הבמאי רון כחלילי (58) נולד במושב תאשור שבנגב להורים שעלו ממצרים. בגיל תשע עבר לבת ים. בגיל 13 עזב את הבית ועבר לפנימיית הדסים שבשרון. התגייס לגלי צה"ל ואחר כך עבר ללהקת פיקוד הדרום. לאחר שחרורו החל לעבוד כקופירייטר וכמנהל המחלקה הקריאייטיבית במשרדי פרסום שונים ובד בבד כתב בעיתונים "על המשמר", "מוניטין" ו"חדשות". כמו כן, עבד כבמאי, מפיק ועורך בטלוויזיה. הוא שימש מנהל פיתוח תוכניות בשידורי רשת, ובין היתר, הפיק את "שקופים", סדרה דוקומנטרית על העוני בישראל, "אל תקרא לי שחור 2008" על האפליה העדתית, ו"עד קצה העולם", שבחנה את הדינמיקה בין מדינות המערב לעולם השלישי. כמו כן, יצר, בין היתר, את הסדרות "סרט שחור-לבן" על תולדות סרטי הבורקס (2011), "על צד שמאל" על תולדות השמאל הישראלי (2013), "ערסים ופריחות - האליטות החדשות", שבחנה את הנושא העדתי הטעון מזווית שונה (2014) ו"אכלו לי שתו לי: הדור הבא", שעוסקת בשלושת השבטים המרכזיים בחברה הישראלית – האשכנזים, המזרחים והפלסטינים (הפרק הראשון ישודר הערב בערוץ 8 של הוט, 21:00). נוסף על כך, הוא הפיק וביים את שלושת הפרקים הראשונים בסדרה ההיסטורית "והארץ הייתה תוהו ובוהו", המגוללת את תולדות ארץ ישראל ומשודרת בימים אלה בערוץ 1.

האם היום, לאור ניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה?
"אפילו שכל הסרטים והתוכניות שהפקתי, ביימתי או ערכתי היו חלק מהדרך, יש תוכנית אחת שהייתי משנה או אפילו משמיט מהרזומה שלי: 'לשפוך את הלב עם אבי ביטר'. זו הייתה תוכנית לילה מאוחרת שיזמתי כשניהלתי את ערוץ בריזה בלוויין, בשנים 2000־2004, שנבנתה סביב עולמו ושיריו של אבי ביטר. הרציונל היה פשוט: גם לקהלו של ביטר, שהודר בגסות מתחנות הרדיו והטלוויזיה באותן שנים, ובעצם עד היום, מגיעה שעת טלוויזיה שבועית הגונה ומכובדת. גם הפרקטיקה הייתה פשוטה. הכרתי את ביטר כשעשיתי את הסדרה הדוקומנטרית 'ים של דמעות', על תולדות המוזיקה המזרחית, ונקשרה בינינו ידידות. כשהצעתי לו את ההצעה, הוא קפץ עד השמיים מרוב שמחה. וכך, חודש אחרי, מדי שבוע, באולפן קטן, אפלולי וסכריני במידה רבה, אירח ביטר שלושה סיפורים קורעי לב. וזה תפס. סיפורים אישיים מזעזעים זרמו למערכת, וגם הזמרים של הז'אנר נענו לכל פנייה בשמחה. התקשורת, אגב, אהבה את התוכנית קצת פחות. בעיקר את ביטר. תוכנית נמוכה, זעקו המבקרים, ובניתוחי האופי שערכו אז לערוץ הפך ביטר לפנים החדשות שלו, אפילו שהוא היה טיפה זניחה בים של תוכניות דוקומנטריות מושקעות, קלאסיקות ערביות מפוארות ודיוני זהות עמוקים על זהות ורב־תרבותיות. עד שיום אחד החלטתי לסור לאולפן. מול ביטר ישבה זונה לשעבר שחזרה למוטב ושפכה את סיפור חייה הטראגי, ואנשי ההפקה עצרו אותה מדי פעם וביקשו ממנה לבכות 'כדי שזה ייכנס לתוכנית'. בסוף אותו יום צילום החלטתי להוריד את התוכנית מהאוויר, יהיה המחיר אשר יהיה. את קהלו של ביטר ניסיתי לפצות בתוכניות אחרות".

המדיום הטלוויזיוני לא פעם משתמש במניפולציות כדי להשיג רייטינג. האם בעיניך הוא כלי יעיל להצפת בעיות ולטיפול בהן?

"טלוויזיה היא כלי להצפת בעיה, לחיזוק התודעה סביב הבעיה, אבל בהחלט לא כלי לפתרון הבעיה. אני יכול לעשות סרט על תושבי גבעת עמל, להראות איך פעם הם נקראו חלוצים, ואיך כשאדמתם הפכה ליקרה - הם הפכו לפולשים שחייבים לפנות בכוח מאדמתם, אבל אני לא יכול לפתור את בעייתם מול הממסד העירוני והטייקונים. אני יכול ליצור דעת קהל, אני לא זרוע שלטונית עם סמכויות אופרטיביות. אני יכול לעורר צעקה, להבטיח שהיא תגיע למקומות הנכונים – מצד אחד לממסד, לממשלה ומצד שני לציבור שיכול ליצור לחץ מלמטה - אבל אני לא ממש יכול לפתור אותה".

.

תמיד הבנת שהמדיום מוגבל, או שקיווית פעם למשהו אחר?

"גם אני הייתי נער מלא בתקוות מהפכניות. ברור שהאמנתי שאני יכול לשנות את העולם עם האמת שלי. אבל אז התבגרתי. אני עדיין מאמין בכוחה העצום, הבלתי נתפס כמעט, של המדיה לייצר נרטיב, לקבע דימויים ולבצר דעת קהל לכאן או לכאן. הקהל אמנם לא יצא עם לפידים בוערים בסוף תוכנית, סדרה או דיון מצולם, אבל משהו בכל זאת ישקע בתוכו, עד שיום אחד זה יתפוצץ".

הכוח להמשיך

פועלו של כחלילי בשנים האחרונות מוקדש לעיסוק בנושאים חברתיים, בעיקר בשד העדתי ובפערים בין מזרחים ואשכנזים בימינו. הסדרה החדשה של כחלילי, "אכלו לי שתו לי", מנסה להביא תמונת מצב עדכנית של ישראל 2016, "דרך עיניים מזרחיות ביקורתיות".

מתי הבנת שאתה רוצה לעסוק בפעילות חברתית?

"זה קרה לגמרי במקרה, בסוף שנות ה-80. הייתי אז עיתונאי ב'חדשות' וקופירייטר ב'קשר בראל', שהיה אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בישראל. יום אחד קיבלתי טלפון מדני וקסמן, שהתמנה למנהל התוכניות של מתב, טלוויזיה בכבלים. וקסמן הציע לי לערוך ולביים תוכנית ראיונות. הגעתי לפגישה. בימים ההם, כדאי להזכיר, לא הייתה טלוויזיה מקומית, מלבד ערוץ 1. 'אנחנו חייבים לבדל את עצמנו מהערוץ הזה', אמרתי. 'חייבים להבין מה הקהל שלנו רוצה לראות'. בואו נעשה סקר, הצעתי, והתוצאות הפילו את שנינו לרצפה. תושבי הערים הנ"ל, שהיום אני יודע להגיד שיש בהן רוב מזרחי מובהק, בחרו בעופר לוי כדמות שהם הכי רוצים לראות. אני, לחרדתי, אפילו לא שמעתי עליו. ביקשתי מאחת התחקירניות להביא לי את הקלטת שלו. על העטיפה, מעל לתמונתו, היה כתוב 'הקיסר של המוזיקה המזרחית'. זה מצא חן בעיני. תמיד חיבבתי מגלומנים. וכך, ביום הצילום הראשון של התוכנית 'שישי אישי עם מיקי חיימוביץ''', הפציע עופר לוי בהופעה הטלוויזיונית הראשונה שלו. שבוע אחרי, כשהגעתי לתחנה, ראיתי תור משתרך לפני השער. אנשים רבים באו לרכוש את קלטת התוכנית, שהסטנוגרמות שלה פורסמו בכל העיתונות המקומית. עד כדי כך היה רעב לגיבורים ולתרבות אלטרנטיבית. ברגע שהבנתי את זה כל הליהוק של התוכנית השתנה, ומזרחים רבים התארחו בהמשך. הרצון להיות עיתונאי טוב הקדים את התודעה שלי שזחלה אלי לאט-לאט".

בזמנך לא היו ערס פואטיקה או ועדת ביטון. שילמת מחיר על שהעלית את השיח המזרחי לתודעה?

"אני לא אוהב את המילה 'קיפוח'. יצא לה שם רע שעושה נזק למאבק. אני נוטה להשתמש במילה 'דיכוי'. היא יותר עמוקה ויותר מערכתית-פוליטית. אני גם ממש לא הייתי הראשון שהניף את נס המרד. היו לפני רבים וטובות ששילמו מחירים כבדים מאוד על מאבקם, למשל מרד ואדי סאליב, 'הפנתרים השחורים', הרומן 'שווים ושווים יותר' של סמי מיכאל, מאבקה ההרואי של המוזיקה המזרחית, 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' ועוד. הם היו המצע שעליו הגעתי בעצם לתקשורת המיינסטרים. בלעדיהם הייתי ממשיך לחלום על 'כור ההיתוך' ועל 'ישראל הדמוקרטית'".

הפנתרים השחורים. צילום: משה מילנר, לע"מהפנתרים השחורים. צילום: משה מילנר, לע"מ

עברת דיכוי על בשרך?

"לא עברתי את הדיכוי הזה על בשרי. מעולם לא הפלו אותי בשל צבע עורי, המבטא שלי או המקום שממנו הגעתי. אבל כבר כילד, בעיקר כשעברתי לפנימיית 'הדסים', שנחשבה אז לפנימייה אשכנזית אליטיסטית, הבנתי שיש 'נכונים' ויש 'לא נכונים', ואני בצד הלא נכון. לכן, גם עשיתי מאמצים כבירים כדי להיות בצד הנכון. קצת שיקרתי, עדכנתי את הביוגרפיה שלי, התנתקתי ממשפחתי. נו, הסיפור המוכר של הדור שלי, מה שנקרא 'משתכנז', אפילו שאני שונא את המילה הזאת. אבל זה עבר לי מזמן. מה הגיע במקום זה? תודעה מזרחית שמבוססת על מספרים, עובדות ומחקרים ולא משאלות לב או תחושות. דווקא שם, מתוך הידע שצברתי על המאבק, על ההיסטוריה המזרחית ועל מאבקים דומים בעולם, צמח בי הכוח להמשיך ולא להרפות, במה שנראה במשך שנים כמאבק דון קישוטי. אני לא מכיר כוח גדול יותר מתחושת צדק בוערת. אני תופס את עצמי כחייל במאבק, לא כגנרל".

מברך על הנס

ערוץ בריזה, שכאמור עלה לאוויר באוקטובר 2000 במסגרת חברת הלוויין yes, בניהולו של כחלילי ובשם "הערוץ המזרחי", לא שרד ונסגר ארבע שנים לאחר ייסודו, ב-2004. "הקהל המזרחי ממש לא בגד בי, להפך", אומר כעת כחלילי. "ערוץ בריזה היה להצלחה מסחררת בתוך זמן קצר. לא רק ברמה התקשורתית - עד היום אני רואה פורמטים של בריזה בשוק הטלוויזיה - אלא גם ברמה של רכישת מנוי לערוץ. המותג בריזה, באיזשהו רגע, היה אף חזק יותר מהמותג yes שבתוכו הוא פעל. הערוץ נסגר לא מפני שלא הצליח, אלא מפני שהוא מאוד הצליח. ההצלחה שלו, מתברר, לא ממש תאמה את האסטרטגיה השיווקית של הפלטפורמה שבה הוא פעל".

אתה מרגיש שאחרי כל השנים הללו בטלוויזיה למדת להתנהל כפוליטיקאי?

"כנראה לא. אם הייתי פוליטיקאי, ללא ספק הייתי מנהל תוכן של אחד הערוצים או בעל חברת תוכן משגשגת. יש לי ניסיון, ידע, כישרון ויכולת לעשות את זה. במקום זה אני מברך על הנס לעשות פעם בשנתיים סדרה דוקומנטרית שעוסקת בסוגיה הישראלית הבוערת ביותר - הסכסוך העדתי והשלכותיו. יותר מזה, במקום להתקדם לדיון סביב השאלה: איך לעזאזל מצמצמים את הפערים הבלתי נסבלים בין מזרחים לאשכנזים או בין הפריפריה למרכז? - אני וחברי עסוקים כל הזמן בניסיונות להוכיח כי ישנו פער. הבורות סביב העניין הזה מטורפת. לא רק בשבט האשכנזי, אלא גם בתוך השבט המזרחי עצמו".

אתה רואה את עצמך נכנס לפוליטיקה?

"זה לא מעניין אותי. לכל אחד יש תפקיד משלו בעולם. התפקיד שלי הוא לעורר תודעה באמצעות סרטים. שישבנם של אחרים יונח על כורסאות עור הצבי בכנסת. מה גם שלהערכתי, אני וחברי משפיעים יותר על השיח הציבורי או על הנרטיב הישראלי, אם תרצי, מאשר חבר כנסת בשורה הרביעית או החמישית".