אדם סנדרסון (37), במאי ותסריטאי, התחיל לעשות סרטים בגיל 9 עם כמה שכנים ומצלמה ביתית. לאחר שהשתחרר מהצבא, שם שירת ביחידת ההסרטה, הקים להקת היפ הופ בשם "פיזדה פמילי" וביים קליפ לאחד משיריה. בעקבות הצלחת הקליפ המשיך בבימוי קליפים ללהקות שונות, וכן בבימוי פרומואים ופרסומות שזכו בפרסים בינלאומיים.

בשיתוף מולי שגב הוא ביים את סרט הקולנוע "זוהי סדום" של חבורת ארץ נהדרת; סרטו השני, ״לוויה בצהריים״, הוא דרמה המבוססת על ספרו עטור השבחים הנושא שם זה של של ישעיהו קורן. הסרט הוקרן בפסטיבל "סן סבסטיאן" וזכה בפרסים רבים בפסטיבלים נוספים. סנדרסון יצר (עם שחר מגן) וביים את סדרת המתח "בתולות" ל־HOT. הסדרה נמכרה לברזיל, צרפת, רוסיה וסין. בימים אלה הוא עובד על עיבוד קולנועי לספר "הקורבן" של סול בלו, שאיתו התקבל למעבדת הקולנוע של טורינו ואותו הוא כותב עם אחותו, דינה סנדרסון.


האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז אולי?
"הבמאי טים ברטון אמר פעם שהוא מתייחס לסרטיו כמו לילדיו, ולפעמים ילד אחד יוצא מעצבן וילד אחר מכוער, אבל אין מה לעשות - מקבלים את הילדים כמו שהם. אלה החיים. אני מסכים עם הגישה הזו וגם אני, על אף הביקורת העצמית האינסופית שלי, חושב שכל סרט ויצירה חשובים, בעיקר כדי לגלות לנו את היצירה הבאה. לפעמים היצירה עצמה פחות חשובה כמו האנרגיה והתובנות שהיא עוררה בנו להמשיך הלאה".

"בדיעבד אני מרגיש שכל יצירה משלימה משהו שהיה חסר ביצירה הקודמת, גם אם לא התכוונו לכך. אם סרט אחד יצא רועש, הסרט השני יצא שקט וכן הלאה. כרגע אני מרגיש שכל העבודות שלי נחשבות מוקדמות, כי עד היום עשיתי בסך הכל שני סרטי קולנוע וסדרה אחת. לפני כן עשיתי הרבה סרטים קצרים שרובם מרגישים לי ילדותיים, אבל שוב, אני לא יכול להתעלם מזה שהם נאמנים למי שהייתי כשעשיתי אותם, וזה כנראה הכי חשוב. אם לדבר רגע בגדול, אני חושב שהדבר המשותף לביקורת שלי על הדברים שעשיתי עד כה, זה שהייתי נאמן מדי לאיזה דיוק אמנותי בזמן העשייה ונורא דאגתי שלא לאבד את מה שניסיתי להשיג ולא לסטות הצידה. בהסתכלות מחודשת אני מרגיש שיכולתי לשחרר במקומות מסוימים, לסמוך על החוויה ולתת ליצירה להגיע למקומות חדשים. היצירה לא מאבדת מהזהות שלה, היא רק צומחת מזה".

אדם סנדרסון והילה וידור מאחורי הקלעים של לוויה בצהריים. צילום: ערן כהן אדם סנדרסון והילה וידור מאחורי הקלעים של לוויה בצהריים. צילום: ערן כהן

מה היה הצעד האמנותי ששבר את הדידקטיות הזו?
"אני חושב שאיפשהו בזמן הצילומים של העונה הראשונה של 'בתולות' הרגשתי את השינוי בגישה שלי לבימוי. עד ל'בתולות' הסתמכתי מאוד על סטוריבורד מצויר של הסצינות ומעין מפה של איך הכל הולך להיראות. פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה אחרת. בטלוויזיה אין באמת זמן הכנה מדוקדק כמו שיש בקולנוע, וההפקה בונה את עצמה תוך כדי תנועה. הכל נעשה מאוד מהר ומסתמך ברובו על פתרונות בשטח ועל חשיבה שדורשת גמישות גבוהה. יש המון לצלם והזמן קצר, ולכן אין דפים, אין מפה, אין תוכנית חומש. ומתוך סוג העבודה הזה פתחתי גישה חדשה לבימוי - בחזרה לפני צילום כל סצינה נתתי לשחקנים לעשות אותה כמו שהם מרגישים אותה, ורק לפי המשחק שלהם התחלתי לתכנן איך הסצינה תיראה ואיפה הלב שלה מבחינתי. היה משהו מאוד משחרר בלהקשיב לאמת הזו שמתגלה רק בצילומים עצמם, אמת שלא רואים לפני כן".


שילוב של אימפורביזציה שלקוחה מעולם התיאטרון?
"זו לא אימפרוביזציה במובן שהשחקנים מאלתרים את הטקסט. אנחנו עובדים מול תסריט וטקסטים מאוד ברורים. אבל הכיוון שהסצינה הולכת אליו מבחינת המזג שלה ומבחינת האנרגיה מתגלה בזמן החזרה על הסט, ואיתו הכיוון שבו אני כבמאי מביט על המתרחש".

זיכרונות מארץ רחוקה
"כל ההחלטות הגדולות בחיי - אם זה להתחתן או להביא ילדים, היו הפתעות עבורי", מספר סנדרסון, "ידעתי תמיד שתהיה לי משפחה, אבל לא תכננתי להיות איש משפחה בגיל צעיר כל כך. החיים קראו לי להתמודד עם השינויים הגדולים האלה, ואלה השינויים הכי יפים שקרו לי. כן, שוב פעם ג׳ון לנון צדק – 'החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות'. כשמקבלים את זה ולא מבכים על מה שנגזל, מגלים איזה יופי עצום מסתתר שם. שום דבר לא משתווה לאהבה הזו".

וזה די מפתיע, בהתחשב בעובדה שהמחשבה בקרב אמנים רבים היא שהאמנות דורשת בדידות?
"כן, זה נכון. זו הגישה האידילית והקלאסית לאמנות. במקרה שלי דווקא השיתופים הפנימיים מתוך המשפחה היו מפתיעים ומרעננים. אשתי, כרמלה, עובדת איתי כארט־דירקטורית בסרטים ובסדרות, ואחותי, דינה, כותבת איתי תסריט לסרט קולנוע. שני השיתופים האלה, דווקא הקרובים ביותר, הם כל כך חזקים בעיניי. אתה מגלה שכשאתה עובד עם אנשים שאתה אוהב ומאמין בהם, היצירה ממשיכה את האהבה הזו והטשטוש בין המשפחה לאמנות מתגלה כמשהו מפרה. לא הייתי רוצה להישמע יותר מדי ניו אייג׳י, אבל ככה יצא במשמרת שלי".

דני סנדרסון. צילום: תומר נויברג, פלאש 90דני סנדרסון. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

מה היתרונות ומה החסרונות בלעבוד עם משפחה?
"בעבודה עם כרמלה, בהתחלה נורא ניסינו לשמור על איזו דיפלומטיות ליד כולם, דיברנו באופן מדוד בסיורי לוקייישן, שקלנו כל מילה בצילומים. עם הזמן פשוט הבנו שאי אפשר באמת להתנהל ככה, והדיאלוג חזר להיות כמו שהוא בבית, עם העליות והמורדות, לפעמים גם צעקות וכעסים. אין מה לעשות, זאת הדינימקה הבריאה. הדבר הכי חשוב הוא לתקשר באמת אחד עם השני, והצד האמנותי אף פעם לא מנותק מהצד הרגשי. הכל בחבילה אחת. הרגעים שבהם חווינו התעלות בעבודה היו מהרגעים הגבוהים גם בזוגיות שלנו, והם אלה שנשארו איתנו בסוף".

האם האווירה על הסט משפיעה על איכות היצירה, ועד כמה?
"בגדול אני לא רואה כל כך קשר בין האווירה על הסט לתוצאה. אני אומר את זה מפני שהמון פעמים דברים שנראו לי קטסטרופליים בצילומים התגלו כמעולים בעריכה, ורגעים שחשבתי שהם חד־פעמיים בצילומים התגלו כמיותרים, ככה שלא משנה מה מרגישים בסט, משנה מה מרגישים בחדר העריכה. האווירה על הסט משאירה אחריה בעיקר זיכרונות חזקים כמו טיול לארץ רחוקה, וזה חשוב מאוד, אבל יותר לחיים עצמם ופחות ליצירה".


להיות במאי זה די להיות מנהיג - צריך המון צדדים, לא רק אמנותיים, אלא גם פסיכולוגיים, אנושיים, פוליטיים. איפה ואיך והאם אפשר בכלל לפתחם?
"כן, צריך את כל הצדדים האלה. מדובר בעשייה עם עוד הרבה אנשים. במאי הוא לא צייר מול קנבס. אני חושב שהחלקים הלא אמנותיים של הבימוי מתחדדים עם הזמן. בהתחלה, כשעשיתי סרטים קצרים, הייתי מאוד מנותק מהצוות, לא ממש תיקשרתי. ככל שהזמן עבר והצילומים נהפכו לסוג של בית שני בשבילי, הבנתי כמה חשובים לי האנשים שעובדים איתי ושהדבר הכי נכון הוא לשמור על האווירה הכי משוחררת וחופשייה שיש, כדי לאפשר לנו את המגרש הכי גדול לשחק בו. צריך להרגיש מספיק נוח לטעות. אם אנשים לא מרגישים בנוח, הם נאטמים וקופאים".

למה הלכת דווקא על עשייה קולנועית?
"אני חושב שיש לי משיכה לחידות, לסיפורים שמתעסקים בחיפוש, באנשים שמנסים להבין משהו שלא ברור להם. לא סתם ברמה הבלשית אלא פשוט בעובדה שאנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו עושים פה. אני מאוד נמשך לסיפורים שמטיילים ליד המציאות ונוגעים גם בדברים נסתרים, ולפעמים מרגישים כמו מעשייה עתיקה. זה מוזר שדווקא ביצירה יש לי איזו זיקה למיסטיקה, ובחיים הפרטיים אני הדבר הכי רחוק מזה. אני בן אדם מאוד עירוני וריאליסטי עד כאב. איכשהו, כל המקומות האניגמטיים האלה באים לי כשאני חושב קולנוע. בשתי העבודות הגדולות האחרונות שלי יש את זה - ב'לוויה בצהריים' ישנה אישה שמחפשת משמעות, היא בורחת מהבית שלה למקום נטוש, מסתובבת בין החורבות, מחפשת משהו שיצית אותה, שיחיה אותה שוב. ב'בתולות' ישנה שוטרת שמנסה להבין לאן נעלמה אחותה התאומה, מי הייתה אותה אחות ומה זה אומר עליה".

דינה סנדרסון. צילום: רפי דלויה דינה סנדרסון. צילום: רפי דלויה

מאחורי המסיכה
כשהיה סנדרסון בן 9, קנה לו אביו, הזמר, היוצר והמוזיקאי דני, מצלמת וידיאו. מאותו הרגע המצלמה לא ירדה מהכתף שלו. "הרגשתי ביטחון כשהייתי מאחורי המצלמה", הוא מספר היום, "הרגשתי שיותר קל לי לתקשר דרכה עם המשפחה שלי, עם החברים שלי, הרגשתי שזה המקום שלי, להיות נוכח ולא נוכח ביחד. אני חושב שהחיפוש אחרי המקום מלווה אותי עד היום".

מעניין שאמנים כמעט תמיד צריכים משהו להתחבא מאחוריו.
"צריך תמיד איזו תעלה, אחרת אין איך לעשות את זה. המצלמה היא הקריפטונייט, היא מקור הכוח. כשלוקחים אותה יוצא כל האוויר. הייתי פעם במפגש עם דיוויד לינץ׳, ומישהו מהקהל שאל אותו 'מאיפה באות לך כל המחשבות האפלות האלה?' לינץ׳ ישר ניתר ממקומו ואמר 'אין לזה שום קשר אלי, זה מה שעובר על הדמויות, תשאל אותן'. גם לינץ׳ התחבא מאחורי הדמויות שלו. הוא ידע שבלעדיהן הוא לא יהיה מסוגל לרדת למקומות הכי חשוכים. אי אפשר ליצור בלי להיעזר באיזה כלי או מסיכה".

דיוויד לינץ'. צילום: רויטרסדיוויד לינץ'. צילום: רויטרס

יש לך תוכנית ברורה לגבי העתיד, או שאתה משנה ומשתנה עם הזמן ועם ההתפתחות העצמית?
"אני חושב שהכל פועל בסופו של דבר מאינטואיציה אצלי. אין לי מפה ברורה, אני הולך בעקבות סיפורים שתופסים אותי, הם מגיעים מהמון מקומות ויש להם הרבה צבעים. יש בעיניי סכנה בהגדרה, והרבה פעמים נורא מהר מגיעים לשם, מנסים לנסח לעצמנו למה אנחנו בוחרים את מה שאנחנו בוחרים, התשובות מיותרות. צריך לשמור על הגחלת בוערת”.

ואיפה נמצאים אילוצי פרנסה בסיפור?
"יש לי כבוד גדול גם לפרנסה וגם לצורך. אני חושב ששניהם חשובים באותה מידה, ואין לי זלזול באף אחד מהם. אנשים צריכים להתקיים, לחיות, ומצד שני להגשים את החלומות שלהם, כי בשביל זה הם נולדו. הגחלת הזו היא מתנה חשובה שצריך לשמור. יצירה ללא גחלת נשמעת לי מאוד בעייתית. מאיפה מתקדמים אם אין משהו בוער למטה? פרנסיס פורד קופולה ביים את 'הסנדק' כי הוא היה צריך את הכסף. הכניסה שלו לתוך אחת מיצירות המופת הכי גדולות במאה ה־20 היא מקרית. האיש היה צריך לסגור את החודש, ותראי מה יצא. זה שיעור גדול לכל במאי”.

פרנסיס פורד קופולה. צילום: רויטרספרנסיס פורד קופולה. צילום: רויטרס

כן, רק שישראל היא לא הוליווד. האם מצאת את עצמך מתקיים מעבודות מזדמנות?
"מלבד סרטים וסדרות ביימתי פרומואים, פרסומות, כתבות לטלוויזיה, מערכונים, וידיאו־קליפים. בצבא גם ביימתי סרטוני הדרכה, ככה שנראה לי שכיסיתי הכל. לפני הצבא הייתי פיקולו במסעדת 'ניו יורק ניו יורק', מעין דיינר אמריקאי שהיה בתל אביב בסוף שנות ה־90. אחרי ששברתי שם מגש מלא כוסות וכל העובדים במטבח צחקו עלי, הבנתי שאולי עדיף למצוא כיוון אחר".

והעובדה שאתה הבן והאח של מקוממת כשמתייחסים אליה שוב ושוב?
"המשפחה שלי היא מתנה. זכיתי לגדול עם אבא שלימד אותי להגשים חלומות ואחות מתוקה שנמצאת שם תמיד לצדי. אני לא מתקומם כי אני רואה את האנשים שהם. מבחינתי הם אבא שלי ואחותי, ואני אוהב את שניהם אהבה עזה"