כנגד שלושה בנים דיברה הציונות. האחד די סתום, אבל חושב שהוא חכם יותר מכולם. השני, סוג של תם וישר דרך, שנכווה ממהלומות החיים. ואילו השלישי בוחר שלא לשאול שאלות, ומעדיף להסתתר מאחורי מסכים של נאפאס. מדובר בשלושת בניו של ניצול שואה, שכבר חצה את גיל 80, וזקנתו אינה מיטיבה עמו. השלושה, בהתאמה, הם אלוף משנה (מיקי לאון) המחכה בקוצר רוח להעלאה בדרגה; סופר כושל (ישי גולן), שמתפרנס כמרצה באוניברסיטה; סטלן שלא עושה הרבה (מיכאל אלוני) חוץ מאשר להפיץ סמים בחוגי הקליינטורה הנבחרת שלו.

שלושת הבנים מוזעקים על ידי אם המשפחה (גילה אלמגור) כדי להתמודד עם מכה שמקורה באבא הזקן (אלכס פלג), שבשנותיו הארוכות השכיל לפרנס את המשפחה כנהג מונית, החונה כעת זנוחה בחצר האחורית. כעת מעומתים הבנים, כל אחד ותכונותיו הייחודיות, מול בעיה שניכרים בה לא מעט היבטים סמליים הקשורים בסוגיית הבחירה בחיים דווקא על פיסת האדמה הקרויה ישראל.

לכאורה, מקורה של המכה הוא בסכסוך שכנים מצוי. בבית סמוך לביתם של הורי הבנים הותקנה אנטנה סלולרית, וזו משגעת את אבי המשפחה, ומעלה אצלו הדי זיכרונות מהתקופה החשוכה שבה היה קורבן למשטר הנאצי. אף על פי שיש טעם מסוים בתלונות האב כנגד שכנו, הרי ברור לכולם כי הסיבה להתקפי הזעם המסכנים את בריאותו אינה נעוצה בשרירות הלב של השכן (אלי גורנשטיין), כי אם במעמקי הנפש של האב החש שכולם נטשוהו לעת זקנה.


"אנטנה". צילום: ורד אדיר "אנטנה". צילום: ורד אדיר


אריק רוטשטיין, שכבר שני עשורים נקשר שמו עם הפקות טלוויזיה מצליחות (“הפוך", “פלורנטין", “שבתות וחגים", “ילדות רעות"), מציג את סרטו העלילתי הארוך הראשון, והוא גם זה שחיבר לו את התסריט, המבוסס לדבריו על התנסותו המשפחתית. והתסריט הוא אכן הבעיה העיקרית של “אנטנה", שאינו מסתפק בסיפור המרכזי של האב ושלושת בניו, ומתפשט לכל עבר בשורה של סיפורי משנה, האמורים להקיף גם את מכלול יחסיהם של אותם גברים אל בנות הזוג “הבעייתיות" שלהם.

"אנטנה". צילום ורד אדיר "אנטנה". צילום ורד אדיר


שפעת הסיפורים והפיתולים העלילתיים כמו חוזרת על מאות סיפורים קודמים, ואין בה ולו היבט מקורי אחד, או הצצה מזווית חדשה אל בעיה ישנה. התסריט, ללא קשר ישיר עם הבימוי הדי מסורבל, מעדיף להיתקע בתוך ההגדרה של תרגיל אלמנטרי לדרמטורגים מתחילים. גם המשחק הישיר, המיובש משהו, של האנסמבל הנרחב, אינו פועל לטובת התוצאה הסופית.