הבמאי ארז תדמור, כך עולה, חש עצמו כבן בית בנמלי הארץ. בסרטו הקודם,"ארץ פצועה", שהוקרן כאן לפני כשנה, הוא גולל בין היתר פרשייה פלילית חמורה המתחוללת בתוככי נמל חיפה, ובמהלכה נחשף שיתוף פעולה מגונה בין שוטרים מושחתים לבין סוורים נפשעים. בסרטו הנוכחי "נמל בית", תדמור נפרד אומנם מהפועלים של נמל חיפה, אך הוא בסך הכל ממיר אותם בסוורי נמל אשדוד, שחלקם מוצג על הבד כאילו הם חברים במשפחת פשע מאורגן.

דומה שהדיווחים החדשותיים המרובים שנקשרו בשמו של אלון חסן, יו"ר ועד העובדים בנמל אשדוד, מצאו לעצמם נתיבות אל לב התסריט של "נמל בית", שתדמור הכין עם שלמה אפרתי. רחמים אזולאי, מנהיג פועלי הנמל בגילומו של שמיל בן ארי, שולט ביד רמה בסוורים, שהם מעין חיילים במלחמת חורמה שהוא מנהל נגד הנהלת הנמל.אהרון אביטן, שאזולאי גידל אותו מילדות, מתמנה למנהל מחלקת הים בנמל, ומדרך הטבע הוא נזקק לשירותיהם של החיילים בצבא אזולאי. חיש מהר מתגלות חריקות בהרמוניה בין שני האישים, שנובעות בעיקר מכך שאביטן, בגילומו של יורם חטב, משתדל לשמור על התנהלות במסגרת דרישות החוק, שעליה ויתרו כבר מזמן אנשי כנופיית אזולאי.

מסלול ההתנגשות בין שני החברים לשעבר הוא ברור, שלא לומר צפוי ומשמים. בדרך להתפכחותם ההדדית של השניים משתדל "נמל בית" לפתח גם כמה עלילות משנה, האמורות להעמיק את הפן הפרטי והמשפחתי הסבוך שקושר בין הדמויות הראשיות. גם כאן לא מפליא התסריט להפגין מקוריות יתר. השוואה קלה בין "נמל בית" לבין "ערכו של אדם", סרטו המצוין של הצרפתי סטפן בריזה, שהוקרן בארץ לפני כשנה וחצי ומטפל באותן בעיות סוציאליות, יכולה ללמד על הפערים העצומים בגישה הקולנועית בין סרט ראוי לבין עבודה שכולה חפיף.

דומה שעיקר החריקות ב"נמל בית" אינן נובעות בהכרח מהיעדר מקוריות בסיפור, אלא מסיבה בסיסית הרבה יותר; תדמור מעדיף לצעוק את הדברים במקום להראות אותם. על מעשי הפשע המתחוללים בין המזחים לבין מחסני המכס שומעים הצופים, אך לא רואים אותם. על אנשי ההנהלה המרושעים שומעים הצופים, אך לא רואים את רחשי המזימות שלהם. על אותה תקופה מרוחקת שבה אזולאי, כיום פושע, גידל באהבה את אביטן, כעת האיש הטוב בסיפור, שומעים רוכשי הכרטיסים לסרט זה, אך לא רואים אותה.

נכון הוא שהתנהלות כזאת של סיפור המעשה מוזילה מאוד את תקציב הפקת הסרט, אך לא פחות מזה היא מרדדת את אפשרות החוויה של

הצפייה בו. נקודת זכות בולטת שבה יכול להתהדר "נמל בית" הנה תחושת המקום, שתדמור והצלם שלו זיו ברקוביץ' מצליחים להעביר באמצעות הבד. סביבת העבודה של הסוורים – ספינות הגרר, העגורנים, המזח, המכולות, מחסן המכס וכדומה – נראית אמינה, וניכר ששחקני המשנה בעלילה (דוגמת אייל רוזלס, לירון לבו ושרון אלכסנדר) אכן מתפקדים בתוכה באופן טבעי וזורם.

עניין אחר הוא גילום הדמויות הראשיות. שמיל בן ארי, שמגלם את האיש הרע בסיפור, נטוע היטב בתוך הדמות, בעיקר בזכות הפיזיונומיה, הקול שלו ושפת הגוף המתיישבים בול על אזולאי מנהיג הפועלים. יורם חטב, שמשתדל לצקת מעט ערך מוסף בדמות אביטן לוחם הצדק, נתפס לא אחת מפעיל ג'סטות משחק עודפות, המזכירות יתר על המידה את הדמות הדומה לאביטן, שמרלון ברנדו עשה לפני 63 שנים ב"חופי הכרך".

"סימן חיים", ארצות הברית 2017

ובכן, חייזר יליד מאדים, שכינויו הוא קלווין, חודר אל תחנת חלל בינלאומית ומתחיל לזלול את אוכלוסייתה ללא הבדל דת, גזע או מין. יפני, אמריקאי, רוסי, אישה, גבר, שחור, לבן. הכל הולך, הכל אכיל מנקודת מבטו של החייזר הזה. לבסוף מגיע הרגע הפטאלי, שבו השרידים האחרונים של צוות האסטרונאוטים נאלצים לשקול ברצינות את ברירת שמשון, המוכרת היטב מהסלוגן התנ"כי "תמות נפשי עם פלשתים"; כלומר, אקט של הקרבה עצמית, ובלבד שהיצור הגועלי הזה, שמזכיר מדוזה בגודל של ממותה, לא יתגלגל חלילה אל כדור הארץ.

"סימן חיים", ודומה שאף אחד לא מנסה להסתיר זאת, הוא חיקוי של "הנוסע השמיני". חיקוי ירוד, חובה להדגיש. חיקוי שמוותר על יכולת ההמצאה של התסריט וגם אינו מצטיין במיוחד בגיוון הדמויות האנושיות, שנאלצות להתמודד עם המפלצת הזללנית. פתיחת הסיפור דווקא עומדת בסימן של התרוממות רוח. זה עתה שבה גשושית ממשימת איסוף ממצאים מכוכב הלכת מאדים ומביאה עמה אל צוות מדענים הממתין לה בתחנת חלל את ההוכחה הראשונה לקיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ. זהו בהחלט יום חג, שבו כל העולם המוכר משתתף בשמחה הכללית, שבסופה נקרא היצור החד־תאי שהתגלה על קרקע המאדים בשם קלווין.

סימן חיים", צילום: באדיבות פורום פילם"

בשל טעות אנוש - והרי בז'אנר הסיינס פיקשן/ הורור תמיד מתמקדים בטעויות אנוש - חורג קלווין מממדיו המקוריים ותופח לסדר גודל מפלצתי. המאבק הלא מתוחכם, נטול התפניות הדרמטיות וחסר העניין שמנהל צוות האסטרונאוטים נגד קלווין הוא סיפור הסרט הפשטני הזה; בלי השראה, ללא רבדים

נוספים לסיפור ועם דמויות שאין אפשרות להזדהות עמן רגשית, מתנהל לו "סימן חיים", שלזכותו יש לומר כי אינו ארוך במיוחד.

דניאל אספינוזה ("טעון הגנה", "ילד 44"), במאי יליד שוודיה שהעתיק פעילותו להוליווד, מתגלה כחסר שיקול דעת של ממש. עובדה עגומה זו מתבררת כבר בסצינה הפותחת, שאורכה מעל חמש דקות, המתנהלות בחשכה כמעט מוחלטת. ככה לא בונים הזדהות ואהדה של צופים. בין שחקני "סימן חיים" ניתן להבחין בריאן ריינולדס, ברבקה פרגוסון ובעיקר בג'ייק ג'ילנהול. האחרון אימץ פה לעצמו חזות של דמות שכמו נמלטה מסרטיו האחרונים, הרוחניים כל כך, של טרנס מאליק. מהורהר, פילוסופי, טרנסצנדנטלי וכולו חארטה אחת גדולה.