גודאר הוא חרא גדול. בהחלט. אף על פי שאנייס וארדה, חברת נעורים שלו, מוכנה להסתפק בהגדרתו כ"עכברוש מזוהם". עבור וארדה, אחת מבמאיות הקולנוע הראשונות באירופה, גודאר היה לא רק מנטור וידיד משפחה שלה ושל בעלה המנוח, הבמאי ז'אק דמי. עבור וארדה, כיום בת 89, גודאר הוא הרוזבאד שלה, אם להידרש לרגע קל למטפורה שאורסון וולס פיתח בגדול סרטי תבל "האזרח קיין". הוא הסוד החבוי, הגרעין הקשה, סיבת הסיבות לעובדה שהיא עמוק בתוך ההוויה הפילמאית כבר 60 וכמה שנים.

בסרטה החדש, "אנשים ומקומות", מבהירה וארדה את הנקודה הזו ברצף של דוגמאות. היא משלבת בו קטע מתוך סרטון בשם "הנאהבים מגשר מקדונלד", שצילמה ב–1961, ובו מופיעים כשני אלי האולימפוס גודאר ואנה קרינה, אשתו באותה העת. וארדה אף בוחרת לה כשותף לבימוי "אנשים ומקומות" את הצלם והאמן המתקרא JR רק משום שהוא מרכיב משקפי שמש "כמו גודאר". בכל מקום ובכל שעה ביממה.

שניים אלה אף מפליגים בכבוד שהם מעניקים לזקן יוצרי הגל החדש הצרפתי, כאשר הם מצלמים בתוך מוזיאון הלובר סצינה משובבת לב, שאינה אלא שחזור של קטע נודע מ"כנופיה נפרדת", יצירת מופת שגודאר עשה ב–1964.

וארדה בת ה–89 ושותפה JR, כולו בן 33, מסכימים לחתום את המסע המשותף שלהם המתועד ב"אנשים ומקומות" בביקור בעיירה רולה שבשווייץ, שם חי גודאר, בן 87 בעוד כמה שבועות. התיאומים הנחוצים נעשים מראש, ומועד הפגישה המשמחת גם הוא מגיע. ביחד עם המצלמה המתעדת מתייצב הצמד ברולה, אבל מה? כשהשניים מגיעים לפתח ביתו של גודאר, הם מוצאים דלת נעולה.

ברור להם שגודאר בפנים, מתצפת עליהם מאיזשהו חרך הצצה. אבל למרות הדרך הארוכה שעשו, הוא שומר על דממה מוחלטת, מסרב להכניס אותם פנימה. ולא רק זאת. על דלת הזכוכית הנעולה מאתרת וארדה הודעה שהשאיר גודאר, הודעה שאינה אלא עלבון אישי לבמאית ולבעלה המנוח. וארדה קוראת את הכתוב ופורצת בבכי אל מול המצלמה.

וכך קורה שההצדעה לגודאר, מחולל המהפכה בקולנוע האירופי, נחתמת בקטע חמוץ המדגים עד כמה הוא נותר קקה של בנאדם. בישראל מוקרן כעת "יוצא מן הכלל״, המגולל את סיפור חייו של גודאר לפני 50 שנה, ומציג אותו כחרא קטן. כעת, עם חלוף השנים, מאפיל האלמנט הזה על מכלול אישיותו של האומן המהולל.

אך לא רק בגודאר, ובעיקר לא בו, מתמקד הסרט המקסים "אנשים ומקומות", המוצג כעת בפסטיבל ניו יורק. בסצינות הפתיחה מגייסת וארדה את JR, שכבר עשה לעצמו שם בצרפת כאומן ויזואלי המשלב גישה פופית ביצירותיו, ויחד הם יוצאים בתוך ואן מסחרי לחרוש את הדרכים הכפריות של צרפת. חמושים במצלמת סטילס ובמדפסת לייזר גדולה שמפיקה פוסטרים בסדרי גודל ענקיים, מצלמים וארדה ו–JR את כל הנקרים בדרכם; חקלאים, סוורים, פועלי בניין, מלצרים, כורי פחם ובעלי מלאכה.

"אנשים ומקומות". צילום: יח"ץ "אנשים ומקומות". צילום: יח"ץ

כל אחד מהם זוכה בנפרד, וכולם גם יחד, לתמונות בגודל של עשרות מטרים הנפרשות על קירות בניינים נטושים, ובתוך כך מעניקות משמעויות חדשות לסוגיה הנושנה מיהו גיבור תרבות.

כמו באנקסי החידתי, גם JR מחפש קירות למלא אותם בתוכן ויזואלי. אך בניגוד לעמיתו הבריטי עלום הפרצוף, JR אינו מנצל את הקירות שאותם הוא כובש לצורכי הטפה פוליטית או אחרת, אלא משתמש בהם כבמקפצה דמוקרטית, הגורסת כי כל פרט אנושי הוא בבחינת גיבור ראשי של סיפור משלו. גיבור ענק מידות צריך להדגיש. וארדה הוותיקה ("קליאו מחמש עד שבע", "עוברת אורח") היא בוודאי פרטנרית אידיאלית להפצתה של השקפת עולם שכזו, המרוחקת כל כך מזו של גודאר. זאת, אף על פי שגם הוא וגם JR מרכיבים את אותם משקפיים עם זגוגיות אפלוליות.

***

אילו וארדה ו–JR היו מחליפים את השוטטות במחוזות הפרובינציה של צרפת בטיול בדרכים הצדדיות באמריקה, הם בוודאי היו לוכדים במצלמתם את בריידי בלקבורן, גיבור האלגיה היפה "הרוכב", המשולבת אף היא ברפרטואר פסטיבל ניו יורק. בריידי בן ה–20 חי בדרום דקוטה, באזורים שבהם מקננים בני שבט הלאקוטה האינדיאנים.

בריידי הוא רוכב רודיאו. או מוטב לומר, היה רוכב רודיאו, משום שתחילת "הרוכב" תופסת אותו כשהוא משתחרר בבית חולים שבו היה מאושפז בעקבות תאונת ראש קשה שחווה במהלך מופע רודיאו שבו נטל חלק. בריידי לא רק שלא יוכל להוסיף להשתתף בתחרויות של ענף ספורט ביזארי שפותח על ידי קאובויס, הוא למעשה מנוע יהיה מרכיבה על סוסים, שהם אהבתו הגדולה.

בריידי הוא מאלף סוסים רגיש, ואחת הסצינות הארוכות בסרט עוקבת ומתעדת תהליך של מפגש והתיידדות ראשונית בינו לבין סוס חום פראי, שמעולם לא הוטל אוכף על גבו. ברגישות מעוררת התרגשות מצליחה הבמאית קלואי ז'או, שאחראית לסרט ״הרוכב״, לעקוב מהצד אחר שלבי ההתחלה של רומן האוהבים שיתפתח על הבד בין בריידי לבין הסוס ושמו אפולו, סיפור אהבה שסופו רע ומר.







ז'או ילידת סין משכה אליה תשומת לב כבר בסרטה העלילתי הראשון, "שירים שלימדו אותי אחי", שצולם אף הוא בשטחי שבט הלאקוטה. ב"הרוכב", סרטה השני, מצטרפת ז'או אל בריידי ובני משפחתו - אביו, אחותו וכן החבר הכי טוב שלו - המשחזרים אל מול המצלמה אירועים שונים בחייהם, בסרט שניתן להגדירו כדוקודרמה: סרט עם תסריט כתוב, בהשתתפותם של האנשים שחוו בעבר את המסופר על הבד.

השילוב בין חספוס דוקומנטרי, התר אחר המיידי, לבין התסריט המוכן מראש, ששואף להעניק מרחב נשימה משמעותי לאירועים המתוארים, מניב יצירה ריאליסטית שלצד הסיפור האישי גם מנומרת באבחנות חברתיות רלוונטיות לבלוף השפע הכלכלי של אמריקה.

"הרוכב". צילום: יח"ץ"הרוכב". צילום: יח"ץ

לפני ארבעה עשורים ביים סם פקינפה את האלגיה שלו על אודות המערב הפרוע הדועך. היה זה "האלוף" (או במקור "ג'וניור בונר") עם סטיב מקווין המבוגר בתפקיד הראשי. גם פקינפה השכיל ללכוד ולתאר את המומנט שבו רוכב רודיאו, תמצית רוח המערבון, נאלץ לפרוש מהזירה ולהפוך אותו למנוף של אמירה מקיפה יותר על אודות החברה האמריקאית. נכון הוא שז'או היא עדיין לא פקינפה הגדול, אבל "הרוכב" הוא מופת לשילוב בין תיעוד לפנטזיה, בין דימוי של זוהר למציאות יומיומית המתבטאת בעבודות דחק בסופרמרקט המקומי.

***

וכל מה שעובד כל כך טוב ב"הרוכב", עובד עוד יותר מוצלח ב"פרויקט פלורידה" של שון בייקר. לפני כשנתיים זכה בייקר, במאי של סרטי אינדי, לרגעי התהילה הראשונים שלו כשהוצג סרטו "טנג'רין", שצולם בשלושה אייפונים וגולל מעשה בשתי טרנסג'נדריות העוסקות בזנות. בסרטו החדש "פרויקט פלורידה", שגם הוא חלק מפסטיבל ניו יורק, בייקר כמו עולה כיתה, מצלם כמו כולם ב–35 מ"מ, וכאילו שוכח (לא בדיוק) את קולנוע הגרילה האייפוני שלו.

"פרויקט פלורידה". יח"צ "פרויקט פלורידה". יח"צ

עלילת "פרויקט פלורידה" מתחוללת באתר טעון משמעויות, בעיר אורלנדו, בשוליים של "דיסניוורלד", הכי קרוב והכי רחוק מפארק השעשועים הגדול בעולם. בשני מלונות דרכים מוזנחים, הנושאים את השמות המטפוריים "טירת הקסמים" ו"ארץ החלומות", מתגוררות משפחות נצרכות, שעל שלוש מהן, חד–הוריות כולן, מתעכב הסרט מכמיר הלב הזה. לאו דווקא על האמהות קשות היום, גם עליהן כמובן, אלא בעיקר על הילדים שלהן. בראש ובראשונה זוהי מוני בת ה–6, שמנהיגה חבורה של דרדקים הכוללת את סקוטי הקטן ואת ג'נסי בעלת המזג הנוח.

מוני - מהירת תפיסה, יוזמתית, חובבת שיגועים וששה לעימותים עם עולם המבוגרים - חייבת לתמוך בהיילי, שאיננה אלא אמא שלה, אך בהתפתחותה הרגשית נופלת היילי מבתה מוני. כל כמה שהחיים במלון "מג'יק קאסל" יהיו זולים, להיילי אין אפילו את זה. היא ובתה מתקיימות ממזון חינם המוברח אליהן מהדלת האחורית של המבורגרייה דלה וכן מחבילות סיוע שמחלק ארגון סעד לנצרכים. וכשזה אינו מספיק, היילי עושה מה שנשים צעירות במצוקה עשו תמיד - מארחת גברים אקראיים בחדר השינה שלה. הדולרים שלהם משלימים הכנסה ומאפשרים להיילי הילדותית לקנות עוד ועוד תכשיטי פלסטיק זולים שכה חביבים עליה.

מוני רואה הכל ומפנימה הכל, ואת התוצאות למצבי הרוח המשתנים שלה חווים סקוטי וג'נסי חבריה לכנופיה, וכמובן כל המבוגרים המאכלסים את חדרי המוטלים האלה, ונופלים כקורבן קבע לתעלולי הילדים הפרועים. ועל כולם משקיף ומפקח אלוהים, כלומר וילם דפו, כלומר זה שמגלם את דמות המנהל אכול הדאגות של אתר הנופש הזה, שכמו כל אלוהים מצוי משלב גם הוא בין מידת הרחמים לגילויים של קשיחות לב מקוממת.

יתרונו הבולט של "פרויקט פלורידה" הוא בזרימה הטבעית שבייקר מצליח להעניק לרצף האפיזודות המשעשעות/מעציבות/מקוממות שהוא מתזמר על הבד.

"פרויקט פלורידה"  יח"צ "פרויקט פלורידה" יח"צ

כבר מהסצינה הפותחת, שברקע שלה מציצים המבנים המנצנצים של דיסניוורלד, ברור כי סרט העוסק בפערים שבין המציאות המדכדכת לבין גילוי הפנטזיה שלה חייב להסתיים, ממש כמו "הקוסם מארץ עוץ", בסיור מקרוב בעולם הקסום, נניח, של דיסני. ועוד מה שברור הוא שחברת ההפקה של דיסני לא אמורה לאשר למפיקים עצמאיים לצלם באתרים האקסקלוסיביים שלה. מכאן עולה שבייקר חייב היה לשוב אל מקורותיו כפרטיזן פילמאי. ואכן, סצינת הסיום של "פרויקט פלורידה" מתחוללת בתוככי אימפריית דיסניוורלד, ומצולמת, איך לא, באייפון הנאמן שכבר שירת בעבר את הקולנוען.

ולסיום משהו אופטימי. מאוד אופטימי. שלושת הסרטים המשובחים שנסקרו לעיל יוקרנו כולם בפסטיבל חיפה, שייפתח בעוד מספר ימים. כן כן. ניו יורק זה כבר פה.