רומיאו מוקף בהרבה נשים: אישה דיכאונית, אמא חולנית, פילגש חסרת מנוחה, ומעל כולן אליזה, בתו האהובה. למעשה אליזה היא הציר שסביבו נעים חייו של רומיאו, רופא בבית חולים בעיר קלוז' שמביט בתיעוב על ההתנהלות היומיומית במולדתו, וחולם על הרגע שיצליח במפעל חייו האמיתי - הברחתה של הילדה אל מעבר לגבולות רומניה.
האמת היא שהילדה עושה הכל כדי שתוכניתו של אבא תעלה בטוב. זה עתה זכתה בשתי מלגות ללימודי פסיכולוגיה במוסד אקדמי מפואר בבריטניה, וכל שנותר לה לעשות הוא לסיים בהצלחה את בחינות הבגרות. ואין זו משימה קשה עבור תלמידה שקדנית כמו אליזה. אלא שדווקא בנקודת זמן קריטית זו מתערב המזל הרע. יום אחד בלבד לפני תחילתן של הבחינות, הנערה מותקפת מינית כשהיא בדרכה אל בית הספר. ולא מדובר רק בפגיעה הנפשית החמורה שלה, אלא גם בחבלה פיזית לא פשוטה. שהרי במהלך ההתגוננות מפני התוקף האכזר נשברה ידה של אליזה.
אם הבת של רומיאו לא תשיג את ממוצע הציונים הגבוה שנדרש על ידי מעניקי המלגות הבריטיות, היא נידונה לאבדון, לפחות על פי אמונתו של אביה, שרואה את החיים ברומניה העכשווית כהתגלמות התופת. אם לא הפיזי, אזי בוודאי המוסרי. ואיך דואגים שהאיום המוחשי הזה לא יתממש? שוברים את קוד המוסר האישי, אלא מה.
הרופא המודאג מתייעץ עם מפקד המשטרה המקומית, וזה מקשר בינו לבין סגן ראש העיר, שנזקק להשתלת כבד בהולה. לכן יש צורך לדרבן באופן דיסקרטי את הממונה על שמירת הסדר בתור הארוך של הממתינים להשתלה. נו, ומכאן הכל כבר ברור. אותו פונקציונר ממשרד הבריאות שפוקח עין על התור מכיר היטב את ראש הוועדה לבדיקת בחינות בגרות, שזה מצדו יודע כמה טריקים בהעלאה פיקטיבית של ציוני הנבחנים. אם כך, הרשת הלא מוסרית נפרשת, וכל שנותר הוא לעקוב אחר מסלול התקדמותו של הדג המיוחד במינו, כלומר הנערה המצוינת אליזה, שאותה חובה להעביר לאקווריום משודרג, שבו לא נושמים אוויר רומני. לא, רומיאו בהחלט אינו מתכוון להישאר מחוץ לעניינים, ולהיות הפראייר, הטמבל והלוזר של השיטה.
“בגרות", הסרט הטוב ביותר ששולב בתחרות הראשית של פסטיבל קאן האחרון, הוא בוודאי העבודה הפילמאית החשובה ביותר שהגיעה השנה לבתי הקולנוע בישראל. כריסטיאן מונג'יו, חבר של קבע בצמרת העליונה של הקולנוענים המובילים באירופה, רוקם פעם נוספת מעשה תחרה מורכב, שבמרכזו דיון על האתיקה האנושית, ועל אופציית זכות הקיום בחלל ריק, שחסר את אותו קוד מוסרי הכרחי.
קיר הזכוכית
מונג'יו זכה לפרסום עולמי ב–2007, כאשר סרטו העלילתי השני, “ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", זכה בדקל הזהב הנכסף של פסטיבל קאן. מספר שנים מאוחר יותר שב אל הזירה הקולנועית החשובה הזו עם סרטו “מעבר לגבעות", שגרף את פרסי המשחק והתסריט בקאן. כאמור, השנה שוב פקד מונג'יו את קאן ויצא ממנו די מאוכזב, משום שעוטר שם “רק" בפרס הבמאי המצטיין.
מונג'יו מתעניין בזיקה שבין חברה לבין אדם פרטי. ליתר דיוק, הוא מתמיד לשאול את השאלה: האם בחברה רקובה או רודנית עדיין שמורה לפרט האנושי האפשרות להפעיל מנגנון מוסרי שאינו תלוי סביבה או משטר, או שהוא נעתר אך ורק לציווי העליון של עשה ואל תעשה? בסרט “ארבעה חודשים" מדובר בסטודנטית שבגופה מתבצעת הפלה מלאכותית, בעידן של משטר האימים של צ'אושסקו, שהוציא את ההפלות אל מחוץ לחוק. ב"מעבר לגבעות" מתמקד הסיפור בבערות כפרית ובהיסטריה דתית שדוחפות אל מותה של אישה צעירה. הפעם, בסרט “בגרות" לא מדובר עוד בחיים או במוות של נערה, אלא רק באופציה שכתם של קלון וכישלון אישי ילווה את שארית חייה.
לצד מיכאל האנקה האוסטרי, ברונו דומון הצרפתי ונורי ג'יילאן הטורקי, מונג'יו הוא בכיר הקולנוענים הפועלים כיום באירופה או באמריקה. השפה האמנותית החדה והעקבית שלו - אופני בניית התסריט, הצילום, העריכה והליווי המוזיקלי - שבעשור החולף זיכתה אותו בתהילה, נשמרת בקפידה גם ב"בגרות". גיבורים קודרי מבע, שהמציאות מעכה את קו האופק הפרטי שלהם, נקלעים לסיטואציות מעין תלמודיות. כלומר, ברקע חייהם צפה שאלה עקרונית, ועליהם למצוא לה תשובה. והתשובה מובילה לעוד סוגיה הדורשת פתרונה, וכך הלאה. כאילו החיים אינם אלא רצף של שיעורים בישיבת פוניבז', ואת תפקיד הרב המדריך, או המצפן המכוון, חייב למלא הגיבור עצמו, בין שהוכשר לכך ובין שמהלומות הזמן קורצות לו לפרוץ דרכי קיצור על מנת לעקוף את הדבר המופשט הזה, שקוראים לו מוסר.
בשנת 1991, רק שנה–שנתיים לאחר שמשטר צ'אושסקו סולק והוא עצמו הוצא להורג, רומיאו הרופא היה בטוח שנמצאה התרופה הגואלת לחברה הרומנית. עובדה היא שהוא ואשתו, מגדה שמה, שכבר חיו מחוץ למעגל הרומני, שבו הביתה. כל זאת מתוך הנחה שאחרי הגיהינום הקומוניסטי הכל במולדת יהיה אופטימי. 25 שנה לאחר המהלך המשפחתי המוטעה הזה יודע רומיאו שאליזה בתו תהיה חייבת לחזור ולחוות את עקירת השורשים של הוריה, שכן אחרת היא נידונה לחנק אטי, אך מתמיד, בעצם השהות בתוך הביצה הטובענית ששמה רומניה.
מונג'יו אינו סלחן כלפי שום היבט בהוויה החברתית של מולדתו. כבר בסרטו הראשון, “מערב" (2002), משרטט מונג'יו את מסלול ההימלטות של בני זוג, שאינם מוכנים להשלים עם החיים בארצם. ב"ארבעה חודשים" מתוארת רומניה כארץ של מוות, וכך גם ב"מעבר לגבעות". אגב, בין שני סרטים אלה הספיק מונג'יו לכתוב ולהפיק את סרט האפיזודות “זיכרונות מתור הזהב" (2009), שהביא אל הבד שישה סיפורים שמגחיכים את אבסורד הקיום תחת רודנותו של צ'אושסקו.
הסצינה האילמת שפותחת את “בגרות" מתמצתת את הקונפליקט הדרמטי שמתחולל במהלכו. המצלמה מתצפתת בדממה ובמשך שניות ארוכות על מבנים של שיכון עממי בנוסח עמידר הישראלית, והדממה נקרעת באחת בקול ניתוץ זגוגית חלון, מאבן שאלמוני בלתי נראה השליך. מובן שניתוץ הזגוגית הוא סמלי, ונועד לרסק את קיר הזכוכית המפריד בין החיים המוגנים והמסודרים של משפחת הרופא לבין הכאוס המוסרי שמשתולל בחוץ. מזכיר סצינות דומות ב"מחבואים" של האנקה או “שנת חורף" של ג'יילאן.
מדובר במקבילית כוחות, שאיזוניה הפנימיים ייקבעו על ידי ההצלחה או הכישלון של התלמידה אליזה. אם היא תצליח בבחינות ותיסע ללימודים באנגליה, יוכל אביה להיפרד מהשקר המוסכם של חיים עם אשתו, ולעבור למגורים אצל המאהבת שלו. אם תיכשל הנערה, מי שירוויח מכך הוא דווקא מריוס קל הדעת, החבר שלה, מורה לרכיבה על אופנועים שחושש להישאר לבדו. בתווך, בין כל הווקטורים המושכים את העלילה לכיוונים שונים, מנוגדים, ניצבת אליזה, שכשמה כן היא. קודמתה המהוללת, ההיא מארץ הפלאות, נתקלה בעיקר בדמויות סימבוליות דוגמת הארנב הממהר או הזחל המעשן או המלכה האדומה, בדרכה הנפתלת אל מבחני הבגרות האמיתית, לא זו של בית הספר. גם אליזה מקלוז' מבינה במהלך נפתולי העלילה שלא מדובר כאן בציונים בלבד, אלא בבניית עמוד השדרה של שארית חייה כאדם עצמאי.
בלי מוזיקה
כמו בסרטיו הקודמים, מונג'יו מקפיד גם הפעם לשמור על שורה של כללים לעיצוב צורני, מתוך הנחה שדרך העיצוב האסתטי תתגבש גם האמירה האתית שלו. הסצינות שבהן נעות הדמויות במרחבים פתוחים מצולמות במסרטה ידנית רוטטת. לעומתן, השיחות והעימותים הבין–אישיים הנוקבים מצולמים תמיד במסרטה ניטרלית, ששומרת על מרחק נגיעה מהדמויות, אינה נעה ואינה מתערבת. מובן שבמהלך השיחות/ויכוחים מונג'יו מוותר לגמרי על התערבות של עורך, וסצינות אלה מוגשות כאילו, אבל רק כאילו, מדובר בסיטואציה בימתית.
סילוק השפעתה של העריכה, שמונג'יו תופס אותה כמניפולציה מגונה, משתלב היטב עם תפיסה אסתטית אחרת שמונג'יו שם עליה דגש - ויתור על פסקול מוזיקלי, שנועד בדרך כלל “לחזק" סצינות ולעורר באופן מניפולטיבי רגשות אצל הצופה. אין נוכחות של מוזיקה מלווה בסרט, אם כי מעת לעת נשמעים ממרחקים, באמצעות מכשירי רדיו המצויים במכונית או במטבח, קטעים מתוך יצירות בארוק מאת הנדל דוגמת האורטוריה “משיח" או האופרה “אחשוורוש".
הרופא מגולם על ידי אדריאן טיטייני, שמשכיל לכונן על הבד דמות אמינה של אב דאגן/שתלטן, סוג של מפקד המצוי בשיאו של קרב לחיים ולמוות - בבית החולים, בביתו שלו, בדירת המאהבת, בתחנת המשטרה - שאותו תכנן לאורך שנים. בשנים האחרונות אפשר היה לראות את טיטייני בסרטים משובחים אחרים מתוצרת רומניה - “מותו של מר לזרסקו", “בן יחיד" ו"לא לגיטימי". מוזר, אבל בכל הסרטים הללו, כמו גם ב"בגרות", הוא מופיע בדמות של רופא.
בעוד שטיטייני הנמרץ מגלם את הדמות המפעילה והמתרוצצת על הבד, הרי שמרכז הכובד המוסרי של הסרט נשען על הופעתה של מריה דראגוש, שעושה את דמותה הפגיעה, ובה בעת האיתנה, של אליזה הצעירה. דראגוש בת ה–22 נולדה ברומניה, אך עשתה את מרבית חייה בגרמניה, שם אף החלה בגיל צעיר בקריירת משחק די עשירה. היא נחקקה בזיכרון בעיקר בזכות התפקיד המרשים שגילמה בגיל 14 ב"סרט לבן", יצירת המופת של מיכאל האנקה, שם עיצבה את בתו של הכומר הנבל.
5/5