"אור ירח"

בארבעת החודשים שחלפו מאז בכורתו העולמית, הספיק "אור ירח" לצבור 140 פרסי הוקרה. כל זאת, מספר שבועות לפני טקס האוסקרים, שבמהלכו הוא צפוי לאסוף שניים עד ארבעה תארים נוספים. ולא רק פרסים. הביקורת האמריקאית משתוללת מהתלהבות לנוכח רמתו של הסרט, שביחד עם "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר חולק כעת את הכבוד לעמוד בראש רשימת הסרטים הכי טובים שהופקו במאה ה–21. האומנם?

צפייה חוזרת ב"אור ירח" (עליו דווח כאן לראשונה מפסטיבל ניו יורק) סוללת את הדרך לא רק לדיון באיכותו הספציפית של סרט זה, אלא בעיקר להתבוננות מחודשת במה שמאחד או מפריד בין אג'נדה של סרט לבין רמת הביצוע שלו. אפשר אפילו לחדד זאת עוד יותר: בין מה שהקהל, ובכלל זה מבקרי הקולנוע, מצפה לו מיצירת אמנות, לבין האופן שבו היא מתגמלת את ציבור צרכניה. ואין זה עניין של מה בכך, בוודאי לא בשנה ההוליוודית שבאה בעקבות הסערה שאפפה את טקס האוסקר הקודם, שממנו נעדרו מועמדים שגון עורם כהה.

לכאורה, ברור לכל כי לצבע העור אין שום משמעות כשבאים לדון בטיב הסרט; חבל רק ששכחו להזכיר זאת למאות המאמרים שכבר נכתבו על אודות "אור ירח", וכותביהם לא שכחו לרגע את הפיגמנטציה של יוצרי וגיבורי הסרט. נוכח באוויר משהו לא ממש נעים כשמעיינים בתגובת העדר של כל המגיבים בתרועות על הישגיו האמנותיים של "אור ירח", שעלילתו מתרכזת אך ורק ברובד הדפוק של החברה האמריקאית. כלומר בפלח האוכלוסייה הכהה. אין לראות ולו חיוור–עור אחד בסרט הזה. שהרי בעלי הפיגמנטים הבהירים אינם נכללים ברובד הדפוק של החברה. מקסימום הם אלה שמגדירים את הדפוקים, מתצפתים עליהם, ומחלקים פרסים ומחיאות כפיים סוערות לכל מי שמזכיר את הפער הבלתי ניתן לגישור הזה.

וגם משהו על סיפור הסרט. מדובר במעקב רב–שנתי אחר ילד בשם שיירון, הגדל בשכונת עוני במיאמי, ואחר ידידותו עם ילד אחר ושמו קווין. תחילה משקיף הסרט על חייהם בגיל 10. בפרק השני מדובר כמובן באותן דמויות, הפעם בגיל 16. הפרק החותם שב אל שיירון וקווין כשהם גברים בני 26, שהספיקו כבר להתבשל במיץ האפליה החברתית, ולאחר שעברו את המסננת הייחודית לבעלי העור הכהה באמריקה, כלומר ישבו בבית הסוהר.

אין ספק, שיירון הוא ילד דפוק מלידה. אין לו אבא ואין לו אמא. זהותו העלומה של אביו לא תתברר לאורך שלושת פרקי העלילה, ואילו אמו, פאולה שמה, אינה מתפקדת ככזו. בעיקר משום שהיא הביאה אותו לעולם בגיל צעיר במיוחד, אינה מטפלת בו, והיא עצמה שוקעת עוד ועוד במדרון ההתמכרות לקראק.

מצד שני, נפקדות של אב והיעדר תפקוד של אם אינם עניין המייחד רק את שיירון הקטן. רבים מעמיתיו לספסל הלימודים סוחבים על גבם הזעיר מטען כבד שכזה. מה שמייחד בכל זאת את שיירון מכל האחרים הוא העובדה שהילדים שמסביבו מאבחנים אותו כבעל נטיות הומוסקסואליות. בגיל 10, כן? בשל נטייתו המינית המשוערת, שיירון נופל קורבן להתעללויות פיזיות ונפשיות קשות. הקיבוע המולד כמעט בין שחור ועני וחסר אב וגם הומו, לבין מכות הגורל הוודאיות שלהן הוא צפוי, הוא שגורר אחריו את תחושת הדז'ה וו כשמתבוננים ב"אור ירח".

אך בידודו של הילד איננו מלא, משום שתמיד ישנו קווין לשחק איתו. על הביוגרפיה של ילד זה, גיבור משנה משמעותי ב"אור ירח", כמה חבל, אין התסריט מרחיב ולו כלום, וכל קיומו הוא בבחינת תשקיף למצבו האומלל של שיירון. הידידות עם קווין תמלא תפקיד מרכזי יותר בפרק השני, כאשר הילדים הם נערים מתבגרים ונחשפים זה לצפונות גופו של האחר. מסתבר שצדקו הילדים בכיתה ד' כשזיהו את המרכיב המיני בזהותו של הילד, שאחריו קראו במקהלה "היי מתרומם".

אור ירח. קורבן לעומס השבחים. צילום: יח"צ

בפרק החותם את הסרט מגיע שיירון ממרחקים לפגישה עם קווין, לאחר עשר שנים שהשניים לא התראו. כל אחד מהם נושא על כתפיו מטען של מכלול טקסי התבגרות של הגבר השחור באמריקה - אלימות, סמים וכליאה. כעת הם בני אדם חופשיים, נניח; כעת הם יכולים לממש את הבחירה הפרטית שעשו עוד בהיותם ילדים בני 10. האם לכך באמת מובילות סצינות הסיום של "אור ירח"?

המחזאי טארל קווין מקראני, שהכין את התסריט ל"אור ירח", ביסס אותו על זיכרונות ילדותו באחת משכונות הפשע של מיאמי. הוא כתב את התסריט עוד ב–2003, מיד לאחר שאמו נפטרה כתוצאה ממחלת איידס, אך רק עשר שנים מאוחר יותר הוא פגש בבמאי בארי ג'נקינס, שלמרבה ההפתעה צלח ילדות דומה באותה העיר ממש. מובן שחיבור גורלות זה הרחיב עבור "אור ירח" את הבסיס לאמינות מרבית של הסצינות, תוך הימנעות מהדגשים עודפים לרובד הרגשני. ואכן המוצר הפילמאי המוגמר ראוי להערכה על צניעותו, ובמיוחד בגין היעדר הרצון של עושיו להפוך אותו לנושא דגל חברתי.

אלא ששאיפותיהם של יוצרי הסרט לחוד, ושל הצופים בו לחוד. "אור ירח" נופל קורבן לעומס השבחים שנקשרו בו, ומרביתם אינם אלא בבחינת בקשת כפרה לפאשלת השנה שעברה, שהסירה אז מסדר היום ההוליוודי את הקולנוענים שחורי העור. האחיזה (הלבנה) ב"אור ירח" ככלי ניגוח חברתי בהחלט מזיקה לו, אף על פי שכאמור לעיל בהחלט מצ'פרת אותו בחזית הפרסים.

ג'נקינס, ש"אור ירח" הוא סרטו העלילתי השני, משך אליו תשומת לב לפני שבע או שמונה שנים כשהוצג "תרופה למלנכוליה", שהיה סרט הביכורים שלו שהופק בתקציב של 17 אלף דולר בלבד, והפך למעין להיט בקולנוע האלטרנטיבי בארצות הברית. על "אור ירח" ניתן לומר שהוא מציג את הרף העליון שסרט אינדי מסוגל לנסוק אליו. צילום המכתיב חזות של כתבה דוקומנטרית; עריכה שמוותרת מראש על הטעיית הצופים בכל הקשור להבלטה ולמניפולציה של האלמנטים האלימים בסיפור; משחק חצי חובבני של כל השחקנים. יוצאת מכלל זה היא רק נעמי האריס ("ספקטר", "יופי נסתר"), היחידה שמגלמת בשלושת פרקי הסרט את אותה הדמות - האם המסוממת של שיירון. ועל הופעה זו, קרוב לוודאי, היא תוכתר בעוד ארבעה שבועות באוסקר.

"לב שקט מאוד"

לקריית יובל חוקים משלה, ונעמי התל אביבית לומדת זאת מהר מאוד על בשרה. כבר ביום הראשון לנחיתתה בעיר הקודש מוקפצת נעמי בבהלה ממיטתה, כשצלילי סונטה של היידן בוקעים לפתע מהפסנתר המוצב בדירה ששכרה בשכונה הירושלמית. מסתבר שילד חרדי, עם פאות וכל השאר, פרץ באופן נועז את חלון דירתה הממוקמת ברום הקומה החמישית, רק כדי להתיישב ליד הכלי המוזיקלי ולהבהיל את הדיירת. האירוע הביזארי הוא רק פתיחה לסדרה ארוכה של תקריות - חלקן משונות וחלקן מפחידות - שתוקפות את הפסנתרנית הצעירה, שהחליטה לקחת פסק זמן מחיי העבדות למוזיקה הקלאסית ולנסות חיים שונים בירושלים.

אל העימות בין החילוניות התל אביבית להתחרדותה של עיר הבירה מצטרף כאן עימות עתיק הרבה יותר הפורץ במלוא עוזו עם כינון מערכת יחסים ידידותית בין נעמי לבין פבריציו הנוצרי, שהוא נזיר ממוצא איטלקי המשרת את ישו במנזר עין כרם הממוקם בסמוך לקריית יובל. פבריציו הוא נגן עוגב שצליליו מכשפים את המוזיקאית נעמי, ובהכרח מניעים את תושביה החרדים של השכונה לפעולת נגד. שהרי אצלם כל מגע עם המחזיקים באמונה הנוצרית הוא בבחינת פעילות מיסיונרית רחמנא ליצלן.

אל חבילת הרדיפות שנעמי התמה נאלצת לספוג מצטרפת גם תעלומה בלשית לא פשוטה. מסתבר שבדירה הירושלמית שאותה שכרה הפסנתרנית התגוררה קודם לכן מורה לפסנתר קשישה ושמה היה גומברוביץ', שבנסיבות חשודות נשרה מהקומה החמישית אל מותה. התקריות האלימות והאווירה המשונה האופפת את נעמי דוחפות את התל אביבית שזה מקרוב באה למחשבה פרנואידית שאולי מישהו מבין השכנים החרדים מנסה לדחוף גם אותה למעשה התאבדות.

והנה כי כן, אם נרצה בכך או לא, הגענו אל "הדייר", יצירת המופת שרומן פולנסקי טווה לפני 40 שנה. מובן שהשוואה בין סרטו המזהיר של פולנסקי ל"לב שקט מאוד" שכתב וביים איתן ענר, עושה עוול גדול לסרט הישראלי החדש, אבל את ההשפעה האמנותית צריך לאזכר. ענר, שזה לו סרטו העלילתי השלישי, שב ב"לב שקט מאוד" אל נוסחה רומנטית שנוסתה על ידו גם בסרטו הקודם, "סיפור חצי רוסי" (2005), ועיקרה מתבטא בהצבת האמנות כמנוף לקירוב בין לבבות הומים של זכר ונקבה.

למרות חופן של כוונות טובות, הרי שההתנגשות בין סיפור אלים ביסודו לבין סגנון הגשה סובטילי מהבחינה הקולנועית אינו עולה בטוב ב"לב שקט מאוד". לצפייה בסרט מתלווה איזושהי תחושה שהדמויות השונות רק מדגמנות את הפרובלמות הקשות והסתכסכויות הנפש שלהן עם הסביבה. במתכוון מתרחק ענר בסיפור שלו מהבעה ריאליסטית, אף על פי שמצלמת הכתף העצבנית לעתים של משה משעלי דווקא דוחפת את הסרט אל הנישה הזאת.

גילום דמותה המורכבת, החידתית משהו, של נעמי אכולת הספקות, הופקד אצל אניה בוקשטיין, שעיקר כוחה הדרמטי מתמצה בעיניים המבוהלות שהיא פוערת לנוכח המתחולל סביבה. לצדה משתדלים אורי גוטליב, עירית קפלן וג'ורג'יו לופאנו האיטלקי לצלוח בשלום את המשימה הלא מתגמלת של גילום רעיונות מופשטים במקום עיצוב בני אדם של ממש.