פריז 1913. עוד מעט תפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אבל בינתיים הצעירים בה עושים חיים, קורעים את עיר האורות. ג'ים הוא צרפתי, ואילו ז'ול הינו אוסטרי המעדיף להתבשם באווירה הבוהמית של פריז, מאשר להלך בצייתנות אחרי צווי הקייזר במולדתו. השניים עושים הכל ביחד. שותים ושרים ורוקדים וחווים את האומנויות היפות בגלריות ובמוזיאונים השונים. ולעתים, וזה כמעט מתבקש, אף חולקים ביניהם קרבתה של מדמואזל חיננית זו או אחרת.

קתרין, נפש פיוטית ומשוחררת, היא אחת שכזו. מפלרטטת עם האחד, טועמת מהאחר, וסופה שמתאחדת עם ז'ול, והשניים נוטשים את פריז למגורים משותפים בארצו דוברת הגרמנית, רגע לפני פרוץ המלחמה הגדולה. כשזו מגיעה, מגויסים שני הרעים הקרובים, שלמרות הריחוק הפיזי אכן נותרו חברים לעט, אל הצבאות הלוחמים, והחשש העיקרי שלהם הוא שיום אפל אחד הם ייפגשו בשדה הקרב, משני צדי המתרס. למרבה מזלם, המלחמה נמשכת רק ארבע שנים וכמה חודשים, וחזיון העיוועים הזה אינו מגיע לכלל מימוש.

אך מסתיימת לה המלחמה, וג'ים הצרפתי כבר עושה דרכו אל השוורצוואלד שבגרמניה, שבו קבעו ז'ול וקתרין את ביתם המשותף. האיחוד המחודש חושף את העובדה המרה שחיי הנישואים של הצרפתייה והגרמני אינם מלבבים, וקתרין מוצאת נחמה מסוימת בקרבה גופנית מחודשת אל בן ארצה ג'ים. מפה לשם גם הקשר המחודש הזה מתחיל להימאס על ג'ים, והלה נוטש את הבקתה המשותפת ביער השחור ושב לפריז. לא עובר זמן רב וז'ול, ביחד עם קתרין, מתייצבים אף הם בבירה הצרפתית, מבקשים מחדש את קרבתו של ג'ים. וכן הלאה וכן הלאה, עד הסוף הטרגי והאופראי כל כך של יצירת מופת זו, “ז'ול וג'ים" למי שטרם זיהה, שפרנסואה טריפו ביים לפני 55 שנה.

ולמה לבזבז כעת הקדמה כה ארוכה על סרט שבכלל איננו “פרנץ", המטפס השבוע על בדי הקולנוע בארץ? פשוט מאוד. בנסיבות מסוימות, מכיל “ז'ול וג'ים" האגדי את כל הרכיבים העלילתיים שמהם עשוי גם “פרנץ", אלא שסידור האטומים שבו שונה לגמרי מזה של קודמו המהולל. אותה סיטואציה בסיסית, אותה המלחמה, אותן מדינות אויבות, אך לא בהכרח אותה האמת.

"פרנץ", באדיבות סרטי נחשון "פרנץ", באדיבות סרטי נחשון

“פרנץ", בניגוד ל"ז'ול וג'ים", מעדיף לנוע בחופשיות בין מה שקרה לבין מה שאפשרי היה שיקרה; בין אמת לבין שקר או דמיון. כמו “ז'ול וג'ים", גם “פרנץ", סרטו של הצרפתי פרנסואה אוזון, עוסק באישה אחת ובשני הגברים שבחייה, שהיו או לא היו חברים, שהיו או לא היו אויבים, ושהיו או לא היו עם אותה האישה. ההבדל המהותי במשולש האוהבים הזה הוא שהפעם הצלע הנשית היא גרמנייה מאופקת, ולא איזו פריזאית מטורללת.

אל העיירה העתיקה קדלינבורג השוכנת בסקסוניה שבמזרח גרמניה, מגיע במפתיע גבר צרפתי צעיר ושמו אדריאן. השנה היא 1919, ומלחמת העולם הראשונה הסתיימה אך לפני חודשים ספורים. אווירה של שנאת צרפתים שוררת בעיירה המנומנמת, שהקריבה רבים מבניה במהלך המלחמה, וביניהם גם את פרנץ הופמייסטר, שמצא את מותו בחזית המערבית, מול צבא צרפת, כמה שבועות לפני תום הקרבות.




תחילה נראה אדריאן כשהוא מניח זר שושנים על קברו של פרנץ, ומאוחר יותר הוא צץ מחדש בפתח בית משפחת הופמייסטר, שעטופה עדיין באבל הכבד על מות הבן. בבית ההורים השכולים מתגוררת גם אנה הצעירה, שערב פרוץ המלחמה אמורה הייתה להינשא לחייל המנוח. כעת היא פותחת את דלת הבית בפני אדריאן המלנכולי, המבשר לה, למרבה התדהמה, שבטרם פרצה המלחמה ההיא הוא היה חברו הקרוב של פרנץ, שלמד אז ובילה בפריז. יחד שוטטו השניים בעיר הצוהלת, צרכו תרבות ואומנות, ומי יודע מה עוד הם עשו ביחד.

מובן שאנה מזדרזת להכניס אל הבית הקודר את אדריאן, שמבחינות מסוימות, ולמרות צרפתיותו הברורה מאליה, הוא בבחינת המשך חי של הגרמני המת פרנץ. גם ההורים מוכי היגון מתייחסים לצרפתי הנוגה כאילו הוא חלק בלתי נפרד מבנם שאיננו, ובתוך כך הם מצפים שאנה, כלתם הפוטנציאלית, תשיל מעליה את בגדי האבלות, ותשלים עם הצרפתי את מה שהגורל המר גדע באבו; כלומר, תינשא לאדריאן, רעו ואחיו הרוחני של פרנץ. זאת, למרות האיבה־שמתוך־פטריוטיזם־עיוור, שאותה מפיצים מסביב לבני הזוג החדש אותם אבות זקנים של צעירי העיירה שאיבדו חייהם במלחמה נגד צרפת.

"פרנץ" באדיבות סרטי נחשון "פרנץ" באדיבות סרטי נחשון


בנקודה זו מתמוטט אדריאן. הוא אינו יכול עוד לעמוד בלחץ הזיכרונות האמיתיים. מתברר כי כל מה שהוא סיפר להורים השכולים, וגם לאנה המיועדת כעת להיות לו לאישה, לא היה אלא רצף של בדיות, וכי מעולם לא היה לו עבר פריזאי משותף עם פרנץ. כל מה שהוא יודע על המת נובע מהפגישה הפטאלית ביניהם, שהתחוללה בשדה הקרב המדמם. אדריאן עמד אז מול פרנץ המבולבל, ירה בו והרג אותו. הצרפתי פשפש בכיסיו של פרנץ שזה עתה קיפד חייו, ומצא שם מכתב שטרם הספיק לשלוח לארוסתו. ועם מידע מזערי זה החל אדריאן את מסע בקשת המחילה שלו מארצו המנצחת אל גרמניה המנוצחת.

בז'רגון העכשווי מדובר בסיטואציה מוכרת המתמקדת בהתקרבנותו של המקרבן. מי שגרם לזולתו להקריב קורבן, חש עצמו כאילו הוא הקורבן. ארי פולמן, למשל, עשה מזה קריירה בינלאומית בעקבות סרטו “ואלס עם באשיר", שבו בוצע מהלך דומה. אבל אנחנו בשנת 1919, הרבה לפני פרוץ הג'יבריש הפוסט־מודרני, כשעל הפרק מונחת הכפרה הקתולית המסורתית שאדריאן מבקש לעצמו. אנה הנחשפת לסוד הנורא מחליטה שלא לשתף בכך את ההופמייסטרים הזקנים, שלבם בוודאי לא יעמוד להם לנוכח האמת הכה מכאיבה. במקום זאת היא קופצת לאגם, מנסה לטרוף חייה, או שמא מוטב לומר להצטרף למעגל המתקרבנים.



בסופו של דבר מסתלק אדריאן מהעיירה, וכמו נעלם מחיי בני משפחת הופמייסטר. לא עובר זמן רב ואנה עושה דרכה אל פריז הרחוקה, לברר מה עלה בגורלו של הצרפתי שכמו יועד לה אך ניתק מגע. חקירותיה של אנה מביאות אותה להתעמת עם סודות נוספים, שאדריאן כלל לא טרח לחלוק עמה. והנה כי כן, מוצאת עצמה הגרמנייה הצעירה בלב פריז, מנותקת מהמורשת הלאומית שלה, מנסה להשלים רצף של חברות מדומיינת בין גרמני שהיה ואיננו עוד, לבין צרפתי שכל שנותר ממנו הוא קליפת הגוף החיצונית שלו, שהרי מבפנים הוא מת כבר מהרגע שפגש את הגרמני שהמית.

ב־1932 ביים ארנסט לוביטש, קולנוען גרמני גדול שהעתיק את מרכז פעילותו להוליווד, את “שיר ערש שבור", סרט אמריקאי שהתבסס על מחזה בשם “האיש שהרגתי", שאותו חיבר הצרפתי מוריס רוסטאן. הסרט והמחזה ההם שימשו בסיס לעבודתו העכשווית של אוזון, או ליתר דיוק למחציתו הראשונה של “פרנץ", עד אותה סצינת וידוי של אדריאן. מכאן ואילך, אוזון פורש כנפיים עצמאיות, ומחבר המשך משלו לעבודות הישנות של לוביטש ורוסטאן.



כאן המקום להוסיף כי בניגוד לחציו הפותח של “פרנץ" - החלק הגרמני הרגשי והמגובש היטב - זה שמבוסס על הישגי העבר האומנותיים, נראה החלק השני, החדש והעצמאי, זה המתרחש בצרפת שאליה מגיעה אנה, רופף ובלתי משכנע. אם בחלק הגרמני של “פרנץ" מנשבת איזושהי רוח אותנטית, שמצליחה לשחזר את ריח התקופה ההיא, הרי שהחלק הצרפתי מבליט נימה של נוסטלגיה כמעט תיירותית אל העולם ההוא שחלף עבר. מובן שאין זו הפעם הראשונה שבה סרט של אוזון, האסתטיציסט במתכוון, מועד לתוך מלכודת של התייפייפות עצמית. בישראל מוקרן כעת סרט נוסף של אוזון, “מאהב כפול", המדגים היטב את הכשל המובנה בעבודותיו המצוחצחות מדי של אוזון.

“פרנץ" מוגש לצופים כשהוא בגוני שחור־לבן אלגנטיים. מעת לעת חותכים אוזון והצלם שלו פסקל מארטי את הרצף החד־גוני בסצינה צבעונית, שבדרך כלל מייצגת את העבר המדומיין, כפי שאדריאן שוטף בו את אוזניהם של בני המשפחה האבלה. הפרדה זו שבין המתרחש בפועל לבין הסיטואציה האופציונלית שלא קרתה, ואולי דווקא כן, דומה במידה רבה לסיור במוזיאון שבו היצירות התלויות על הקיר כאילו מבודדות את העבר המונצח על ידי האומן מן ההווה הזורם מסביב. במקרה של “פרנץ" נודעת לכך חשיבות רבה, שכן חלק מסוים מהסרט, חלק מכריע יש להדגיש, מתרחש בתוך אולמות הלובר, שם כאילו פרחה הידידות בין המת לזה שהמית אותו, ואל מקום הנצחתו של זיכרון בדוי זה נמשכת אנה פעם ועוד פעם.

"פרנץ". באדיבות סרטי נחשון "פרנץ". באדיבות סרטי נחשון


אוזון הפקיד את גילום דמותה של אנה בידי פאולה בר, שחקנית צעירה מגרמניה (נולדה ב־1995), והיא משכילה לבנות על הבד תפקיד מורכב השוזר יחד את גינוני תחילת המאה הקודמת, עם גילויים של עצמאות נשית, שיש בהם הד דווקא לתקופתנו אנו. אדריאן הרגיש והשברירי מבוצע על ידי פייר ניניי, שגילם לפני מספר שנים את דמותו של האופנאי איב סן לורן בביוגרפיה המוסרטת על אודותיו. אוזון עושה עוול בולט לניניי, משום שב"פרנץ" הוא נראה כמו העתק פחם של השחקן הוותיק אנרי סר, זה שעשה את ג'ים בסרטו המיתולוגי של טריפו, שאיתו נפתחה סקירה זו.