מי שכרוך אחר תרבות הפלסטיק ואסתטיקת שלטי הפרסומות, אך מאס כבר בתחרויות האירוויזיון, ימצא בוודאי נחמה רבה ב"לה לה לנד". נישא על מרבדים של שבחים, ואפוף קריאות התפעלות של מיטב מבקרי הקולנוע האמריקאים, משייט כעת סרט זה בדרכו הבטוחה אל טקס האוסקרים המתקרב, שם יזכה בוודאי להתרווח על זרי הדפנה והתהילה, כאילו הוא באמת שווה משהו.
בעיקרון, "לה לה לנד" הוא ניסוי נועז, שבמהלכו מנסה הוליווד הממוסחרת לשרטט את קווי המתאר של קלישאות כוכב נולד ולהסיק מכך מסקנות (קלישאיות) על עצמה. בהקשר לכך כדאי להבהיר שאין הכוונה רק לתחרות הכישרונות הצעירים הנושאת שם זה, אלא גם למלודרמה "כוכב נולד", שהוסרטה בהוליווד מספר רב של פעמים, ובקרוב, כך נטען, תתחיל שם הפקה מחודשת של השמאטע המיושנת הזאת, הפעם עם ליידי גאגא בתפקיד הראשי.
האופקים החמקמקים של הזוהר והמאבק העקשני להשיג תהילת עולם באמצעות העיסוק באמנויות הם נושאים שבאמצעותם הוליווד דואגת לשמר את מעמדה כאוורסט של תעשיית החלומות, שרק מעטים ומובחרים נועדו לכבוש את פסגתו. בסיבוב הנוכחי שקרוי "לה לה לנד", על שמו של הכינוי הוותיק ללוס אנג'לס, משכנה של תעשיית האשליות, מתמקד "הסיפור" בגורלם הנפרד אך המשותף של שחקנית מתחילה ושל פסנתרן ג'אז שחולם להיות זה שיציל את הענף המוזיקלי הגוסס הזה.
השחקנית, מיה שמה (אמה סטון), גדלה בנוואדה הפרובינציאלית, אך התגלגלה להוליווד כדי להגשים את הייעוד שבחרה לעצמה. בינתיים היא ממלצרת במזנון הממוקם במתחם אולפני ההסרטה של "האחים וורנר". כלומר היא מתחככת מקרוב מאוד, אך למעשה ממרחק של שנות אור, עם תהילת הנצנצים. הפסנתרן סבסטיאן (ריאן גוסלינג) מבזבז את זמנו במסעדות פאר, על התפרנסות בהשמעת מוזיקת מעליות, שנועדה בעיקר להקל על מערכת העיכול של אנשי העשירון העליון בלוס אנג'לס. יד המקרה, ואולי דווקא אלוהי האמנות, מפגישה בין השניים פעם אחר פעם, עד שנוצר ביניהם איזשהו זיק של קרבה. או שלא. זוהי קרבה של שאפתנים בדרכם לצמרת, ובמקביל ריחוק מתבקש מאליו של צמד שההצלחה המיוחלת לא יכולה להכיל את שניהם. בקיצור, תמצית העלילה של "כוכב נולד".
לא די בהיכרות עם סרט נושן זה (שבו כיכבו במרוצת המאה הקודמת ג'נט גיינור, ג'ודי גרלנד, ברברה סטרייסנד) כדי לחוש את הדופק הפנימי של "לה לה לנד". שכן דמיאן צ'אזל, שכתב וביים את הסרט, נשען פה על מסורות מיוזיקל עשירות שפותחו בהוליווד הקלאסית בסרטי פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס או אצל סטנלי דונן וג'ין קלי, ואפילו ב"מטריות שרבורג" ו"העלמות מרושפור", שיצר ז'אק דמי, המעריץ הצרפתי שלהם.
עם כל הכבוד לים ההשפעות המבורכות הללו, הרי שדבר בסיסי אחד אינו נוכח ב"לה לה לנד" – אין בו נס. בסרטים כמו "סווינג טיים" או "שיר אשיר בגשם" או "אמריקאי בפריז", וגם בחיקויים הצרפתיים שלהם, התחולל על הבד אותו נס פילמאי, שמשלב קצב עם קסם חמקמק ותנועה ביחד מוזיקליות תואמת. אצל צ'אזל זה לא קורה. או מוטב לומר, זה שוב לא קורה, שהרי מדובר בבמאי שעשה את "וויפלאש", אותו להיט גמלוני ונטול חן.
בלי חן זה לא ילך במיוזיקל, ואמה סטון, מה לעשות, אין לה את זה. שחקנית מגושמת עם הבעה מאולצת, שנדרשת כאן לבנות תפקיד של אמנית דגולה, שהחיים מציבים בפניה מבחני התבגרות קשים. לסטון אין טאץ' מסתורי כמו שהיה לסיד צ'אריס ב"שיר אשיר בגשם", ולא מתיקות תמימה כמו של לסלי קארון ב"אמריקאי בפריז". לעומתה, גוסלינג ניחן בחן רב, אלא שצ'אזל רקח עבורו תפקיד מטופש, שבו הוא נדרש לשמש נביא זעם שמטיף – דבר והיפוכו - להחייאתה של מוזיקת מיינסטרים. אפשר להמר שהסצנה שבה גוסלינג מנחיל לסטון את עקרונות הג'אז עוד תהיה ללהיט קאלט קומי.
ברגעיו הגדולים ידע המיוזיקל לחולל על הבד מעין פיתוי מערפל חושים דרך נגיעה מעודנת של נוצה. לעומת זאת, אצל צ'אזל מדובר בהגשה גסה, לעוסה, שדומה יותר לסרטון של תעמולת בחירות. הצלם השוודי לינוס סאנדגרן (שצילם לדיוויד או. ראסל את "חלום אמריקאי" ו"ג'וי") משתדל לעצב על הבד תמונה אלמודוברית, וגם עבודתו נראית כחיקוי של מישהו אחר.
2.5/5
משחק הדמעות
אם דמעות, אז עד הסוף. ממש הארד קור. לסחטן דמעות זה שמור יתרון נדיר לעומת המלודרמות הבכייניות של ג'ורג' עובדיה, למשל. זאת משום שסרט זה מבוסס אשכרה על מקרה שאירע זה לא מכבר בתת-היבשת ההודית. ילד בן חמש ניתק בטעות ממשפחתו הדלפונית ומתגלגל לקצה האחר של מדינת הענק הזאת, רק כדי להיות מאומץ בידי בני זוג מאוסטרליה, ששיערם בלונדיני והם מגדלים את הילד באי האקזוטי טסמניה.
חולפות להן 25 שנים, והאוסטרלי-בעל-העור-הכהה משתוקק לראות פעם נוספת איך נראה כפר הולדתו. ובעיקר הוא רוצה את אמא. לא את ניקול קידמן, שמגלמת את האם המאמצת שלו, אלא ממש את אמו-הורתו שנותרה מאחור, מיואשת, אבלה ודומעת, בכפר העני שאת שמו אינו יודע. אבל אנחנו הרי לא נתקענו בעידן צ'רלס דיקנס ואסופת היתומים שברא. אנחנו כבר במאה ה-21 ולנו יש גוגל, שבאמצעותו ניתן לאתר כל חור ביקום, אפילו אם הוא תקוע בצפון הודו.
כך קרה שהגבר הצעיר (בגילומו של דב פאטל הזכור מ"נער החידות ממומביי") איתר את מבוקשו באמצעות תוכנת גוגל (הסרט כולו נראה כפרסומת לאיכויותיה הפלאיות של תוכנה זו), וב-2013 הוא שב הביתה אל אמא. ואכן "סארו – הדרך הביתה" זרוע בסצינות דמע המצליבות בין שחקני הסרט לבין הגיבורים האמיתיים של פרשה זו. לא רק גוגל יכולה להודות ליוצרי הסרט, אלא גם יצרני הטישו.
2.5/5