התלבושות בסרט יפות. וזה לא מעט עבור סרט ריגול שאין בו לא מתח ולא אקשן, ובין שני כוכביו לא נוצר שום חיבור מסקרן. רוברט זמקיס רב הניסיון, ש"בעלי ברית" הוא סרטו העלילתי ה־18, עשה בעבר כמה מההצלחות הקופתיות היותר מרשימות בהוליווד ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ", "מי הפליל את רוג'ר רביט"), לצד בושות לא קטנות (כמו "המוות נאה לה" או "על חבל דק").

מבחינה זו יכול היה "בעלי ברית", סרט שמדיף ניחוח תקופתי חריף, להצטרף סתם כך לרשימת הכישלונות של זמקיס. אילו הבמאי, וכן התסריטאי הבריטי שלו סטיב נייט, לא היו מכוונים כה גבוה ומנסים לחולל מחדש על הבד את הנס של "קזבלנקה" האגדי.

כזכור, קזבלנקה, סרט הריגול והאהבה בכיכובם של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן, מתרחש ב־1942, כשהעיר המרוקאית הגדולה וצופנת החידות הייתה בשליטת הצרפתים של משטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים. מובן שגם החקיין העלוב "בעלי ברית" ממקם עצמו באותו מקום ובאותה נקודת זמן היסטורית.

לבד מניסיון שחזורה של האווירה שבקעה מהסרט הנערץ ההוא, מרשים לעצמם זמקים ונייט להגיש פרשנויות חדשות לשתיים מהסצנות המכריעות והכל כך מוכרות בסרטם של בוגרט וברגמן – סצנת הפסנתר ("נגן זאת שנית, סם") וסצנת שדה התעופה הערפילי ("זוהי תחילתה של ידידות ארוכה"). לנוכח השחזור העכשווי, דומה שקשה היה להגיע לחיקוי דל יותר. ואולי גם זה יכול להיחשב בהפוך על הפוך כסוג של הישג עבור זמקיס או נייט.

בראד פיט הוא מפקד כנף בחיל האוויר המלכותי הבריטי, שנוחת במסווה כבד בקזבלנקה רוחשת המזימות, וחובר שם למריון קוטיאר, לוחמת מחתרת פריזאית שהצליחה להימלט מהנאצים עד מרוקו. השניים אמורים לעשות הצגה רעשנית כאילו הם זוג נשוי שמתאחד לאחר חודשים ארוכים של פרידה כואבת. כל זאת כדי שיוכלו להוציא לפועל מזימה לחיסולו של השגריר הנאצי בקזבלנקה.

מתברר כי המשימה רווית האדרנלין מזרימה גם מכת הורמונים גועשים אל החלציים של הצמד המתחזה, עד כדי כך שהם באמת מסיימים את המטלה בקזבלנקה נשואים כדת וכדין. עד כאן החלק הראשון של "בעלי ברית".




חלקו השני של הסרט, שמתחולל בלונדון המופצצת בידי הגרמנים, עושה שימוש מושכל בקווי עלילה שאלפרד היצ'קוק, קודם עקירתו מאנגליה להוליווד, טווה ב"צעירים ותמימים" (1937). מתברר שהשב"כ הבריטי חושד כי קוטיאר, כלומר לוחמת הרזיסטנס הנועזת, אינה אלא מרגלת עתירת זדון בשירות הנאצים, ולבעלה הכריזמטי פיט לא נותר אלא לצאת חזיתית כנגד מעסיקיו ולהוכיח את חפותה המלאה.

אם חלקו הראשון של הסרט לוקה בהתאבנות סגנונית, שמקורה הוא בשאיפה חסרת התוחלת לשחזר את הישגי "קזבלנקה", הרי שהחלק השני של "בעלי ברית" אינו ראוי אפילו להסתופף תחת המטרייה הכוללנית של ז'אנר סרט הריגול. כאן נוסק כישלונם המקצועי של זמקיס ונייט לרמה בלתי נסלחת ממש, שכמו מטילה אל אסלת בית השימוש את 85 מיליוני הדולרים שהושקעו בהפקה הזו.

פיט, שבדיוק בזמן עבודתו בסרט זה נפרד מזוגתו אנג'לינה ג'ולי, נראה שלא בפוקוס, כשהוא חש לא נוח בתוך הדמות הקפואה, האוטומטית וחסרת השנינה, שלתוכה מטיל אותו התסריט הלקוי. קוטיאר, שהתפרסמה בעיקר בהופעותיה במלודרמות, אינה מסוגלת ככל הנראה לעצב דמות נשית המשלבת זוהר של כוכבת עם הומור ציני של לשון תקועה בלחי. וכך נותרה מחלקת ההלבשה כמשלט אחרון שמצדיק את התקציב הגבוה של הסרט. אריגי פשתן בהירים, שמלות מרפרפות ומדי חיל אוויר מגוהצים מצטלמים תמיד יפה. גם הפעם.

"לחזור לגור עם אמא", צרפת 2016

סטפני (אלכסנדר לאמי) היא כישלון גמור: חצתה את גיל 40 ומשרד האדריכלות שניהלה זה עתה פשט את הרגל. בעקבות זאת, היא איבדה את דירתה, ואף חשבונות הבנק שלה נחסמו. נוסף לכישלון העסקי הצורב, סטפני נושאת על גבה גם כישלון אישי מביש - גירושים ואיבוד החזקה על חינוך בנה. עד כדי כך נואש מצבה של סטפני, שהיא שבה להתגורר בבית ילדותה, בסמוך לאמה (ז'וזיאן בלסקו) שהתאלמנה אך לפני שנה.

במצב העניינים הזה של חזרה אל מיטת הנעורים, שבה לשלוט, איך לא, האווירה של שנות הילדות; אמא מורידה פקודות, והבת אמורה לציית. אלא שהזמנים מעט השתנו, ולכן גם סטפני יכולה פה ושם ללחום על כבודה, וזאת בעיקר באותם קטעי חיים שבהם אמא אינה מסתדרת עם הטכנולוגיה העכשווית. אין לה, למשל, שום מושג איך פותחים חשבון ג'י־מייל. איזה צחוקים.

לצד סטפני, אמא מטופלת בעוד בת מרירה שחצתה את גיל 40, ובדיוק שרויה באיזשהו משברון נישואים. ויש גם בן מתנשא ואגואיסט שרואה רק את טובת עצמו, והצרות של אמא אף פעם אינן מצויות מול עיניו. למען האמת, הצרה הנוכחית של האם האלמנה אינה כה גורפת. יש לה מאהב והיא שואפת להינשא לו. אלא שחלפה לה רק שנה מיום פטירת בעלה אבי שלושת ילדיה, ואיך היא אמורה להסביר זאת להם?

אריק לאבן, שכתב וביים את "לחזור לגור עם אמא", בונה קומדיה משפחתית עייפה, שאינה שונה ממאות אפיזודות של סדרות טלוויזיה בעלות אופי דומה. צפייה בסרט הזה דומה להעלאת גירה, כאשר מעכלים וטוחנים מחדש כל דמות מוכרת שמבצבצת מתוך העלילה הצפויה. האם הדאגנית בנוסח היידישע מאמע; הבת האמצעית־הפגועה־תמיד; האח המתנשא על אחיותיו. ואגב סצנות צפויות מדי.

חלקו החותם של הסרט (זהירות, ספוילר!) עומד בסימן של תפנית חדה ומפתיעה בעלילה. מפתיעה בערך כמו חמסין באמצע חודש אוגוסט.