שקט בגזרת אלכס פלג, קרוב לגדות דיזנגוף; הוא יכול להיות רגוע. אין על גג ביתו, או על גג הבתים הסמוכים, אנטנה סלולרית מאיימת שתגרום ליראים מפניה להשתגע כמו יהושע האומלל שלוקה בפוביית אנטנות, שאותו הוא מגלם להפליא בסרט החדש “אנטנה”. “קשה לי להאמין שבמציאות הייתי יוצא מדעתי אם הייתי מגלה, כמו יהושע, אנטנה מסוכנת על גג הבית שלי”, אומר פלג. “לכל היותר הייתי מבקש יפה, אבל בטח לא הייתי יוצא למלחמה עם השכנים חמוש בפטיש או שורף לאחד מהם את המכונית”.

פלג (79), חוגג כמעט 60 שנות קולנוע, אך במהלכן לא פגש עד כה את אריק רוטשטיין, במאי “אנטנה”. הוא ורוטשטיין תפסו ראש לגבי עיצוב דמותו של יהושע. אם הסרט מאופיין באיפוק יחסי, לא כל שכן הופעתו המרשימה של פלג בו. “האיפוק זה בילט־אין אצלי, אם כי כשאני מתפרץ, אני מתפרץ, הגם שזה לא קורה לי הרבה”, הוא מצהיר.

האיפוק בא לביטוי בסרט בדרך הבימוי של הבמאי. באחד מרגעי השיא של הסרט, משתחרר ליהושע בורג והוא מניף פטיש על שרה (גילה אלמגור) זוגתו. אבל במקום להראות את המכה, דאג רוטשטיין, שיראו את שרה הפגועה מדדה במעלה המדרגות. “לא צריך להראות הכל”, סבור פלג, “לפעמים די ברמז”.

“כשפגשתי לראשונה את אלכס, הוא היה נראה לי, עם העדינות שבו, הכי לא יהושע שיכול להיות”, מספר רוטשטיין, “אבל מכיוון שהתפקיד קסם לו, הוא הציע שנעשה קריאה - ואז יצאו דברים החוצה. בצילומים הוא הביא את יהושע כמו שרציתי ועשה את זה נפלא, בהיותו דוגמה לשחקנים סביבו”.

מיהו יהושע שלך?

“יהושע הוא ניצול שואה”, הוא משיב. “שנים עבד כנהג, ולפי הסרט הוא איש משפחה טוב, אב לשלושה בנים (השחקנים מיקי לאון, ישי גולן ומיכאל אלוני – יב”א) שחי בסדר, עד שמגיעה האנטנה ומצליחה לשגע אותו”.

משחקני “אנטנה”, יש לפלג הקשר הממושך ביותר עם גילה אלמגור. הם מכירים מנעוריהם, עת שיחקו בבמת “קלעים” החובבנית שהקים עודד קוטלר הנער ולמדו בסטודיו של "הבימה". “גילה היא פרטנרית נהדרת שאיתה שיחקתי בהרבה הצגות וסרטים”, הוא מציין. “חוץ מזה, היא זאת שהמליצה עלי לרוטשטיין”.

הסרט 'אנטנה'. צילום: ורד אדירהסרט 'אנטנה'. צילום: ורד אדיר

לא בסגנון
לכבוד “אנטנה”, אנחנו יוצאים למסע בעקבות הקריירה הקולנועית של פלג, וחולפים ביעף על פני 20 וכמה מהסרטים שבהם השתתף מאז שב־58’, בעודו חייל בלהקה צבאית, הפציע ב”עמוד האש”, סרטו של לארי פריש, והמשיך כעבור שנים אחדות ב”פיצוץ בחצות” וב”שעת האמת”, שתי קופרודוקציות ישראליות־צרפתיות.

בחלוף השנים לא קל לפלג להיזכר בפרטי סרטיו, אבל את “האם תל אביב בוערת?” מ־67’, בבימויו החד־פעמי של יעקב יגר, הוא לא ישכח במהרה. “זה בגלל גאולה נוני, זכרונה לברכה, שכואב הלב איך הלכה מאיתנו”, אומר פלג. “היא הייתה בחורה מדהימה. ביליתי איתה במיטה שלושה ימי צילום בסרט שלא היה נועז כפי שאפשר לחשוב”.

אנחנו מדלגים ל־81’, השנה שבה הצטלם לשני סרטים בזה אחר זה - “סיפור אינטימי” בבימוי נדב לויתן המנוח, ו”על חבל דק” בבימוי מיכל בת־אדם. “הגם שהיא לא שחקנית, חוה אלברשטיין הייתה מצוינת ב’סיפור אינטימי’”, אומר פלג. “במקביל לרומן הקולנועי פרח בין הצילומים הרומן בינה לבין הבמאי, ובאשר ל’על חבל דק’, אם היו לי שם במאית כמו מיכל בת־אדם, שכשחקנית בעצמה יש לה גישה לשחקנים, ופרטנרית נהדרת כמו גילה אלמגור - שיותר מאוחר השתתפתי בסרט ‘עץ הדומים תפוס’ שאלי כהן ביים על פי הסרט שלה - מה צריך יותר?”

אריק רוטשטיין במאי הסרט "אנטנה" בצילומי הסרט. צילום: ורד אדיר אריק רוטשטיין במאי הסרט "אנטנה" בצילומי הסרט. צילום: ורד אדיר

את “זמן אמת”, סרטו של אורי ברבש מ־91’, זוכר פלג בעקבות תקרית מצלצלת: “שם היה עלי לסטור ללבנה פינקלשטיין, ולא הייתי מסוגל לעשות את זה. הרי לבנה כל כך מקסימה. איך בכלל אפשר להחטיף לה סטירה? אבל מכיוון שהבמאי דרש, החטפתי לה כמו שצריך. לבנה עד כדי כך נעלבה ופרצה בבכי. לא ידעתי איך לפייס אותה. בסוף היא סלחה לי. אנחנו ביחסים מאוד טובים”.

ב־2002 היה לפלג ב”השיבה מהודו” המפגש הקולנועי היחיד עם מנחם גולן, לאחר שבצעירותם שיחק בתיאטרון הילדים שלו “תילון תליל”. “מנחם היה נשמה זהב, אבל בעבודה הוא היה יכול לצרוח בלי חשבון”, מעיד פלג. “אגב, הייתי משחקני הסרט שלא השתתפו בצילומים בהודו”.

אלכס פלג עם דליה פרידלנד בהצגה המאהב, 1964. צילום: ירון מירלין אלכס פלג עם דליה פרידלנד בהצגה המאהב, 1964. צילום: ירון מירלין

פרט לסרט הזה, היית כל השנים מחוץ למעגל העשייה העשיר של גולן־גלובוס.
“כנראה לא הייתי בסגנון שלהם, וגם לא בטעם שלהם”.

כשהוא נזכר ב”אבדות ומציאות”, סרטו של שבי גביזון, פורץ פלג בצחוק משוחרר. “רואים אותי שם כמאושפז בבית חולים במצב של תרדמת, שפתאום נזכר בדרשה מבר המצווה שלו”, הוא מספר.“לא פשוט לשחק אדם שנמצא בקומה. מסביב כולם בתנועה ואתה שוכב במיטה ולא עושה כלום. לפחות מותר לנשום”.

לפני שנתיים ראו אותו בתפקיד עמוס עוז המבוגר ב”סיפור על אהבה וחושך”, סרטה של נטלי פורטמן. “אוי, לא ייאמן כמה שנטלי הייתה מקסימה”, פלג מתמוגג. “כשחקנית בעצמה, מדהים היחס שלה לשחקנים. היא פשוט השתחוותה לרגליי”.

נטלי פורטמן. צילום: רויטרס נטלי פורטמן. צילום: רויטרס

איך גילמת את דמותו של עוז, שהוא כמעט בן גילך?
“נטלי בחרה אותי לתפקיד קרוב לוודאי מפני שהזכרתי לה אותו. כמו במקרים אחרים, גם לתפקיד הזה יצאתי מתוך עצמי. את עוז פגשתי קודם לכן לקראת ההצגה ‘פימה’, שהועלתה באנסמבל תיאטרון הרצליה על פי ספר שלו. אחרי שראה אותי בסרט, הוא אמר לי שהיה מאוד מרוצה”.

מרגישים יותר אחריות מהרגיל כשמשחקים איש בחייו?
“אסור לעבוד ככה. אם חושבים יותר מדי, אין תפקיד”.

וכששיחקת בסדרת הטלוויזיה “קו 300”, לצד סדרות רבות אחרות, את השופט יצחק זמיר?
“גם כאן יצאתי אל התפקיד מעצמי, אם כי הפעם נפגשתי עם זמיר לקראת הצילומים והיה מעניין לראות מקרוב איך הוא מתנהג”.

אלכס פלג ולבנה פיקלשטיין ב"זמן אמת". צילום מסך אלכס פלג ולבנה פיקלשטיין ב"זמן אמת". צילום מסך

כמעט 60 שנה בקולנוע ושום סרט בורקס?
“זה לא מקרי. לסרטים כאלה מחפשים שחקנים טובים, אבל מצחיקנים, ואני, מה לעשות, לא שחקן של קומדיות. הבמאים של הסרטים האלה אף פעם לא התקרבו אלי”.

“אווירה של קדושה"
פלג נולד ברומניה כאלכסנדר שטרומינגר, ועלה ארצה עם הוריו ב־52’. ההורים שלחו את בנם־יחידם ללמוד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק, שהיה לגביו השער שלו לישראליות. “בכפר לא היה לי קל”, הוא נזכר. “הייתי גם שמן, ככל שלא רואים עלי כיום, לא רק עולה חדש, וצחקו לי, אבל ידעתי להתגבר. גם עבדנו שם בחקלאות וההתמחות שלי הייתה בגן הירק”.

אלכס פלג (שני מימין) ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?", 1964. צילום:  ירון מירלין אלכס פלג (שני מימין) ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?", 1964. צילום: ירון מירלין

פלג, שבמקביל למד בסטודיו של "הבימה", התגייס ללהקת פיקוד המרכז המשופעת בשחקנים, ובהם עודד תאומי, אילי גורליצקי, עודד קוטלר ועמוס אטינגר. לאחר פסק זמן מהצבא לטובת פרנסת המשפחה כשאביו חלה, חזר לשירות, והפעם בלהקת גייסות השריון. שם היה בין המצטרפים בקולות לתרצה אתר, הסולנית המוכשרת ב”אליפלט”, השיר היחיד שאביה, נתן אלתרמן, כתב ללהקות צבאיות.

“את תרצה הכרתי מאחר שהיינו שכנים של משפחת אלתרמן", מספר פלג. "אביה המשורר זכור לי כטיפוס מסוגר שחיבב אותי, דבר שלא התבטא בשיחות מעמיקות. פעם נתן לי את ספר התרגומים שלו לשייקספיר, וכתב בהקדשה שהוא מקווה שאעשה בהם שימוש”.

עם שחרורו מהצבא הופיע בתפקיד שוער הגיהינום בהצגת “בדלתיים סגורות” של סארטר, בתיאטרון “זווית”, “שם טעמתי קצת פרינג’”, ויצא לפריז. “לפי רצון ההורים, הכוונה שלי הייתה ללמוד שם רפואה”, הוא נזכר, "‘שיהיה מקצוע’, הם אמרו, אבל לא היה לי מעניין שם ועברתי ללמוד בבית ספר למשחק. מאז הסתפקתי בתפקידים של רופאים ששיחקתי לא פעם בתיאטרון ובקולנוע”.

אלכס פלג. צילום: אריאל בשור אלכס פלג. צילום: אריאל בשור

כשחזר ארצה אחרי שנתיים, שמע שפותחים בחיפה תיאטרון, וחבר לגרעין המייסד בהצגה השייקספירית “אילוף הסוררת”. בין הצופים בהצגותיו היה הבמאי היהודי־אנגלי יוליוס גלנר, שכאשר קיבל לידיו את הניהול האמנותי של "הבימה", חיפש שחקנים צעירים כתגבורת. פלג נענה להצעתו, וזכה בבית מקצועי לכל הקריירה.

הזינוק שלו מ־63’ בהבימה היה חלומי. בין היתר הוא גילם את סם בן ה־20 בהצגה “סוף המרוץ”, את ניק ב”מי מפחד מווירג’ניה וולף” ואת קאסיו ב”אותלו”.

“התפקיד של ריקרדו פונטאנה בהצגה ‘ממלא מקום’, כומר צעיר שהעז לצאת נגד הוותיקן והלך עם יהודים למחנה ריכוז, שם אותי על המפה”, הוא סבור. “הייתי בן 26, נראה טוב וכנראה גם מוכשר. העיתונות השתגעה ממני, ובבת אחת הפכתי לכוכב עולה”.

אלכס פלג. צילום: אריאל בשור אלכס פלג. צילום: אריאל בשור

התיאטרון של אז לא היה התיאטרון של היום.
“לגמרי. הייתה שם אווירה של קדושה. במסדרונות בין חדרי האיפור הלכנו בשקט. היום האנשים רועשים והם חסרי יראת הכבוד שהייתה”.

פלג לא שיחק בהרבה קומדיות, “אבל כשהייתי צריך להצחיק, הצחקתי”. הצגות נסים אלוני, חנוך לוין ויהושע סובול איכשהו פסחו עליו. “אני לא טוב ביחסי ציבור ובללחוץ על ההנהלה לגבי תפקידים”, הוא מעיד על עצמו. “בקיצור, אני לא טיפוס דוחף, ולפעמים אני מצטער שאני לא כזה. שיחקתי פה ושם במחזות מקוריים, אבל המוצא האירופי שלי בא לביטוי בתפקידים ששיחקתי. לא במקרה צ’כוב הוא המחזאי האהוב עלי, ואף פעם לא התאמתי לתפקידי הצבר”.

במרוצת השנים הגיח מהמבצר שלו ב"הבימה" לכל התיאטראות, פרט לגשר. “מאוד נחמד לשחקן כשמזדמן לו לרעות בשדות זרים, להחליף פרטנרים ולהחליף אווירה”, מעיר פלג. “אין ספק שזה מרענן את השחקן, אם כי גם בגילי, תשע שנים לאחר שיצאתי לגמלאות מ'הבימה', אם יציעו לי תפקיד שם, אשמח”.

פלג, חובב שחייה ותרגול בשיטת פלדנקרייז, “מה שתורם לריכוז”, נשוי לגילה, מורה לחינוך גופני במקצועה ולהם שתי בנות - מאיה, מעצבת תפאורות ונועה, עורכת סרטים - ושני נכדים. “כנראה באיזשהו מקום בתת־המודע הרחקתי אותן מהמקצוע שלי”, הוא אומר על בנותיו. “גם אם הצלחתי כשחקן, אין זה סוד שהעיסוק במשחק הוא אכזרי, בפרט היום, כשיש בתחום תחרות בלתי מתקבלת על הדעת. אם כשהתחלתי כמעט לא היו בתי ספר למשחק, כיום יש בלי סוף, ומדי שנה מצטרפים לשוק עשרות אם לא מאות שחקנים. בהחלט יש אינפלציה במקצוע, ואין כל כך הרבה תיאטראות שיקלטו את כל השחקנים”.