריו. הדעה הקדומה, הסטריאוטיפ, הייתה שותף שקט בסרט הקודם, והיא כזו גם ב"אבינו". אלא שהפעם, כך נדמה, רף היוקרה האידיאולוגית של הסרט הוגבה עוד יותר מאשר ב"המשגיחים", שכזכור התקומם נגד גיוס הדת לטובת האלימות. הפעם, כך נראה, אלימות לחוד ואמונה לחוד. והאמונה מנצחת.

שם הסרט "אבינו", וזהו כינוי מוסכם לבורא. בקשר לזאת צריך להעיר שדי מגוחך הוא לכנות את המועדון שסביבו מתחוללת הדרמה בשם "שמיים". מול הוד תהילת הבורא מוצב אדם ושמו עובדיה רחמים. עובד השם, שניחן גם בתכונות רחומות. משימתו המיידית, המסובכת מאוד על פי סרט זה, של עובד־יה זה הנה לחקות את הבורא, לעבר את רחל ולברוא תינוק משלו.

יעיש, כמו כל מדריך רוחני ששואף להיטיב עם סובביו, מוליך את גיבורו המתלבט במשעול שנכבש כבר מזמן בידי הכתוב בספר "בראשית". על פי מצוות הבוס האשכנזי רוזנטל, אמור עובדיה לחטוף נהג מונית ושמו אברהמוב ולהוביל לחיסולו הפיזי. אם להידרש לרגע למקרא, אזי מדובר בסוג של עקדת יצחק מהופכת, שבה עומד למבחן המלאך ולא אברהם אבינו. מידת הרחמים של אותו מלאך השם, והתזמון שלו בכל הקשור לתפיסת ידו של האב האוחז במאכלת ועומד לשחוט את בנו, היא סוגיית האינטגריטי שעומדת לדיון. ועובדיה, בתפקיד הארעי של המלאך, עומד בה היטב.

לגמרי לא בטוח שסרט שעוסק בעולם התחתון בישראל הוא הזירה הנכונה לנהל בה דיונים בנושאי אמונה, כאילו יעיש הוא גלגול מקומי של הצרפתים רובר ברסון, ז'אן פייר מלוויל או ברונו דומון. אבל זוהי בחירתו המפורשת של יעיש, ולמרבה הצער הוא לא ממש עומד במשימה הזו. השאיפה שלו לעשות סרט "כמו מהחיים", או במילים מפורשות יותר: להתחנף לקהל הצופים הפוטנציאלי, מונעת מ"אבינו" את הנגיעה החשובה בסוגיות מוסר שבהן הוא שואף לטפל. "אבינו" נותר סרט פולקלוריסטי שמתאר חברת פשע מזרחית. ככזה הוא עושה עבודה יעילה, גם אם מקוממת למדי.

פצצה מתקתקת

"תוצרת צרפת", צרפת 2014

הסרט "תוצרת צרפת". צילום: אייבקס פילמסהסרט "תוצרת צרפת". צילום: אייבקס פילמס

האויב כבר בפנים. בילד־אין. לא חשוב עד כמה המהגרים האלג'יראים יפנימו את עיקרי תרבות המערב, הם מועדים למעידה. ולא רק הם. גם כל מיני פנאטים מבית קתולי שמחפשים את ישועת העולם הם בבחינת פצצת זמן. והכל עומד להתפוצץ בשאנז אליזה, במרכזה ההדור של פריז, ולהמית מאות צרפתים תמימים. זה הלקח המיידי מעלילת "תוצרת צרפת".

בניגוד לכל סרט סביר שמעורר הדים אחרי שהוצג פומבית, "תוצרת צרפת" זכה לפרסומו הרב משום שהוא כלל לא הוצג. הקרנת הבכורה שלו נועדה להיערך בחודש ינואר 2015, אלא שהמתקפות הרצחניות של אנשי ג'יהאד מוסלמים על מערכת העיתון "שרלי הבדו" ועל הסופרמרקט "היפר כשר" הביאו לביטול הקרנותיו של הסרט. גם הניסיון להציג אותו כשנה מאוחר יותר נבלם משום שבינתיים תקפו טרוריסטים עוד ריכוזים של אוכלוסייה צרפתית, ובנסיבות כאלה עלילת הסרט הזה, ובוודאי המסקנות שנגזרות ממנה, עלולות היו להיות חומר חברתי נפיץ. העלילה, למי שטרם קלט, מגוללת מזימה מוסלמית להוביל מכונית תופת אל לב פריז.

ניקולה בוכרייף, קולנוען צרפתי ממוצא אלג'יראי, בא חשבון עם המעגל החברתי שמתוכו הוא יצא, והוא עושה זאת באופן נוקב ומפורש, בלי להתעכב על דקויות או התלבטויות בכל הקשור להטלת האשמה על הכאוס הבין־דתי שצרפת נקלעה אליו. האסלאם אשם, וזהו. ייתכן, מי יודע, שהצדק עם בוכרייף רב הניסיון, שכבר עבד בעבר עם קולנוענים בולטים כמו אנדז'י זולבסקי ומאתיה קאסוביץ, וקודם לבימוי "תוצרת צרפת" הספיק לעשות חמישה סרטים עלילתיים. אלא שהפעם לוקה בוכרייף בפשטנות, בהיעדר תחכום מינימלי, ומנווט לבד סרט קהה חושים הנחוש לשמש ככתב אישום כוללני נגד האסלאם בכללותו.