"אלי, הולכים לי החברים", כך אמר לי ז’ק בטלפון ארבעה ימים לפני שהלך מאיתנו לתמיד”, מעיד אלי שגיא, יוצר “המסעדה הגדולה”, חברו הקרוב של השחקן ז’ק כהן, שהלך לעולמו בתחילת החודש. “דלקת הריאות שממנה נפטר עדיין לא תקפה אותו, אבל הוא נשמע עצוב מתמיד. מטר זלעפות היה בלוויה שלו, כאילו גם אלוהים בכה איתנו. ברקע נשמע פרנק סינטרה שר: ‘עשיתי זאת בדרכי’. אכן, ז’ק נפרד מכולנו בדרכו. הרומן שלי עם ז’ק נמשך 45 שנה מאז שהוא הופיע עם לילית נגר בהצגה שלי, ‘תפוס כפי יכולתך’. עבדתי עם הרבה שחקנים, מהם שהופיעו אצלי ביותר הצגות, אבל נוצרה בינינו איזו כימיה שניצחה את השנים הרבות שעברו מאז, ואת העובדה שאנחנו שני עולמות: הוא מזרחי כזה ואני ילד שואה פולני. מדוע? אולי בגלל העממיות שלו, אולי בגלל ההומור שלו ובגלל החום שהקרין. מאז ‘תפוס כפי יכולתך’, 13 שנה לא עבדנו יחד, והיינו בעיקר חברים קרובים עם ביקורים הדדיים ונסיעות משותפות לחוץ לארץ כשנהיינו ממש פמיליה. אני לחלוטין חייב לו את ההצלחה של ‘המסעדה הגדולה’”.




איך זה התחיל?

"כשב-85’ הציעו לז’ק סדרה מהטלוויזיה, היה לו תנאי אחד: 'רק עם אלי שגיא'. 'אני לא יודע ערבית, וזאת לא המנטליות שלי', כך הגבתי כשדובר שאכתוב משהו סביב קיוסק ערבי. 'אם כבר, עדיף מסעדה מפוארת'. כי זאת הגישה שלי בחיים, כמי שלא רואה את הערבי כלובש גלביה ורוכב על חמור, ואשתו משתרכת אחריו עם סל על הראש, אלא כמישהו יותר מתקדם. בחרנו את שחקני הסדרה אחד-אחד. לתפקיד הטבח חכים לקחנו את בסאם זועמוט, שהתגלה כליצן טבעי, ולתפקידי המלצרים נבחרו גסאן עבאס, שהוא עד היום שחקן מקצועי, וחליל חאלדי, ששיחק את מערוף, המלצר האילם. מדוע אילם? כי העובדה שהוא שמע, אבל לא יכול היה לדבר, יצרה מצבים קומיים. אפילו הבאתי לו מורה לשפת הסימנים.

העבודה על הסדרה הייתה המפגש הראשון עבורי עם ערבים. בעוד שהסתדרתי איתם, ביניהם התגלתה בעיה. כל אחד מהם בא ממקום אחר. חליל ממזרח ירושלים; גסאן, ששיחק את המלצר עבדו, נולד באום אל־פחם; ובסאם היה משועפאט. כל אחד מהם דיבר ערבית בניב שונה, ומהתחלה לא הייתה שם אהבה גדולה, מה שהתבטא בעקיצות הדדיות.

הייתה זו העבודה על הסדרה שקירבה ביניהם, ובעיקר היה זה ז'ק שידע לחבר בין אנשים. אגב כך למד שגיא לתמרן בין קשיי התקציב של הערוץ הראשון, אבל אחרי הפרק ה־12 נאלץ לפנות את עמדת הבמאי. "כמי שבא מבחוץ, ממחלקת הבמאים שמו לי רגליים", הוא טוען. "אפילו את בימוי השחקנים לקחו ממני. 'אנחנו יודעים לביים קומדיה', התעקשו ואיימו שיאפילו את המסך אם אמשיך לביים. 'אני לא יכול להילחם בוועדים', אמר יוסף בראל, שניהל את השידורים בערבית.

"גם אם זאת עובדה שכל דבר נגמר מתישהו, למעשה הסדרה, שהייתה פופולרית גם במדינות ערב, הייתה יכולה להמשיך מעבר לשלוש העונות שלה. הרי הייתה התעניינות עצומה, ואנשים התקשרו לברר היכן נמצאת מסעדת 'אבו-ראמי', שצולמה בתנאים צנועים באולפן. ניסינו להעביר את ההצלחה אל הבמה בהצגה בהשתתפות שחקני הסדרה, שנקראה 'חתונה במסעדה הגדולה', עם דן תורן בתפקיד החתן, אבל האינתיפאדה הראשונה הרגה לנו את העניין". 

ז'ק כהן. צילום: אלוני מור

זה שאכל את הכובע

ראשית חייו של אלי שגיא, מאלופי הכתיבה הקומית בישראל, רחוקה מלהיות קומדיה. אליעזר (לזר) פרלשטיין, כפי שנקרא במקור, נולד בפולין ב־39’, חודש וחצי לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה כבנם של הלן בורקו ויוסף פרלשטיין, זוג סופרים. "כשהבאתי את בתי הבכורה לגן הילדים, בכיתי בפעם הראשונה בחיי, כי לא זכיתי להיות בגן כזה", מספר שגיא, ילד של מלחמה, הזוכר בריחה דרך היערות עד אירקוצק שבסיביר, קור אימים ורעב ושיבה לוורשה ההרוסה דרך טשקנט שבאוזבקיסטן.

שגיא, אולי לא תאמינו, היה פעם ילד פלא. "מוורשה הגניבו אותנו דרך צ’כוסלובקיה לאזור האמריקאי באוסטריה", הוא משחזר. "שם התגלה כישרון הדקלום שלי, ואיתו הייתי מופיע במחנות. התחלתי את הקריירה ביידיש וגם בקצת עברית שאמי לימדה אותי מסידור ישן, שהיא מצאה בין חורבות גטו ורשה (מוריד מהמדף ומציג אותו - יב"א). לכן, לאחר שעלינו ארצה ב־49’ באונייה 'גלילה', העברית שלי הייתה שלא מהעולם הזה עם משפטים כמו 'יען כי חפץ אנוכי'".

את צעדיו הראשונים במולדת עשה בקיבוץ רמת הכובש אצל הדודים שלו, ומשם עבר עם הוריו לרמת גן. "הילדים בקיבוץ לא אהבו אותי, ילד עולה חדש עם עברית נורא מוזרה, לבוש במכנסי שלושת רבעי, ולא היו הכי נחמדים אלי", הוא מעיד. "יחסם אלי השתנה הודות ליכולת הסיפור שלי, כשריתקתי אותם על הגורן בסיפורו של מוישל'ה, הפרטיזן הקטן שנלחם בגרמנים".

במהלך שירות צבאי בהדרכה, הוא, בוגר תיכון חדש בתל אביב שהפך כאן לאלי שגיא, למד בסטודיו הדרמטי של תיאטרון הבימה עם אושיות משחק כמו גילה אלמגור, אלכס פלג ושולמית אדר. "הצגה אחת בהבימה, שבה שיחקתי, הספיקה לי", הוא אומר. "זה היה ב’חזיונות סימון משאר’. לאורה ריבלין, שהתגלתה שם כילדה בת 13, נוהגת לומר: ‘עד היום אני זוכרת את התפיסה שלך, כשהופעת כמחליף בתפקיד הקצין הנאצי וגררת אותי החוצה'". 

גם אתה נגררת החוצה.

"אכן, ראיתי שזה לא בשבילי, וכשהוטל עלי, בגילי הצעיר דאז, לערוך את מדור הקולנוע והתיאטרון ב'לאשה', זה יותר משך אותי. כשעברתי להיות דובר המכון לפריון העבודה והייצור, עניין המשחק כבר היה לגמרי מאחורי". 

אז, במחצית הראשונה של שנות ה-60, נהיה פתאום סופר - "לא יודע איך זה בא שהייתי כאן הראשון שכתב ספרי מדע בדיוני" - ופרסם את סדרת ספרי "הרפתקאותיו של קפטן יונו", בהוצאת א. דר, שלא קשה לנחש שהייתה הוצאה עצמית. מעודד מהספרים דלעיל פרסם בגיל 25 את "תולדות המדעים". באותה תקופה גם הוציא רומן שקרא לו “נשים רעבות” וליתר ביטחון חתם א. גיש. 

באותן שנים הוא גם אמר "לא" להצעה להתגייס לשורות המוסד, בטענה, שהתממשה מאוחר יותר, ולפיה התקבל בו בזמן לשלושה בתי ספר לקולנוע בארצות הברית. כמו כן, הוא היה במשך שנה דובר תיאטרון הפועלים, אבל לפני שנקבר סופית וכמעט הסתבך בהרפתקה של סרט איטלקי-ישראלי שלמזלו לא הוסרט. כמו כן, הוא היה עוזרו של הבמאי התיעודי נתן גרוס.

כל האמור עד כאן לא היה אלא מבוא לבום העל-קולי של שגיא, שאירע בשנת 1970, כשמלחמת ההתשה המדממת הייתה בעיצומה. "למה לא עושים קומדיה, לעזאזל?' שאלו אותי שחקנים", הוא נזכר.

אלי שגיא (משמאל), השחקנית הנלורה שרוט ויואל זילברג מאחורי הקלעים של הגרסה הגרמנית של “אמי הגנרלית". צילום: ראובן קסטרו

"'חבר’ה נהרגים בתעלה, איזו קומדיה?' עניתי להם. אז עלה בי הרעיון של מה שיכול לקרות אם אמו של אחד החיילים תבוא אליו, לתעלה, בלי הודעה מראש".

כך באה לעולם הפצצה הקומית "אמי הגנרלית", הצגה בבימויו של יואל זילברג ובכיכובם של גבי עמרני וגאולה נוני, שהוצגה פה יותר מאלף פעם. אם ז'ק כהן היה לחברו הקרוב של שגיא, עמרני לא רק שהתחבר גם הוא איתו, אלא גם כיכב בהצגותיו יותר מכל שחקן אחר. "גבי לא רק שחקן מוכשר, אלא לפני הכל הוא א-מענטש", מצל"ש אותו שגיא. "לדעתי, הוא שחקן ענק, שהיו חסרים לו עוד 15 סנטימטר גובה כדי להצליח יותר".

גבי עמרני. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

ההצלחה המופלגת של "אמי הגנרלית", שלוותה בביקורות קטלניות של מבקרים אניני טעם, כמעט נמנעה. "המחזה הזה התגלגל בין 17 מפיקים, שדחו אותו בזה אחר זה", טוען שגיא. "באתי גם לפשה (המפיק אברהם דשא – יב"א), שהתלבט. מאחוריו עמד שייקה אופיר הבלתי נשכח. 'אתה נורמלי?', שאל אותי שייקה. 'מה קרה?' ניסיתי להיתמם. 'חבר'ה נופלים בתעלה ואתה כותב קומדיות?' התרעם שייקה, שבבסיסו היה אדם רציני".

שייקה אופיר. צילום: יעקב סער

הוא הצטער על כך?

"לא הוא, אלא פשה, שהחמיץ להיט גדול. לאחר שמפיק אחר, מנחם נוביק מ'התיאטרון הצעיר', לקח לידיו את המחזה - מה זה לקח, חטף! - והצליח איתו, התקשר אלי פשה ואמר: 'אלי, אני אוכל את הכובע'". 

לדברי שגיא, עד כה רצו בעולם 24 גרסאות של "אמי הגנרלית", חלקן בבימויו. ב־79' ביים זילברג על פי המחזה שלו סרט קומי שנושא אותו שם, והאם הגנרלית הייתה הפעם גילה אלמגור. מספר הצופים בסרט נאמד ביותר מ-600 אלף.




 שמור לי ואשמור לך 

שנות ה-70 וה-80 היו תור הזהב מבחינת שגיא. לאחר שהעלה, כאמור, את "תפוס כפי יכולתך", שב ואיחד כוחות עם עמרני בקומדיות "בני הדוקטור" ו"בקרוב אצלכם", שב-81' עובדו יחד לסרט "שיגעון של אבא". בסרט זה שימש שגיא גם במאי בניסיון יחיד לתת ביטוי ממשי ללימודי הקולנוע שלו בארצות הברית.

בשנים ההן, רץ מקומדיה לקומדיה בארץ וגם בחו"ל. בין השחקנים ששיחקו אצלו ואינם עמנו מציין שגיא את מונה זילברשטיין, ששיחקה אצלו בהצגה "אמי הגנרלית בגולן". "אני זוכר את מונה כשחקנית נחמדה מאוד ומקסימה", מעיד שגיא. "רק כל פעם הייתי אומר לה: 'תפסיקי לקחת סמים; אני רואה את זה בעיניים שלך'. 'אוי, עזוב, בחייך', היא הייתה מגיבה, עד שנמצאה ללא רוח חיים בגן ציבורי". 

בין המלחמות והאינתיפאדות, ולאחר הצלחת "המסעדה הגדולה", נדד שגיא לא מעט עם הקומדיות שלו לחו"ל, והרחיק עד בואנוס איירס ויוהנסבורג. "לאחר שבסיום ההצגה 'אמי הגנרלית' בנירנברג שבגרמניה הקהל רקע ברגליים מרוב התלהבות, ניגש אלי אפרים קישון מאחורי הקלעים", הוא מספר. "'אלי (מחקה אותו), קרה לך כאן אסון', אמר לי. 'בארץ לא יסלחו לך שהצלחת ככה'. וכמה שהוא צדק. ככה זה, יש המעדיפים שאצליח בחוץ, רק לא בארץ. ובדרך כלל אם מציגים בתיאטראות קומדיות, הן מיובאות מחו"ל, ואני כל אימת שפניתי, נדחיתי. אז כל פעם אני נזכר בדברי ידידי אפרים, כשאני רואה איך פועלים בארץ לפי 'שמור לי ואשמור לך'". 

אחרי שהצחיק אנשים מסביב לגלובוס, חי שגיא עם רעייתו רחל במשך עשרות שנים בדירה צנועה בבניין ללא מעלית במרכז ראשון לציון. הם הורים לשניים - ליאורה, דיילת באל על, ואלון, סמנכ"ל בחברה בענף הבניין - וסבים לחמישה נכדים. בחדר עבודתו תלויות על הקירות כרזות ממוסגרות של הצגותיו, שהועלו בארץ ובעולם. אחד הקירות תפוס בקלסרי מחזותיו, אלה שהוצגו ואלה שעדיין מחכים לגואל. "כעת אני מחפש את הגנרלית הבאה", מצהיר שגיא במפתיע. "יש לי כבר מפיקים שמחכים להעלות גרסה חדשה למחזה הכי מצליח שלי".

וכשתמצא אותה, תנוח על זרי הדפנה?

"איפה, בחיים לא! יש לי תסריט שאני מקווה כי יהפוך בעתיד הלא רחוק לסרט בינלאומי".