ברונו דומון הצרפתי הוא אחד מגדולי הקולנוענים הפועלים כיום באירופה, והוא קנה לעצמו שם זה בזכות רצף של דרמות קודרות המתעמקות בסוגיות של סיגוף גופני ושל אמונה דתית. כאלה הם הסרטים הכבדים "חיי ישו", "האנושות", "פלנדריה", "הדוויג'", "מחוץ לחוג השטן" ו"קאמי קלודל". אך מה רב המרחק בין סרטי איכות אלה לבין השטותניקיות שמאפיינת את סרטו הלפני האחרון "מפרץ ההיעלמות", שהתמודד לפני שנה בתחרות הראשית בפסטיבל קאן (בינתיים דומון הספיק לסיים סרט נוסף, "ז'אנט או ילדותה של ז'אן דארק" המוקרן השבוע בפסטיבל ירושלים).

במרכז הסרט מנגיד דומון בין שתי משפחות. האחת היא בני כפר פרימיטיביים, שחיים לחוף הים בצפון צרפת וניזונים מבשר אדם. כן, הם קניבלים. בסמוך לביתם מצוי בית הקיץ של משפחה בורגנית עשירה מהעיר הגדולה, שמגיעה בראשית המאה הקודמת אל הכפר על מלוא מטען השמונצעס שלה לחופשת התאווררות מלחצי החיים המודרניים. בעיני רוחם כבר רואים הקניבלים את העירונים כפיסות של שישליק המושחלות על שיפוד, והנה כבר נערכות על ידם ההכנות האחרונות לקראת הציד.

"מפרץ ההיעלמות" של ברונו דומון

ההברקה של דומון היא באופן עיצובם של העשירים והמפונקים, שמגולמים על ידי כוכבי הקולנוע הצרפתי ז'ולייט בינוש, ולריה טדסקי־ברוני ופבריס לוקיני. אלה מעוצבים ונעים על הבד כאילו הם בובות המופעלות על חוט בתיאטרון מריונטות. הניגוד המחושב היטב בין קרקסיות זו לבין האפלוליות הגותית של הקניבלים הוא מקור לשורה של סצנות פרודיות, המחוללות על הבד קריקטורה סוריאליסטית מטורללת ומלאת חן.

"מפרץ ההיעלמות", צרפת 2016, הערב בערוץ yes 3