"טלוויזיה היא כלי להצפת בעיה, לחיזוק התודעה סביב הבעיה, אבל בהחלט לא כלי לפתרון הבעיה. אני יכול לעשות סרט על תושבי גבעת עמל, להראות איך פעם הם נקראו חלוצים, ואיך כשאדמתם הפכה ליקרה - הם הפכו לפולשים שחייבים לפנות בכוח מאדמתם, אבל אני לא יכול לפתור את בעייתם מול הממסד העירוני והטייקונים. אני יכול ליצור דעת קהל, אני לא זרוע שלטונית עם סמכויות אופרטיביות. אני יכול לעורר צעקה, להבטיח שהיא תגיע למקומות הנכונים – מצד אחד לממסד, לממשלה ומצד שני לציבור שיכול ליצור לחץ מלמטה - אבל אני לא ממש יכול לפתור אותה".
.
"גם אני הייתי נער מלא בתקוות מהפכניות. ברור שהאמנתי שאני יכול לשנות את העולם עם האמת שלי. אבל אז התבגרתי. אני עדיין מאמין בכוחה העצום, הבלתי נתפס כמעט, של המדיה לייצר נרטיב, לקבע דימויים ולבצר דעת קהל לכאן או לכאן. הקהל אמנם לא יצא עם לפידים בוערים בסוף תוכנית, סדרה או דיון מצולם, אבל משהו בכל זאת ישקע בתוכו, עד שיום אחד זה יתפוצץ".
פועלו של כחלילי בשנים האחרונות מוקדש לעיסוק בנושאים חברתיים, בעיקר בשד העדתי ובפערים בין מזרחים ואשכנזים בימינו. הסדרה החדשה של כחלילי, "אכלו לי שתו לי", מנסה להביא תמונת מצב עדכנית של ישראל 2016, "דרך עיניים מזרחיות ביקורתיות".
"זה קרה לגמרי במקרה, בסוף שנות ה-80. הייתי אז עיתונאי ב'חדשות' וקופירייטר ב'קשר בראל', שהיה אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בישראל. יום אחד קיבלתי טלפון מדני וקסמן, שהתמנה למנהל התוכניות של מתב, טלוויזיה בכבלים. וקסמן הציע לי לערוך ולביים תוכנית ראיונות. הגעתי לפגישה. בימים ההם, כדאי להזכיר, לא הייתה טלוויזיה מקומית, מלבד ערוץ 1. 'אנחנו חייבים לבדל את עצמנו מהערוץ הזה', אמרתי. 'חייבים להבין מה הקהל שלנו רוצה לראות'. בואו נעשה סקר, הצעתי, והתוצאות הפילו את שנינו לרצפה. תושבי הערים הנ"ל, שהיום אני יודע להגיד שיש בהן רוב מזרחי מובהק, בחרו בעופר לוי כדמות שהם הכי רוצים לראות. אני, לחרדתי, אפילו לא שמעתי עליו. ביקשתי מאחת התחקירניות להביא לי את הקלטת שלו. על העטיפה, מעל לתמונתו, היה כתוב 'הקיסר של המוזיקה המזרחית'. זה מצא חן בעיני. תמיד חיבבתי מגלומנים. וכך, ביום הצילום הראשון של התוכנית 'שישי אישי עם מיקי חיימוביץ''', הפציע עופר לוי בהופעה הטלוויזיונית הראשונה שלו. שבוע אחרי, כשהגעתי לתחנה, ראיתי תור משתרך לפני השער. אנשים רבים באו לרכוש את קלטת התוכנית, שהסטנוגרמות שלה פורסמו בכל העיתונות המקומית. עד כדי כך היה רעב לגיבורים ולתרבות אלטרנטיבית. ברגע שהבנתי את זה כל הליהוק של התוכנית השתנה, ומזרחים רבים התארחו בהמשך. הרצון להיות עיתונאי טוב הקדים את התודעה שלי שזחלה אלי לאט-לאט".
"אני לא אוהב את המילה 'קיפוח'. יצא לה שם רע שעושה נזק למאבק. אני נוטה להשתמש במילה 'דיכוי'. היא יותר עמוקה ויותר מערכתית-פוליטית. אני גם ממש לא הייתי הראשון שהניף את נס המרד. היו לפני רבים וטובות ששילמו מחירים כבדים מאוד על מאבקם, למשל מרד ואדי סאליב, 'הפנתרים השחורים', הרומן 'שווים ושווים יותר' של סמי מיכאל, מאבקה ההרואי של המוזיקה המזרחית, 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' ועוד. הם היו המצע שעליו הגעתי בעצם לתקשורת המיינסטרים. בלעדיהם הייתי ממשיך לחלום על 'כור ההיתוך' ועל 'ישראל הדמוקרטית'".
"לא עברתי את הדיכוי הזה על בשרי. מעולם לא הפלו אותי בשל צבע עורי, המבטא שלי או המקום שממנו הגעתי. אבל כבר כילד, בעיקר כשעברתי לפנימיית 'הדסים', שנחשבה אז לפנימייה אשכנזית אליטיסטית, הבנתי שיש 'נכונים' ויש 'לא נכונים', ואני בצד הלא נכון. לכן, גם עשיתי מאמצים כבירים כדי להיות בצד הנכון. קצת שיקרתי, עדכנתי את הביוגרפיה שלי, התנתקתי ממשפחתי. נו, הסיפור המוכר של הדור שלי, מה שנקרא 'משתכנז', אפילו שאני שונא את המילה הזאת. אבל זה עבר לי מזמן. מה הגיע במקום זה? תודעה מזרחית שמבוססת על מספרים, עובדות ומחקרים ולא משאלות לב או תחושות. דווקא שם, מתוך הידע שצברתי על המאבק, על ההיסטוריה המזרחית ועל מאבקים דומים בעולם, צמח בי הכוח להמשיך ולא להרפות, במה שנראה במשך שנים כמאבק דון קישוטי. אני לא מכיר כוח גדול יותר מתחושת צדק בוערת. אני תופס את עצמי כחייל במאבק, לא כגנרל".
ערוץ בריזה, שכאמור עלה לאוויר באוקטובר 2000 במסגרת חברת הלוויין yes, בניהולו של כחלילי ובשם "הערוץ המזרחי", לא שרד ונסגר ארבע שנים לאחר ייסודו, ב-2004. "הקהל המזרחי ממש לא בגד בי, להפך", אומר כעת כחלילי. "ערוץ בריזה היה להצלחה מסחררת בתוך זמן קצר. לא רק ברמה התקשורתית - עד היום אני רואה פורמטים של בריזה בשוק הטלוויזיה - אלא גם ברמה של רכישת מנוי לערוץ. המותג בריזה, באיזשהו רגע, היה אף חזק יותר מהמותג yes שבתוכו הוא פעל. הערוץ נסגר לא מפני שלא הצליח, אלא מפני שהוא מאוד הצליח. ההצלחה שלו, מתברר, לא ממש תאמה את האסטרטגיה השיווקית של הפלטפורמה שבה הוא פעל".
"כנראה לא. אם הייתי פוליטיקאי, ללא ספק הייתי מנהל תוכן של אחד הערוצים או בעל חברת תוכן משגשגת. יש לי ניסיון, ידע, כישרון ויכולת לעשות את זה. במקום זה אני מברך על הנס לעשות פעם בשנתיים סדרה דוקומנטרית שעוסקת בסוגיה הישראלית הבוערת ביותר - הסכסוך העדתי והשלכותיו. יותר מזה, במקום להתקדם לדיון סביב השאלה: איך לעזאזל מצמצמים את הפערים הבלתי נסבלים בין מזרחים לאשכנזים או בין הפריפריה למרכז? - אני וחברי עסוקים כל הזמן בניסיונות להוכיח כי ישנו פער. הבורות סביב העניין הזה מטורפת. לא רק בשבט האשכנזי, אלא גם בתוך השבט המזרחי עצמו".
"זה לא מעניין אותי. לכל אחד יש תפקיד משלו בעולם. התפקיד שלי הוא לעורר תודעה באמצעות סרטים. שישבנם של אחרים יונח על כורסאות עור הצבי בכנסת. מה גם שלהערכתי, אני וחברי משפיעים יותר על השיח הציבורי או על הנרטיב הישראלי, אם תרצי, מאשר חבר כנסת בשורה הרביעית או החמישית".
התרעות פיקוד העורף