באחת מסצינות הפתיחה של “מעבר להרים ולגבעות”, סרטו החדש של הבמאי ערן קולירין, יושב סא”ל במיל’ דוד גרינבאום בראיון עבודה אזרחי מול בחור הצעיר ממנו בשנים רבות. השניים מגלים כי יש להם מכר משותף מהצבא, וגרינבאום הנלהב מבקש להתקשר אל אותו אדם בנוכחות המראיין, כדי לממש את מה שמכונה: “פיצוח”. המראיין, שציין את ההיכרות עם אותו אדם באגביות, כחלק מהסמול טוק בין השניים, נותר המום מול עקשנותו של הקצין הנרגש.

הסצינה העדינה ומעוררת החמלה הזאת מדגימה היטב את פערי השפה וקודי התקשורת שבין העולם האזרחי והצבאי – שני עולמות מקבילים ביקום ישראלי אחד. סרטו של קולירין (“ביקור התזמורת”, “ההתחלפות”), המוקרן בימים אלו ברחבי הארץ, מתאר בין היתר תופעה ידועה ורווחת בחברה הישראלית – פרישתם של אנשי קבע מצה”ל בגיל מבוגר והתמודדותם אחריה עם לא מעט אתגרים בתחום האישי והתעסוקתי.

על פי נתוני דובר צה”ל, 40 אלף אנשי ונשות קבע משרתים כיום בצה”ל. מדי שנה פורשים מהצבא בממוצע כאלף אנשי ונשות קבע - קצינים ונגדים - אשר הגיעו לגיל 42 לכל הפחות, וזאת ללא קשר לדרגתם. אם נוסיף לזאת מאות פורשים נוספים משאר כוחות הביטחון - משטרה, שב”ס וכו’ - מדובר באלפי בני אדם בשנה. “זה סוג של לידה מחדש”, מתאר אבי כהן (46), סא”ל במיל’, אשר פרש מצה”ל לפני שלוש שנים לערך אחרי למעלה מ־22 שנות שירות. “ההלם בהתחלה הוא עצום. זה קצת כמו ללמוד שפה חדשה או ללמוד ללכת. לקח לי לפחות שנה להסתגל לעולם החדש הזה, אבל ברגע שהפנמתי שהמציאות השתנתה, הכל התחיל להסתדר”.




הפנטזיה ושברה

תקצר היריעה מלתאר את שלל ההבדלים בין החיים הצבאיים והאזרחיים. השירות במסגרת הצבאית־ביטחונית במשך שנים כה רבות מפתח לרוב דפוסי התנהגות וקווי חשיבה מובנים וסדורים. השליטה, הפיקוד והכוח הרב שניתנים לאיש הצבא בגיל צעיר יחסית; המערכת הנוקשה המספקת מעטפת רחבה של כלל השירותים המנהליים לאנשיה, בהם ביגוד, לינה, אוכל ותחבורה; היררכיית ההנהגה מוחלטת והשפה הייחודית – כל אלה מתנגשים בעוצמה אל חופה הפרוץ של האזרחות.

“התרגלתי שעושים בשבילי הכל, ופתאום צריך להתרגל לכל מהתחלה”, מספר כהן, ששירת בתפקיד מטה בזרוע היבשה. “לבשל, לתדלק את הרכב, לכבס וכמובן, למצוא עבודה הולמת. יש לא מעט אנשי קבע שמשתחררים ואחר כך חוזרים לצבא כי לא מצאו את עצמם באזרחות. הצבא הוא הדבר היחיד שהם מכירים, וזו תמיד האופציה הקלה. אני עצמי גם הייתי קרוב לזה וכבר חשבתי על זה ברצינות, אבל בסוף, לשמחתי, לא ויתרתי. היום יש לי עסק עצמאי לייעוץ, ואני מאוד מרוצה”.

“כאשר אנשי הקבע תולים את המדים בארון, במובן מסוים חלק מהזהות שלהם נכנסת לארון, והם צריכים למצוא זהות אחרת”, מסבירה רונית דהאן, פסיכולוגית קלינית בכירה ויועצת ארגונית, המתמחה בין היתר בייעוץ למנהלים, ממכון ת.ל.מ – תחנה לטיפול בילד ובמשפחה. “מי שנמצא הרבה שנים בצבא אלו בעלי תפקידים שרגילים להכתיב, לקבל החלטות. הם מנהלים הרבה אנשים בגיל צעיר, הם מורגלים לכבוד והערכה. במובן מסוים המדים, הדרגה והכומתה, שמעוררים כבוד גדול, מגדירים אותם, וכל זה נעלם כשהם פושטים אותם”.

זה נשמע כמו משבר.
“כן. מסגרת צבאית עם כל הגמישות שלה - יש בה משהו מארגן, וזה מקל. יש מסדר. יש מסלול. בחוץ אתה צריך להחליט לבד ולארגן את עצמך. בזמן השירות הצבאי אותם אנשי קבע הנם חלק ממשפחת צה”ל ומפקדיו. הם חלק ממשהו, ממסגרת. ולפתע הם לא שייכים לשום דבר. נוצר ריק. אצל הצעירים שמשתחררים החיפוש העצמי תואם גיל. נוסעים לחו”ל וכו’. בגיל מבוגר יותר זה כבר לא תואם גיל, ואז אדם צריך לשאול את עצמו: מה אני הולך לעשות עם עצמי? יש סוג של אובדן. כניסה לארץ חדשה. מדובר במעין מעבר לעולם אחר עם חוקים אחרים ותרבות הנהגה חדשה. זה תהליך שלא קורה ביום אחד. קודם הייתה זהות טוטאלית, משהו אחד ושלם, ועכשיו אני צריך להגדיר את עצמי מחדש. בגילים הללו אנשים רבים גם חווים משבר גיל, אך במקרה הזה הוא מועצם. לפעמים יש איזו פנטזיה על המציאות, מה יהיה ביום שאחרי, ולעתים יש התנפצות של הפנטזיה. החופש המוחלט עלול להביא לריקנות, ואז מתחילים הקשיים. צריך למצוא משמעות חדשה בחיים. כל הכישורים שהיו קודם לא תמיד רלוונטיים, ואדם נדרש לגמישות, יצירתיות ונסיגה אחורנית במעמד שלו, כדי להסתגל מחדש. האזרחות דורשת כישורים שהצבא לא תמיד מכשיר ומפתח אותם”.

מתוך הסרט. צילום: שי גולדמןמתוך הסרט. צילום: שי גולדמן




"הצבא נשאר בתמונה"

בצה”ל מודעים לקשיים שעלולים לפקוד את המשתחררים ומנסים להקל עליהם את היום שאחרי. תפקידו של ענף מנהל פרישה באגף כוח אדם הוא להכין את הפורשים לחיים האזרחיים באמצעות תהליך שמתחיל חודשים ארוכים לפני יום השחרור ומסתיים עד שנה לאחר הפרישה.

הסיוע הצה”לי כולל ליווי אישי של הפורש/ת, שבמסגרתו ניתן להם כל המידע הרלוונטי על האזרחות - החל מקופת חולים, דרך תהליכי השמה ועד שיחות פרטניות על השאיפות האזרחיות. נוסף על כך, הצבא עורך ימי עיון וסדנאות הכנה בנושאים שונים, כגון תעסוקה והשמה, פיננסים, ביטוח, בריאות ועוד; נערכות הרצאות ושיחות עם פורשים שהשתלבו באזרחות, שמטרתן ליצור הזדהות וללמוד מניסיונם של אחרים; ניתן סיוע בידי שלל יועצים בתחומים שונים, המסייעים בין היתר בהכנה לראיון עבודה, כתיבת קורות חיים, הנהלת חשבונות, מסים ועוד; וישנם גם מדורי השמה באזורי הצפון, המרכז והדרום, שמסייעים לפורשים במציאת העבודה. בין היתר, מדור ההשמה פונה למעסיקים, מפעיל מאגר של פורשים בתחומים שונים ומנסה להתאים בין הדרישות לבין הניסיון והכישורים השונים של המועמדים. במקרים רבים קיימת התאמה בין התפקיד הצבאי לתפקידים אזרחיים מקבילים, אשר מקלה את ההשתלבות, למשל, במקצועות טכניים, רפואה, משפט, טיס. מנגד, ישנם מקצועות צבאיים שאינם מסונכרנים עם שוק העבודה האזרחי, כגון מקצועות החי”ר, ובהם, כצפוי, יש קושי רב יותר למצוא עבודה.

"יש אנשים שיש להם, למשל, רקע קרבי, אך אין הלימה למקצוע כזה באזרחות", מסביר גורם צבאי בכיר באגף כוח אדם. "עבורם ההסתגלות תהיה קשה יותר. הם מחויבים להסבה. אנחנו מנסים למצוא להם מקום להסבות. יש מגוון אופציות ואפשרויות, למשל, תוכנית הדגל 'הטובים לחינוך', שמתבצעת יחד עם משרד החינוך. במסגרת התוכנית מאפשרים לפורשי צה"ל ללמוד חינוך ותעודת הוראה. מדובר באנשים בעלי ערכים ושליחות. הם משתלבים כמורים ועושים עבודת קודש".

קשייהם של הפורשים מתבטאים לא פעם גם בחיק המשפחה. לאחר שנים שבהן הם היו נוכחים־נפקדים, ובמקרים רבים הפקידו את ניהול שגרת הבית בידי בני הזוג, לפתע אנשי הקבע חוזרים אל חיי היום־יום המשפחתיים והזוגיים ומערערים את הסדר שהושג עד כה.

“שנה וחצי אחרי השחרור שלי התגרשתי”, מספר ערן בן בסט (47), איש קבע לשעבר ממרכז הארץ. “נוצר ריחוק שכל השנים לא הבחנתי שהוא קיים, כי היה גם ריחוק פיזי. נוצרו המון פערים, והיה צריך להכיר את הבן אדם מחדש, וזה לא אותו אדם שהכרת. זה לא קל, אבל כמו שאומרים: יש מחיר לכל דבר”. “פתאום הוא התחיל להסתובב לי בין הרגליים”, מספרת רלי, שנשואה זה שנים ארוכות לאיש קבע. לאחר שחרורו חוו השניים משבר בזוגיות אך התגברו עליו בעזרת טיפול זוגי. “אני כבר הייתי רגילה לסדר יום שלי, לתקתוק של הבית והילדים, ופתאום יש עוד מישהו בבית, שכל השנים היה רחוק וכעת הוא צריך להשתלב בכל זה. זה לא פשוט. את גם רגילה לראות אותו מזווית מסוימת, ופתאום יש בו משהו קצת חסר אונים בהתחלה. אבל אם יש אהבה וקשר חזק, אז אפשר וחשוב לנסות ולעבוד על זה. אני מכירה לא מעט זוגות שנפרדו. אנחנו, לשמחתי, הצלחנו”.

“יש היערכות מחדש גם ברמה המשפחתית”, אומרת דהאן. “יש הגדרה חדשה של הזוגיות. הדינמיקה המשפחתית משתנה. גם בן הזוג צריך להתמודד עם אובדן: אובדן השליטה המלאה על הבית, אובדן השליטה על עצמאותו, על הזמן שלו. נדרשת מבן הזוג היערכות ובנייה מחודשות בדינמיקה המשפחתית. לפעמים זה לא מצליח. חזרת בן הזוג הביתה עלולה להעלות קונפליקטים ישנים ועמוקים שהושמו בצד כל השנים, ואז צריך למצוא מטרות משותפות ולערוך שיתופי פעולה וחלוקת תפקידים מחודשת. כל אחד צריך לזוז קצת. זה יושב על יכולת התקשורת של בני זוג ויכולתם לנהל משא ומתן”.

“הקלישאה שאומרת שאנשי קבע במידה רבה נשואים לצבא היא נכונה”, מוסיף בן בסט. “המסגרת הצבאית היא בעדיפות העליונה בזמן השירות, והיא דוחקת את המשפחה הצדה. בהרבה מקרים זה לא שורד, אבל יש גם מקרים אחרים. בכל מקרה זה מצריך עבודה קשה. אני לא יודע אם זה מקרי או לא, אבל היום אני בזוגיות עם אשת קבע, ככה שבמובן מסוים הצבא נשאר אצלי בתמונה”.