כשרב–אמן הקולנוע התיעודי וחתן פרס ישראל, הבמאי דוד פרלוב, יצר ב–69' את "42:6", סרטו הביוגרפי על דוד בן–גוריון, בתו יעל עדיין לא הייתה בעניינים. "פרלוב (כן, כך, או דוד, היא קוראת לו בדרך כלל), שלא היה אבא של פוצי–מוצי, לא שיתף אותנו, נעמי ואני, בנותיו התאומות בנות ה־10 דאז, בחוויותיו מהסרט ומהמפגשים עם בן–גוריון. לסרט שלו נעשינו מודעות רק כשהגיעו ממנו גלויות עם צילומי הביג–בן, בלונדון, לשם יצא לשם עריכת הסרט, שהיה בהפקה אנגלית".

כעת, סוגרת פרלוב הבת, 57, מעגל עם אביה הנערץ. החודש יוצא לשידור בערוץ 8 ולהקרנות בבתי הקולנוע "בן–גוריון, אפילוג", הסרט התיעודי שהיא יצרה כמפיקה וכעורכת עם הבמאי יריב מוזר בעקבות סרטו של אביה. בעשייתו היא מצאה דרך מקורית כדי להתחבר אליו.

"אולי יכולתי לערוך את הסרט שלנו בתל אביב, קרוב לבית", היא אומרת, "אבל העדפתי לעשות את העבודה בשדה בוקר, קרוב לארכיון של בן–גוריון, שם זכיתי לשיתוף פעולה ראוי לציון ממדרשת שדה בוקר, עם אפשרות לקבל השראה תוך כדי צעידה במסלול שלו. זאת הייתה חוויה מיוחדת לעבור יום–יום דרך הקבר של בן–גוריון ואחר כך לשמוע אותו בחי בחדר העריכה".

כעת נעצור לרגע ונעשה סדר בדברים, המתגלים פרט אחר פרט כמו בסרט בלשי. השנה, כאמור, 1969. בן–גוריון כבר היה בערוב ימיו, כשפרלוב, במאי הסרטים התיעודיים הנודע, הוזעק על ידי מלוויל מרק, מפיק יהודי לונדוני, לביים סרט על הזקן, מעלייתו ארצה ב–1906 עד הקמת מדינת ישראל, במקום במאי אנגלי שפיטר.

הסרט - שפרלוב קרא לו בשם החידתי "42:6", דהיינו פסוק ו בפרק מב בספר ישעיהו, שבו נאמר: "אני ה' קראתיך בצדק ואחזק ידך ואצרך ואתנך לברית–עם, לאור–גויים" (יעל משערת ששם הסרט נלקח מציטוט של בן–גוריון בסרט) - נעשה באופן בלתי שגרתי. יש בו שילוב של קטעים תיעודיים עם קטעים מוסרטים בהשתתפות שחקנים. מביניהם שיחק ישראל גוריון את בן–גוריון הצעיר ואילו "הזקן" הופיע בתור עצמו בשלהי ימיו.

"תאר לעצמך שפרלוב ביים את בן–גוריון - ולא עשה מזה עניין", מתפעלת בתו. "רק לאחר מותו מצאנו בחומר שהשאיר צילומים שלו עם גיבור הסרט. אגב, את הסרט צילם אדם גרינברג, לימים צלם הסרט 'שליחות קטלנית'".

בין הישראלים האחרים בהפקה היו מעצב התפאורה קולי סנדר והשחקנים אבנר חזקיהו, שמואל עצמון, ליאור ייני, שלמה בר–שביט, אברהם רונאי, אברהם בר–יוסף, יהודה פוקס ואלכס אנסקי. לצביעת הנגטיבים גייס פרלוב את האמן יגאל תומרקין, שעמו שיתף פעולה בסרט על חיל הים. "כדי שהקטעים מהיומנים ייראו מעניינים יותר, אבא רצה אותם בצבע", סבורה יעל.

"בן–גוריון - חייו הדרמתיים (כך נכתב שם) של המנהיג הלוחם בסרט ישראלי עלילתי בצבעים", בישרה הכרזה שפורסמה לקראת הבכורה החגיגית של הסרט, שנערכה ב–21 בנובמבר 70', בקולנוע "אוריון", בתל אביב, בנוכחות המי–ומי.

בסופו של דבר, זה לא היה סיפור הצלחה.

"זה מה שכואב. אין לי מושג מדוע הסרט לא התקבל. עובדה שתוך שבועות אחדים הוא הורד מאקרני בתי הקולנוע, שנשלטו אז על ידי סרטי הבורקס של מנחם גולן. כמו כן, כנראה למפא"י, המפלגה השלטת, לא היה נוח שבסרט הוצגו עולים חדשים, שהגיעו ארצה מהשואה ונשלחו למות בקרבות לטרון בעודם מדברים ביידיש".

חלק את הפרס, מנחם גולן. צילום: אריק סולטן

האבות שיתפו פעולה

"42:6" צלל לתהומות הנשייה. "זה סרט שלא ראיתי אותו וכמעט לא דיברו עליו בבית, לכן הוא כל כך סקרן אותי", אומרת יעל. "ב–2004, שנה אחרי מותו של אבא, ערכתי רטרוספקטיבה מסרטיו, מאחר שהרגשתי שנוהגים לומר 'פרלוב, פרלוב', בלי להכיר ממש את היצירה שלו. השגתי מארכיון שפילברג בירושלים עותק של הסרט, שהיה שרוט לגמרי ומלוכלך, אבל לא יכולתי להציג את ה'רטרו' בלעדיו. התביישתי באיכות הירודה של העותק הזה".

בין הצופים בסרטי הרטרוספקטיבה היה הבמאי יריב מוזר (39), מי שבהיותו סטודנט לקולנוע הספיק להכיר את פרלוב. הוא חבר אל יעל במסע לשחזור הסרט. בבואם לקבל אותו מארכיון שפילברג, זומנה להם הפתעה, כשלצד הסרט נמצאו גלגלי ראיון באורך של שש שעות עם בן–גוריון, שנעשה במסגרת התחקיר ל"42:6", לפני שפרלוב נכנס לתמונה.

"זה גרם לנו תסכול עמוק", מספרת יעל. "ראינו את בן–גוריון מדבר ומדבר, אבל בהיעדר פס הקול לא היה לנו מושג על מה דיבר. חשבנו כבר להביא מומחה לקריאת שפתיים, כשיריב שאל איך נראה היה הסאונד בתקופה ההיא. לאחר שהשבתי לו, הוא הפנה לארכיונים השונים שאלה - היכן יש סלילים של רבע אינטש, שבהם מדבר בן–גוריון. כך מצאנו מה שחיפשנו בארכיון שלו במדרשת שדה בוקר ונודע לנו שהמראיין דאז והמקליט בחיים".

לא ייאמן כיצד התגלגל המראיין לעניין. זה היה קלינטון ביילי, סטודנט כבן 30, שהגיע לארץ האבות ובעודו משוטט בשדרות קרן קיימת, בתל אביב, צד את תשומת הלב של דיירת השדרה, פולה בן–גוריון. המפגש ביניהם הביא את האינטלקטואל עול הימים לשדה בוקר. שם הוא כה הרשים את המנהיג הישיש, עד שהמליץ עליו להיות המראיין שלו. היום המראיין דאז, ד"ר יצחק ביילי, נחשב למומחה עולמי בנושא הבדואים.

אותו ראיון עלום, שרבץ שנים כאבן שאין לה הופכין ועליו מתבסס "בן–גוריון, אפילוג", סרטם המרתק של יעל פרלוב ושל יריב מוזר, התגלה מבחינה תיעודית כאוצר נדיר. בן–גוריון בן ה–82 התייצב אליו ארבעה חודשים לאחר מות פולה, האישה של חייו, ועמו רק שומרי הראש שלו. מי שכבר היה אריה בחורף דיבר על הכל, לרבות האמירה לאחר מלחמת ששת הימים, שיש להחזיר את השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.

בכך תם ולא נשלם סיפור אותו ראיון. יעל הרגישה שעליה לסגור עוד פינה. בדרכה לארצות הברית, שם עמדה להקרין את סרטו התיעודי של אביה, "זיכרונות משפט אייכמן" ולהתחיל שם עם מוזר בניהול יחסי ציבור לסרטם, היא התעכבה בלונדון לשני מפגשים שגרמו לה התרגשות רבה.

באמצעות הכיתוב על הקופסה עם פס הקול, שנמצאה בשדה בוקר, איתרה בבירת אנגליה את מלקולם סטיוארט, המקליט של הראיון, יהודי בשנות ה–80 המתקדמות שלו, מי ששימש כאיש הקול בסרטי–על כמו "לורנס איש ערב", "אודיסיאה בחלל" ו"הגשר על נהר קוואי". "הוא נדהם כשהראינו והשמענו לו את הראיון", היא מעידה. "'הרי יכולתי להיות כבר מת', הוא אמר בהומור הבריטי שלו. אם היה תורם בזקנתו את פס הקול לארכיון בן–גוריון, לא היה לנו הסרט".

מבחינתה, עוד יותר היה מרגש לפגוש את דיוויד מרקס, אדריכל הגלגל הענק בלונדון, בנו של מלוויל מרק, מפיק הראיון ולמעשה, הכוח המניע של "42:6". "בבת אחת הפלגנו כ־50 שנה לאחור, כשנזכרנו כיצד האבות שלנו שיתפו פעולה ונפלנו בדמעות זה על זרועה של זו", היא משחזרת. "אז התברר שלא במקרה השיג אביו את הסכמתו של בן–גוריון לראיון ולסרט. זאת, לאחר שבשנות ה–40 היה מעורב בהבאת יהודים מאירופה במסגרת ה'בריחה' ולאחר מכן פעל למען המוסד".

בן־גוריון על הסט של "42:6". צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג




זיכרונות מנסים אלוני

דוד פרלוב נולד ב–1930 בברזיל למשפחה בעלת שורשים חסידיים וכבן של קוסם. לאחר שלמד ציור ותחריט, עבר ב–52' לפריז, שם המשיך בלימודי הציור. קולנוע הוא לא למד מימיו, אלא עבד בסינמטק בפריז. ב–57' הוא ביים שם את סרטו הקצר הראשון, "דודה צ'יינה הזקנה". למעשה, בסרט לא הייתה שום דודה זקנה. פרלוב ביים את סרט הבתולין שלו בהשראת מחברת ציורים של ילדה שמתה משחפת.

שנה לאחר מכן עלה ארצה עם רעייתו, מירה, לברור חיל, הקיבוץ של יוצאי ברזיל בנגב, ועד מהרה הגיע למסקנה שקיבוץ זה לא בשבילו. תוך שלוש שנים עזב אותו עם רעייתו ועם התאומות שנולדו להם. פרלוב התיישב בתל אביב ונתקל במטר של צוננין, כשניסה להקרין את סרטו הפריזאי. "כנראה, לא הבינו אותו", מעריכה בתו.

לאחר שב–63' יצר את סרטו הקצר "בירושלים", שנחשב לסרט מכונן בתחומו, המשיך בשנים הבאות לביים סרטים קצרים לשירות הסרטים הישראלי. "כעולה חדש, הסרטים ההם אפשרו לי להכיר את הארץ", יעל מצטטת את אביה.

היא ראתה אותו בגדולתו כיוצר קולנוע תיעודי איכותי וגם בטרגדיה שלו כמי שלא הצליח לממש את עצמו באופן מלא. זאת, כשפרט ל"42:6" יצר סרט עלילתי אחד, "הגלולה", שיצא לאקרנים ב–72', בכיכובם של יוסי בנאי, ז'רמן אוניקובסקי, אבנר חזקיהו, גדעון זינגר ואחרים.

הסרט הזה היה פרי דמיונו הפורה של התסריטאי עתיר ההשראה שלו, נסים אלוני, שעליו מספרת יעל: "נסים היה בא אלינו הרבה בתקופה ההיא. אני זוכרת ממנו חיוך מסתורי מאוד והומור בלתי שגרתי. בין דוד לבינו קישרה חברות. אני זוכרת אותם מתהלכים מתחת לבית וצוחקים הרבה. כן, מתהלכים. גם עם התלמידים שלו אהב להתהלך ולדבר. לא תאמין, אבל הוא סיפר לי שפעם העביר שיעור תוך כדי הליכה".

אגב, ב"הגלולה" מצאה עצמה יעל הילדה מעורבת בעשייתו הקולנועית של אביה. "זה היה בצילומי סצינת החלום, שבה רואים את אבנר חזקיהו חולם על הלוויה שלו", היא זוכרת רגע מתוק. "כמי שמגיל אפס הייתה בתוך העניין של קולנוע, שותפתי בו לשעה קלה כסטטיסטית בצילומים שנערכו בפארק הלאומי, ברמת גן. פעם ראשונה ואחרונה".

מדוע פעם אחרונה?
"כי לדוד פרלוב לא התאפשר יותר לביים סרט עלילתי. הוא רצה, אבל לא יצא. הקולנוע הישראלי היה אז עדיין בחיתוליו. עוד לא הייתה טלוויזיה כשהתחיל לרקום את 'הגלולה'. אז מתוך חוסר ברירה הוא הפנה את המצלמה שלו הביתה והתחיל הסיפור של 'יומן', שבו תיעד עשר שנים בחייו, מ–73' עד 83', על רקע אירועי התקופה. אם היה מתאפשר לו לעשות עוד סרטים עלילתיים, לא היינו זוכים ל'יומן'".

"כמות הלאווים ששמעתי, זה לא ייאמן", פרלוב אמר לי פעם בראיון. "ולא מדובר בתאוותנות שלי. אני לא מדבר על שנות ה־60, שאז היה קשה. אני מתכוון לשנים האחרונות, תקופה שדווקא הייתה יכולה לתת לי יותר. למה לא נתנה? אולי ככל שהייתי כמו איזה נביא, היו גם רשעים".

"ב'הגלולה היו לי אמביציות קולנועיות מיוחדות", הודה. "לא במקרה ניסיתי להתגלגל לקולנוע עלילתי. כי אז, בתקופה שבה לא אישרו לביטלס להגיע ארצה, הקולנוע התיעודי היה קולנוע מגויס. אבל נאלצתי לחזור אליו, לאחר שלא היה לי מזל עם שני הסרטים שביימתי וגם לא הייתי בנוי להשיג השקעות כספיות".

"ככל שמתפעלים מ'יומן', אני מכירה מקרוב את הנסיבות העצובות סביב זה", יעל, בדרכה הישירה, נזהרת מלייפות את המציאות. "בראשית 73' פרלוב נקלע למצב מייאש של חוסר עבודה, כשלא ידע שבסוף אותה שנה ייפתח החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והוא יהיה לדמות מרכזית בו. הייתה שממה בתחום. 'אין השפלה גדולה יותר מלהיות מובטל', הוא אמר לי וקנה מצלמת 'קנון סקופיק' רעשנית ואילמת, בלי סאונד, שבשכמותה השתמשו הרבה בשדות הקרב במלחמת וייטנאם - ואיתה יצר את 'יומן'".

אבי הדוקו ריאלטי? דוד פרלוב. צילום: מוטי קמחי

אבא כל כך נעלב

"מאי 73'", כך, בעודו מקריין בקולו המתכתי, פתח פרלוב את מפעל חייו המונומנטלי. "אני קונה מצלמה ורוצה לצלם לעצמי ובעצמי. הקולנוע המקצועי חדל לעניין אותי. אני רוצה למצוא משהו שונה. נדמה שיעבור זמן עד שאדע לעשות את זה. אני גר בקומה השלישית, גובה מתאים. אני מוסיף צלילים. שומעים רכבים למטה. משהו דוחף אותי להסתובב לאחור ולכוון את המצלמה לתוך ביתי".

כך, בנסיבות פרוזאיות, החלה להיווצר אגדה. "אני יודע, שמהיום אעמוד בפני השאלה - לאכול את המרק או לצלם אותו", אומר פרלוב ודומה שכאן מיצה במשפט אחד את עשיית סרטו דרך הפריזמה הביתית. "שלא יחשבו לא נכון", מעירה יעל. "דוד לא הסתובב בינינו כל הזמן עם מצלמה דרוכה. הוא היה נותן לנו להבין שהוא הולך לצלם. דברים נעשו מתוך כבוד הדדי".

כלומר, מה שנראה לנו כספונטני היה למעשה מתוכנן?
"לגמרי! למשל, רואים אותי שם במונולוג קורע, כשאני מספרת תוך כדי בכי על בגידה של חבר שהיה לי. כך התפרצתי יום אחד הביתה. 'האם תהיי מוכנה לספר את זה למצלמה?', אבא שאל אותי בעדינות. כמובן שלא סירבתי לו. אז עשינו חזרה והוא צילם מההתחלה. זה לא מנע ממני לפרוץ שוב בבכי".

לימים, כשגדלה, חברה יעל לאביה במעשה המרכבה של "יומן". "כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, דהרנו לתל השומר", היא משחזרת. "אבא צילם ואני החזקתי את מכשיר ההקלטה וגם החלפתי לו מחסנית במצלמה. פעם הסעתי אותו למאה שערים, שם הייתה לו משפחה חרדית, שלא התקרבנו אליה. הוא צילם מבחוץ. הכל היה במרומז כזה, או בסאבטקסט, כפי שהיה אומר".

"הייתה הרגשה של עשיית היסטוריה", היא מוסיפה. "ככה, לא פחות, משהו שלפני פרלוב לא נעשה בארץ וחייב להיעשות".

יעל ערכה את "יומן". "מגיל 16 ידעתי בבירור שאהיה עורכת", היא מציינת. "מגיל מאוד צעיר הייתי מלווה אותו לחדרי העריכה ונהנית לרוץ עם הסרט קדימה ואחורה, איזה כיף! זה היה טבעי שיציע לי את העריכה".

אם קיבלה את הג'וב בטבעיות, בכל אופן זומנה לה הפתעה. "רבים מתפעלים מהקריינות של דוד ולא יודעים שהיא צורפה רק בשלב מאוחר. הופתעתי כשבישר שהולכים על זה. ואז, וואו, פתאום התמונה הדוממת קיבלה בבת אחת משמעות אחרת. עם הקריינות שלו הסרט קיבל ממד פואטי".

"לאחר שהתמונה כבר נערכה, פרלוב כתב את הקריינות ל'יומן' בפורטוגזית, שפת אמו", מדווחת יעל. "אמא שלי, מירה, מורה לאנגלית במקצועה, תרגמה לאנגלית. רק אחר כך בא הנוסח העברי, שכולם מכירים".

"ביים את בן גוריון ולא עשה מזה עניין". צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

מדוע לאנגלית?
"שאלה מצוינת! כי מלכתחילה 'יומן' היה מיועד לצ'נל פור הבריטי, כי לא רצו את זה בארץ. כלומר, עדיין לא היו ערוצי הטלוויזיה המסחריים ומהערוץ הראשון לא גילו עניין. אבא כל כך נעלב. והייתה הקרנה אחת במוזיאון תל אביב. זה הכל. לא היה מי שידחף. בטח לא דוד".

אגב, כשפרלוב יצר בשנות ה–90 את היומן המעודכן, כבר הייתה בתו האהובה מחוץ לתמונה ועורכת אחרת ערכה אותו. "אז הייתה לי קריירה משלי, כמורה לקולנוע, כמפיקה וכעורכת. בהסכמה מלאה החלטנו שהפעם זה יהיה בלעדי", היא מעידה. "'אני פותח לך את הדלת', אמר".

במקום להשקיע את מרצו בבימוי סרטים עלילתיים, ראתה את אביה מתמסר להוראה, תחילה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן בסם שפיגל, בית ספר לקולנוע ולטלוויזיה, כשהוא מוקף תמיד כמו איזה גורו בתלמידים מעריצים. "דוד אהב להיות עם צעירים ולא במקרה הקמנו לזכרו את תחרות פרלוב, המעניקה פרסים לתלמידי קולנוע", היא מציינת. "כבתו, הפריע לי שהוא לא זכה בהכרה שלה היה ראוי בקרב הציבור הרחב".

ב–99' הייתה לדוד פרלוב עדנה, כשזכה בפרס ישראל. "זאת הייתה הכרה מאוחרת אם כי נוור טו לייט", סחה יעל. "פרלוב אף פעם לא היה בן אדם של הצלחות. הוא לא התבשם מהן. מעודו לא חיפש לנוח על זרי הדפנה. רק להמשיך ליצור רצה".

פרלוב התחלק בפרס עם מנחם גולן, מי שהיה הקולנוען הפורה במדינה. בראיון לרגל המאורע, בתשובה לשאלה אם השותפות הזאת הסבה לו אושר, שמעתי אותו משיב: "אני מעט מאוד מאושר מכל דבר. אם חבר השופטים החליט להעניק את הפרס גם לגולן, בוודאי היו לו השיקולים שלו. גולן עשה כמה דברים חשובים בקולנוע הישראלי. בזמנו מאוד אהבתי את 'אלדורדו' שלו. האמת היא שהייתי הולך לכמעט כל סרט שלו, כי הייתי צמא לראות איך הנוף האנושי שלנו מתבטא בקולנוע".

"דוד המשיך ליצור עד הרגע האחרון", מעידה בתו. "אבל הוא הלך ונחלש. לא הייתה לו אחת המחלות הקשות, אבל הבריאות שלו התערערה. שלושה חודשים לפני מותו התעקש לנסוע לברזיל, ארץ הולדתו, למרות שאנחנו, המשפחה, ניסינו למנוע זאת מבעדו. לבסוף, עסק במסגור צילומים שצילם לקראת תערוכה בתל חי. כמה שהיה חולה, התעקש להגיע לשם. שבוע אחרי זה הוא הלך מאיתנו. בסערה".

להמשיך לחלום

דוד פרלוב נפטר ב–13 בדצמבר 2003 והוא בן 73. הוא הניח אחריו את רעייתו, מירה ואת בנותיו התאומות נעמי, מורה מוערכת למחול ויעל, ממשיכת דרכו בתחום הקולנוע. "משחר נעורי היה לי ברור שאלך בעקבות אבא", היא אומרת, כשבעיניה מבט של תשוקה. יעל פרלוב עוטה רעמת שיער בצבע דבש, מדברת בלהט, נסערת ונלהבת. זה האופי הג'ינג'י, אומרים על שכמותה.

היא בעלת תואר ראשון מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. כן, בעקבותיו. כך יצרה עם חברתה ושותפתה לעשייה קולנועית, רות ולק, את סרט הטלוויזיה עטור התשבחות "מרפסת" על ישראל בקר, מי שהיה מעמודי התווך של הבימה, שאביה סייע לו ב–66' ביצירת סרטו העלילתי היחיד, "שני קוני למל".

"בוקר אחד ראיתי אותו עומד במרפסת עם עניבה אדומה ומנפנף לשלום לנכד שלו, שהלך לגן", היא מספרת. "עם כל הפאתוס שהיה בו, קסם לי לעשות סרט על האיש הזה".

כן, פאתוס. קודם לכן, בשנות ה–80, כשסיימה לערוך את 'יומן', הייתה ליעל חוויה מקצועית שכולה פאתוס, כששלוש שנים שימשה כעוזרת עריכה של זיוה פוסטק, עורכת סרט המופת "שואה". הפרט הזה איננו מופיע בוויקיפדיות למיניהן. "כמו אבא, אף פעם לא עשיתי עניין מדברים שלי".

"ל'שואה' הגעתי מתוך האהבה שלי לפריז ובעזרת הידידות שהייתה בין אבא שלי לקלוד לנצמן, במאי 'שואה'", היא מספרת. "הוא קיבל אותי בדרך שלו. כמו את המרואיינים שלו בסרט, הוא ראיין אותי בהליכה. ואני זכיתי לחוויה מכוננת של פעם בחיים".

יעל פרצה אל תחום העריכה של סרטים עלילתיים מאוחר - ובסערה אופיינית. רק בגיל 42 ערכה לראשונה פיצ'ר ב–2001. ועם הסרט הזה, "חתונה מאוחרת", שביים דובר קוסשווילי, קטפה כבר בהתחלה את פרס אופיר.

"ביני לבין דובר, מי שהיה התלמיד שלי, היה חיבור מיידי", היא מציינת. "יש לנו טעם דומה. אנחנו חושבים אותו דבר. יש בינינו הבנה מוחלטת לגבי התפיסה האסתטית של החיים. המשכתי לערוך את הסרטים שלו גם מפני שאני אוהבת את הדרך שבה הוא מביים את השחקנים שלו, שאצלו הם מגיעים לאיכויות של משחק שמאוד מדברות אלי".

חיבור מיידי. דובר קוסשווילי. צילום: רלי אברהמי

הפרס הפתיע אותך?
"איזה הפתיע. מה שהיה חשוב לי זה שהסרט יצא טוב. כמו אבא, אף פעם לא חיפשתי פרסים".

בסלון אצל יעל ניצבים זה לצד זו פסנתר וגיטרה חשמלית, ועל השולחן זרוקים תקליטי הביטלס מפעם. יעל נשואה לאיש המוזיקה הקלאסית נעם בן–זאב, מנהל מרכז "אלמא", בזכרון יעקב. בגיטרה החשמלית מנגן בנם, הלל, צלם צבאי, ובתם הבכורה, אלמה בן–זאב, היא שחקנית, כוכבת הסדרה "ראש גדול".

עם כל אהבת המוזיקה שלה, ליעל, המתמרנת בו–זמנית בין הפקות שונות שהיא מנהלת, כולל פרויקט המצולם בטלפונים ניידים ("אבא שלי אמר מזמן שצריך לזרוק את המצלמות הכבדות", היא מעירה בהומור), אין פנאי להתמכר לצלילי המוזיקה.

היכן את נרגעת?
"בים", היא משיבה. "אני שוחה וצועדת לאורך החוף. זה מה שמרגיע אותי".

והחלום?

"להמשיך ליזום דברים ולגרום להם לקרות. אסור להפסיק לחלום".