באמצע שנות ה–90 העניק לנו הסרט הבריטי "טריינספוטינג" כרטיס כניסה לתת–תרבות של נרקומנים צעירים באדינבורו, סקוטלנד. עכשיו הם חוזרים: באנגליה כבר עלה סרט ההמשך, "טריינספוטינג 2", שיצא 21 שנה אחרי קודמו. אוטוטו הוא מגיע אלינו, אז זה הזמן להיזכר מה הפך את המקור לאחת התופעות התרבותיות הגדולות של הניינטיז, ולמה אנשים כססו ציפורניים במשך שני עשורים בציפייה דרוכה לסרט ההמשך.

רומן הביכורים של הסופר הסקוטי אירווין וולש, "טריינספוטינג", יצא ב–1993. הוא זעזע מבקרי ספרות בורגנים ושמרנים והלהיב מבקרים פרוגרסיביים יותר, שיצאו מגדרם והכתירו את וולש למושיע של הספרות הבריטית. הספר הפך לקאלט בבריטניה ועיבוד קולנועי היה מתבקש, אף על פי שזה נראה כמעט בלתי אפשרי. היות שהספר בנוי מסיפורים קצרים, מתאפיין בעלילה לא–ליניארית ובדיאלוגים רבים בסקוטית, נדרשו במאי ותסריטאי אמיצים והרפתקנים במיוחד לצאת לדרך עם פרויקט כזה.

וולש לא התלהב מהרעיון לעבד את ספרו לסרט חברתי כבד כמו "אני כריסטיאנה פ'" וסרטים אחרים העוסקים בהתמכרות להרואין. כשהבמאי האנגלי דני בויל והתסריטאי הסקוטי ג'ון הודג', שזכו לשבחים על הסרט הארוך הראשון שלהם, "חברים לרצח", הביעו עניין, ההתאמה נראתה מושלמת. הם הביאו איתם את רוח הנעורים והאנרגיות היצירתיות שנדרשו כדי לעבד את הספר בצורה שוולש יהיה שלם איתה. וגם את אחד מכוכבי "חברים לרצח", יואן מקגרגור.

היו שהרימו גבה על הליהוק של מקגרגור, שגילם עיתונאי שחצן וחצוף ב"חברים לרצח", לתפקיד האנטי גיבור של "טריינספוטינג", מארק רנטון. אף אחד לא חשב שהשחקן החתיך בעל השיער הבריא יכול לגלם נרקומן, אבל רנטון הוא לא רק נרקומן אלא גם בחור ציני ושנון. הוא עושה דברים איומים, אבל בצורה מאוד שרמנטית. ובעוד מרבית האוכלוסייה תגדיר את הבחירות שלו בחיים כלא חכמות בעליל, יכולות הרציונליזציה שלו הן פנומנליות - ולזה מקגרגור כבר התאים הרבה יותר. חוץ מזה, הוא הוריד אחוזים לא מבוטלים ממשקלו, גילח את ראשו, קרא כמה ספרים על הרואין ונכנס לנעליו של רנטון בצורה מושלמת.

השחקן יואן ברמנר, שגילם את רנטון בעיבוד הבימתי של "טריינספוטינג", שעלה לפני הסרט, פינה את מקומו למקגרגור והסכים לגלם בסרט את חברו הנאיבי והחמוד של רנטון, ספאד.

זעזע את הבורגנות. כרזת הסרט טריינספוטינג, באדיבות YESזעזע את הבורגנות. כרזת הסרט טריינספוטינג, באדיבות YES

קוּל בריטניה

עלילת ספרו של וולש מתרחשת באדינבורו במחצית השנייה של שנות ה–80, אבל זה לא נראה ככה על המסך. בסרט אין ציון ספציפי של השנה שבה הוא מתרחש, אבל אין ספק שהוא יצירת ניינטיז מובהקת. "טריינספוטינג" היה חלק מתופעה תרבותית ותקשורתית רחבה יותר בשם "קוּל בריטניה" - פרפראזה לשיר פטריוטי מהמאה ה–18, ""Rule Britannia. "קול בריטניה" היה כינויה של בריטניה במהלך מרבית שנות ה–90, בעיקר באמצע אותו עשור. הוא סימל סוג חדש ולגיטימי של פטריוטיזם בריטי שלא נתפס לאומני או בעייתי. קשה לשכוח את שמלת המיני בהדפס דגל אנגליה של ג'ינג'ר ספייס מהספייס גירלס או את גיטרת היוניון ג'ק של נואל גלאגר מאואזיס. "קול בריטניה" סימן את האופטימיות החדשה של אנגליה אחרי שנות ה–80 הקשות, שבהן הנהיגה מרגרט תאצ'ר מדיניות הפרטה אגרסיבית שהובילה לאבטלה קשה ולפגיעה בשכבות החלשות.

לקראת אמצע שנות ה–90 החלה לנשב רוח חדשה בבריטניה. התחושה הייתה ששלטון השמרנים באנגליה - שהחל עם תאצ'ר והמשיך עם ג'ון מייג'ור - עומד להגיע לסיום. בין 94' ל–97' חזרה לונדון להיות העיר הכי שמחה ואופנתית בעולם, ועיני כל העולם היו נשואות אל תרבות הפופ של הממלכה המאוחדת. "קול בריטניה" היה המקבילה של "סווינגינג לונדון" בסיקסטיז.

אפילו המנהיג שסימל את התקופה היה צעיר ומדליק יחסית. ב–1997 טוני בלייר בן ה–44 "החזיר את הלייבור הביתה", כלשונו, בזכות שכבה של בוחרים צעירים, בדיוק כמו שב–1964 נבחר הרולד ווילסון בן ה–48 לראש ממשלת אנגליה והביא את הלייבור לשלטון אחרי תקופה ארוכה שבה השמרנים שלטו במדינה. בלייר אכזב את בוחריו ולא בדיוק הצעיד את המדינה אל אופק חדש, כפי שציפו ממנו לעשות, אבל התקופה שהובילה לכניסתו לדאונינג 10 הייתה מן השמחות שבריטניה ידעה.

האופטימיות החדשה באה לידי ביטוי בכל תחומי התרבות הפופולרית. את דגל הגאווה הבריטית של אמצע שנות ה–90 נשאו להקות שהשתייכו לז'אנר חדש, שזכה לכינוי בריטפופ. בלר, אואזיס, פאלפ ויתר להקות הז'אנר עסקו בתכנים בריטיים מובהקים, תוך שימוש באסתטיקה בריטית והבלטת המבטא המקומי.

מוזיקת פופ לא הייתה היצוא התרבותי הלוהט היחיד שיצא מבריטניה בזמנו. קייט מוס והמעצב אלכסנדר מקווין היו נציגי עולם האופנה; דמיאן הירסט ושאר אמני ה–YBA היו נציגי עולם האמנות; מגזינים כמו "The Face" ו"ID" היו מובילי דעת קהל בתחומי האופנה והלייף–סטייל ונקראו על ידי צעירים מקאמדן ועד שינקין; מועדונים כמו ה"מיניסטרי אוף סאונד" בלונדון ו"קרים" בליברפול משכו צעירים מכל העולם; ודני בויל וחבריו הביאו לעולם את הקול החדש של הקולנוע הבריטי הצעיר. כמו שמבקר אחד כתב: "טריינספוטינג" הוכיח שסרט בריטי יכול להצליח בעולם גם בלי יו גרנט.

כל דבר שהגיע מבריטניה באותה תקופה נחשב לזהב. מהבחינה הזאת, הטיימינג של "טריינספוטינג" היה מושלם. קשה לדמיין נקודה אחרת בזמן שבה העולם היה מתאהב בסרט קטן, מלא בסצינות דוחות ובוטות, שהופק בתקציב של 1.5 מיליון ליש"ט בלבד, עם שחקנים לא מוכרים, ואשר מספר על חבורה של נרקומנים סקוטים שמדברת במבטא כל כך כבד, עד שבאמריקה שקלו להקרין אותו עם כתוביות. ובעוד הסרט, יוצריו וכוכביו, נהנו מהפירות של "קול בריטניה", העלילה הראתה את הצד השני של המציאות.

צריך לזכור ש"טריינספוטינג" לא מתרחש בלונדון אלא בלית - אזור של אדינבורו שהיה בזמנו מוכה אבטלה, סמים ואיידס. ובזמן שבלונדון חגגו, בלית ישבו בדירות מתפוררות והזריקו. אם הסרט הזה היה מופק בשנות ה–80, היינו מקבלים דרמה ריאליסטית אפורה ומדכאת. אבל משום שמדובר בסרט ניינטיז, קיבלנו שילוב של דרמה חברתית היפר–ריאליסטית עם הגזמה קומיקסית.

סקס, סמים וגל חדש. באדיבות YESסקס, סמים וגל חדש. באדיבות YES

"טריינספוטינג" היה כל מה שסרט ניינטיזי היה צריך להיות: קומדיה שחורה שנונה, בעלת קצב מהיר ונמרץ (מה שנקרא בזמנו "עריכה קליפית"), ששילבה אופל גדול עם לא מעט רגעי התעלות. כיאה לסרט על הדור שגדל בימי תאצ'ר ומצפה לעלייה המחודשת של הלייבור, הוא זיגזג בקצב מטורף בין ייאוש לאופוריה. זה אומנם סרט על הרואין, אבל לעתים התחושה היא שהוא על אקסטזי.

הפסקול, שהמעמד שלו לא פחות מיתולוגי מהסרט עצמו, גם הוא פסקול ניינטיז במובהק. הבי–סייד העלום "Born Slippy .NUXX" של הלהקה האלקטרונית אנדרוורלד ייצג את תרבות המועדונים של התקופה, והפך, בזכות הכללתו בסרט, לאחד מלהיטי הדאנס הגדולים של העשור. חוץ מזה, כיכבו בו כמה להקות בריטפופ בולטות - בלר, פאלפ, סליפר ואלסטיקה.

הקשר של "טריינספוטינג" לתופעת הבריטפופ היה כה הדוק, עד שאנשי השיווק של הסרט עיצבו פוסטרים שעליהם מודפסים גיבוריו כאילו הם חברי להקה בעצמם. שם הסרט נכתב באותיות לבנות גדולות על רקע כתום זרחני, במה שנראה כמו לוגו של להקה. אין ספק כי לקמפיין הפרסומי הגאוני היה חלק גדול בהצלחה של הסרט.

להקות הבריטפופ היו ידועות בכיבוד מסורות מוזיקליות, כך שגם מקומם של שירים ישנים היה טבעי בפסקול (מאוחר יותר גילינו שבויל, שמאוד מחובר למוזיקה, בדרך כלל אוהב לשלב בסרטיו שירים חדשים לצד קלאסיקות פופ מוכרות). בולט מכולם היה "Lust for Life" ("תשוקה לחיים") של איגי פופ מ–1977, שכתב יחד עם דיוויד בואי. השיר התחבר באופן מושלם לנאום ה–Choose life המפורסם של רנטון מתחילת הסרט. בנאום שלו מסביר רנטון שאם המשמעות של לבחור בחיים היא צבירת נכסים ובורגנות מנוונת וחסרת משמעות, הוא מעדיף לבחור משהו אחר. ואם הבורגנות היא מוות, אז ההתמכרות להרואין מבטאת את התשוקה לחיים. השאלה היא רק כמה זמן אפשר להמשיך בזה בלי להרוס לעצמך את העתיד, או למות בדרך.

השפעה מיידית

1996 הייתה השנה של "טריינספוטינג". הסרט לא סתם עלה למסכים: הוא התפוצץ עליהם. מסרט קטן שיש סביבו באזז הפך לתופעת פופ בינלאומית. גם מי שלא ראה אותו, זיהה את הפוסטרים וידע במה מדובר.

העיתונות הבריטית התמוגגה. חלק מהמבקרים האמריקאים היו אולי מעט יותר מסויגים, אבל גם הם התלהבו מההופעה של מקגרגור, שהפך, בעקבות הסרט, לכוכב קולנוע מגוון וחוצה ז'אנרים, המשלב בלוקבאסטרים כמו טרילוגיית ההתחלה של סרטי "מלחמת הכוכבים" עם סרטים עצמאיים. הסרט עצמו היה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר. הוא הצליח בטירוף בארצו, הפך ללהיט קאלט באמריקה והוכתר כחוויה הקולנועית המלהיבה ביותר מאז "ספרות זולה" של טרנטינו, שיצא שנתיים קודם לכן. ההצלחה של "ספרות זולה" הוכיחה שהעולם רעב לקומדיות שחורות, אפלות ופרובוקטיביות, מה שפתח ל"טריינספוטינג" לא מעט דלתות.

ההשפעה של "טריינספוטינג" הייתה מיידית, וההכרה שהסרט קיבל רק גדלה עוד יותר עם השנים. הוא מככב באופן קבוע ברשימות הסרטים הבריטיים הגדולים של כל הזמנים, ובשנה שעברה חגג יום הולדת 20 בשלל אירועים מסביב לעולם (כולל אירוע ב"אוזן השלישית" בתל אביב, שבמסגרתו שפכו קפה טורקי על אחד מתאי השירותים כמחווה לסצינת "השירותים הגרועים ביותר בסקוטלנד" המפורסמת מהסרט).

אף שאין בסרט שום דבר נוצץ, עדיין ניתן לטעון שיש בו ממד שעושה גלוריפיקציה לשימוש בהרואין. רנטון הוא צעיר המודע לעצמו, והמשפט האלמותי שבעזרתו הוא מנסה להסביר את חוויית השימוש - "קח את האורגזמה הכי טובה שהייתה לך, תכפיל אותה פי אלף, וזה עדיין לא מתקרב" - מן הסתם מעורר את הסקרנות.

אבל המסר היה מאוזן: המשפט הזה עושה אולי חשק לנסות, אבל הסצינה שבה הוא צולל לתוך שירותים מטונפים כדי לדוג את נרות האופיום הרקטליים שאיבד בהם גורמת לפעולה הפוכה. כשבוב דול, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית שהתמודד מול ביל קלינטון בבחירות 96', יצא נגד הסרט בטענה שהוא מהלל שימוש בסמים, ואחר כך הודה שכלל לא צפה בו, זה עשה רושם די פתטי.

"טריינספוטינג" הוא אולי לא סרט הסברה של הוועד למלחמה בסמים, אבל הוא גם לא פרסומת להרואין. "היינו נחושים להראות למה אנשים עושים סמים", אמר המפיק אנדרו מקדונלד בזמנו. "היינו צריכים להראות גם שזה כיף וגם שזה נורא".

מהלל הרואין או מציג תמונה מאוזנת? טריינספוטינגמהלל הרואין או מציג תמונה מאוזנת? טריינספוטינג

איחור אופנתי

"טריינספוטינג 2" היה מתוכנן לצאת 20 שנה אחרי הסרט הראשון, אבל פספס בשנה. אם זה היה תלוי בדני בויל, הוא כנראה היה יוצא הרבה קודם. כבר שנים שבויל מדבר על הפקת סרט המשך המבוסס על הרומן החמישי של וולש, "פורנו", שיצא ב–2002 ומשמש כספר המשך ל"טריינספוטינג".

ב"פורנו" מבקר וולש מחדש את הדמויות של "טריינספוטינג", תשע שנים אחרי, כשהם עובדים בתעשיית הפורנו. בויל התבדח שבעשר שנים המראה החיצוני של שחקניו לא ישתנה מספיק בשל "היוהרה הטבעית של שחקנים", אז הוא חיכה 20 שנה כדי לצלם את סרט ההמשך. חוץ מזה, הוא היה צריך לחכות שיואן מקגרגור יהיה מוכן לסלוח לו. השחקן כיכב בשלושת סרטיו הראשונים של בויל ("חברים לרצח", "טריינספוטינג" ו"חיים לא רגילים", שבו הופיע לצד קמרון דיאז), אך השניים הסתכסכו כשלאונרדו דיקפריו נבחר לפרויקט הבא של בויל, "החוף".

אבל מקגרגור לא שמר טינה לנצח. ב–2013 הוא הצהיר שיהיה מוכן להשתתף בסרט ההמשך של "טריינספוטינג", אם יופק כזה. עברו עוד כמה שנים של גישושים ובסוף 2014 וולש אישר בראיון שהיוזמה יוצאת לדרך. "כולנו מאוד מגוננים על המורשת של ‘טריינספוטינג' ואנחנו רוצים לעשות סרט שמוסיף למורשת הזאת ולא מוריד ממנה", הוא אמר.

לא שמר טינה לנצח. יואן מגרגור. צילום: יח"צלא שמר טינה לנצח. יואן מגרגור. צילום: יח"צ

אגב, ב–2012 פרסם וולש פריקוול ל"טריינספוטינג" בשם "Skagboys" (סקאג הוא סלנג להרואין - ד"ק), המספר על נעוריהם של רנטון וסיק בוי, כך שיש מספיק חומר לעוד סרט וסיכוי לא רע ש"טריינספוטינג" יהפוך למקבילה הסקוטית המסוממת ל"מלחמת הכוכבים". בסופו של דבר, "טריינספוטינג 2" מבוסס רק באופן חלקי על "פורנו", והוא משלב סצינות מהספר "טריינספוטינג" שלא נכנסו לסרט הראשון. בסצינה כזאת, אגב, סוף–סוף מסבירים את משמעות השם המסתורי "טריינספוטינג", שעד כה רק מי שקרא את הספר ידע מהי.

עלילת סרט ההמשך לא מתרחשת תשע שנים אחרי העלילה המקורית, כמו "פורנו", אלא 20 שנה אחרי, ואנחנו פוגשים את הדמויות בהווה. ג'ון הודג', שכתב את התסריט לסרט הראשון, חתום גם על השני. גם כל הקאסט המקורי חוזר: החל במקגרגור וברמנר ועד רוברט קרלייל שכוכבו דרך מאז; ג'וני לי מילר שחמש דקות אחרי ש"טריינספוטינג" יצא התחתן עם אנג'לינה ג'ולי לחמש דקות נוספות; וקלי מקדונלד, שגילמה בסרט הראשון את נערת התיכון שפיתתה את רנטון, ובינתיים השתתפה ב"פארק גוספורד" של רוברט אלטמן, "ארץ קשוחה" של האחים כהן ובסדרת הפשע של HBO, "אימפריית הפשע".

גם הבמאי לא דרך במקום. סרטו של בויל מ–2008, "נער החידות ממומביי", היה מועמד לעשרה אוסקרים וזכה בשמונה, והוא עצמו זכה באוסקר לבמאי הטוב ביותר. היצירה האחרונה שלו, הסרט הביוגרפי "סטיב ג'ובס", הייתה מועמדת לשני אוסקרים וזכתה בשני פרסי גלובוס הזהב.

אנחנו כבר לא בניינטיז, "קול בריטניה" הוא זיכרון רחוק והכוכבים של "טריינספוטינג" כבר לא כל כך יפים ולא בני 20. ובדיוק משום כך זהו זמן מצוין להוציא את "טריינספוטינג 2". רנטון, סיק בוי, ספאד ובגבי הם כבר בני 40 פלוס, אבל באופן מפתיע כולם שרדו והגיעו עד הלום.

גם אנחנו כבר לא כל כך יפים ולא בני 20 - "טריינספוטינג 2" הוא הזדמנות טובה לעצור ולחשוב מה בדיוק עשינו עם החיים שלנו ב־20 השנים האחרונות, בתקווה שנפטרנו מההרגלים הרעים שהיו לנו בניינטיז.