גם בלי לדעת מהי הזהות המדויקת של נושא/ת המשרה האמריקאית שמקבילה לשרת התרבות הישראלית, קל להבין שלא יהיה שום דמיון בין התגובה של רגב ל"פוקסטרוט" לבין עמדת הממשל בוושינגטון אל מול “LAST FLAG FLYING" (“דגל מתנוסס אחרון" או בעברית תקנית “הנס האחרון"), סרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר, הלועג למעורבות האמריקאית במלחמה בעיראק ומוקיע את מותם המיותר של הבנים הלוחמים הנשלחים לקרב מיותר בשם אידיאלים מזויפים.

סרטו של לינקלייטר, שבכורתו העולמית ציינה בשבוע שעבר את פתיחת פסטיבל ניו יורק, עוקב אחר אב שכול המנסה להעניק משמעות כלשהי למות בנו בקרב, אף על פי שאין בנמצא משמעות שכזו, ואין זה משנה מה יקשקש ברקע נציג משרד הביטחון האמריקאי. מדובר, חובה לציין, בשנת 2003, בראשית הלחימה בעיראק של ממשל בוש. האב (הקומיקאי סטיב קארל בתפקיד מורכב) תושב ניו המפשייר מתקשה לעמוד לבדו לנוכח בור הקבורה של בנו, ולשם כך הוא חורש את מדינות החוף המזרחי במטרה לאסוף מווירג'יניה ומפנסילבניה כמה ידידים קשישים, חבריו לנשק ממלחמת וייטנאם העתיקה, כאלה שיכולים להבין את עליבות המוות תוך כדי קרב.

משימת האיסוף של האב עולה בטוב, והוא מגייס אל שורות האבלים בעל בר אלכוהוליסט ופרוע (בריאן קרנסטון הווירטואוזי כתמיד) וכומר שחור עור (לורנס פישבורן בתחפושת מכובדת). פעם, עשרות שנים מוקדם יותר, הם שירתו יחד את האינטרסים האמריקאיים בווייטנאם ולמדו על בשרם את ההכרח להתנגד למה שהמדינה אומרת לך לעשות. כעת הם נעים כקבוצה בעלת אידיאולוגיה משותפת, נפגשים ומתעמתים עם קצין בכיר מטעם המארינס שאחראי להביא לקבורה מהוגנת, רצוי בבית הקברות הלאומי בארלינגטון, את המת הטרי, הבן של סטיב קארל.

אבל האב השכול קץ בתעשיית המוות והזיכרון הממלכתית, ובסיוע שני רעיו לנשק הוא מסיט את מסע הלוויה אל עיירת מגוריו, על מנת שהילד שלו ימצא מנוחה נכונה דווקא בבית הקברות המקומי, סמוך לקבר של אמו והכי רחוק מהבלה־בלה־בלה הממשלתי. עד כאן מדובר בשילוב מאוזן היטב בין סרטי לוויה מהוללים דוגמת “בעלים" של ג'ון קאסבטס או “ביי ביי בראוורמן" של סידני לומט (שנקרא בארץ “שלום ולא להתראות"), לבין הקומדיה הפרועה “מבצע סבתא" של דרור שאול. אלא שללינקלייטר דחוף לומר משהו נוסף לצופים, ולכן הוא מוסיף עוד כמה קומות לסרטו החדש.

ראשית, מדובר בעצם בסרט המשך לסרטו של האל אשבי המנוח “הפרט האחרון" (1973, עם ג'ק ניקולסון, רנדי קוויד ואוטיס יאנג, שהתבסס בשעתו על ספר מאת דריל פוניצ'ן, שאף אחראי כעת למקור הספרותי של “הנס האחרון". בסרט הישן מלווים שני חיילי צי איזשהו טירון מבוהל בדרכו לכלא הצבאי, ובינתיים עורך הטריו הזה כמה סיבובי פרידה בבתי מרזח ובבתי זונות בחוף המזרחי. השלושה ההם הם למעשה חבר הקשישים שכעת חוברים יחד על מנת לקבור את הבא בתור.

"הנס האחרון". צילום: יח"צ "הנס האחרון". צילום: יח"צ

כמו שבנו של סטיב קארל צופן במותו סוד שמפקדיו אינם מוכנים לספר למלווים אותו אל קברו, כך המלווים עצמם שומרים על סוד דומה, שגרר בשעתו אל שערי בית הכלא את האב השכול. אז נטלו לעצמם השלושה, כולם חיילי צי עלק נועזים, את מנות המורפין שיועדו לנפגעים בקרב, ועשו בהן שימוש להנאתם הכיפית. כעת מדובר בבנו של גנב המורפין ההוא, שבאיזשהו חור בעיראק ביצע טעות טקטית חמורה כשיצא מרכבו המשוריין על מנת לחפש כמה מנות קוק עבור החבר'ה, ובתוך כך גולגולתו פוצפצה בכדור מרובה של צלף מקומי. ובכן, אומר למעשה לינקלייטר, המלחמה, איך שלא הופכים אותה, היא אותה המלחמה. מה שמשתנה הוא סוג הסם שנצרך על ידי חייליה של אמריקה הגדולה. הנחת עבודה שבהחלט ממתינה לתגובת מירי רגב של אמריקה.

לזכותו של “הנס האחרון" יש לזקוף כמה נאומים מפוכחים כנגד הבל הפטריוטיזם, שמשובצים לאורכה ולרוחבה של העלילה. אבל אין לשכוח שבכל זאת מדובר במוצר קולנועי של לינקלייטר, ולכן גם הפעם משתלטת הפטפטנות האינסופית על הסרט.

לינקלייטר שהתפרסם בזכות טרילוגיית סרטי ה"לפני" שלו (“לפני הזריחה", “לפני השקיעה", “לפני חצות"), שלקו בשלשול חמור של מילים מקושקשות, אינו עומד בפיתוי וגם הפעם מעמיס על סרטו עוד ועוד ועוד התפלספויות שתוקפות במלוא העוז את אוזני הצופים, כאילו מדובר במעוז אויב שחיילי המארינס מחויבים לכבוש.

מובן שהכל יכול היה להיות הרבה יותר מוצלח, מחודד ובוודאי אנרכיסטי אילו לינקלייטר היה מעלים מסרטו את רבע השעה החותמת אותו, שנועדה, כך נראה, לפייס את האמריקאי הממוצע, זה שעדיין ולמרות הכל מעריץ את הדגל וההמנון, ואינו מוכן לערער שוב על צדקת כל לוויה צבאית. סצינות סיום אלה פוגמות בהחלט בשלמותו, ואולי אף בשליחותו של הסרט, ויש להצטער על כך.

...

בחודש מאי האחרון הגיע קלוד לנצמן לפסטיבל קאן ונשא עמו את “נפאלם", סרט תעודה אישי שזה עתה סיים את הכנתו. כעת, ארבעה חודשים מאוחר יותר, מגיע לנצמן לניו יורק כאורחו של פסטיבל הסרטים הוותיק, ואך הגיוני הוא שילווה גם הפעם את הסרט ההוא. אך לא! לניו יורק הגיע לנצמן, כבר בן 92, עם ארבעה (!) סרטי תעודה חדשים שזה עתה סיים את התקנתם, ובמהלך השבוע הקרוב יציינו את בכורתם העולמית.

מדובר בארבעה סרטים נפרדים הכרוכים יחד תחת הכותרת “ארבע האחיות", והם למעשה שלוחות מאוחרות של יצירת המופת שלו “שואה", שנחשפה לראשונה לפני 32 שנים. אם “שואה", שהחזיק כתשע וחצי שעות, היה הקאנון התנ"כי, הרי ששמונת סרטי לנצמן שעד כה נגזרו ממנו יכולים להיחשב כספרים החיצוניים שמשלימים את הקודקס התנ"כי. שמונה סרטים אלה, ובכללם מחזור סרטי “ארבע האחיות", מחזיקים יחד כ־11 וחצי שעות, ומבחינת אורכם אף מאפילים על “שואה" המקורי.

עוד ב־1999 הציג לנצמן את “תייר מארצות החיים", שאותו צילם במהלך שנות ה־70 כחלק מתהליך הסרטת “שואה" המונומנטלי. היה זה ראיון באורך 65 דקות עם מוריס רוסל השווייצרי, נציג ארגון הצלב האדום בשנות ה־40, שהיה למעשה התייר היחיד שביקר באושוויץ, ובדוח הסיכום שלו, שאותו הגיש לארגון הבינלאומי שייצג, הוא ציין כי לא מצא שם שום דבר חריג. עד כדי כך. בסופו של דבר שמט לנצמן מהנוסח הסופי של “שואה" את הראיון עם רוסל, ורק 14 שנים לאחר מכן שחרר אותו להקרנות פומביות כסרט נפרד.

"ארבע האחיות". צילום:  יח"צ "ארבע האחיות". צילום: יח"צ

מאז באו בעקבותיו “סוביבור, 14 באוקטובר 1943", “דוח קארסקי" ו"אחרון הלא צדיקים", שהמכנה המשותף לכולם היה העובדה שלא הוכללו בנוסח המקורי של “שואה". במחזור סרטי “ארבע האחיות" (שאורכו הכולל הוא יותר מארבע וחצי שעות) נכללים עוד ראיונות גנוזים שלנצמן קיים בשנות ה־70 עם ארבע ניצולות שואה, שכל אחת מהן האירה פינה חשוכה אחרת בתעשיית ההכחדה. כאמור, המכלול כולו יוקרן בשבוע הקרוב בפסטיבל ניו יורק, ובינתיים נחשף בהקרנה לעיתונות הפרק הארוך ביותר, שעה וחצי, שמכונה על ידי לנצמן “שבועת היפוקרטס", ובו מספרת רות אליאס, ילידת צ'כוסלובקיה, את קורותיה כאסירה בגטו טרזיינשטט ומאוחר יותר באושוויץ.

לבד משנות הסבל, ההרעבה וההשפלה שעברו על אליאס בשנות המלחמה, יש בעדותה כמה אלמנטים שהם ייחודיים בסיפור המקיף של השמדת יהדות אירופה. זאת משום שהיא הייתה, כך נדמה, האסירה הראשונה שנשלחה בטרנספורט אל מחוץ לאושוויץ, לשם עבודות כפייה, וחזרה אל מחנה המוות כשהיא עדיין בין החיים. לכאורה, אירוע מפליא. למעשה, הסיבה להחזרתה הייתה פשוטה ומעוררת חלחלה באופן ששום סרט אימה לא יצליח לנסח דומה לה. באותה העת, אמצע שנת 1944, אליאס מצויה הייתה בחודש השמיני להריונה. דוקטור יוזף מנגלה, רופא המחנה, התכוון לערוך באמצעותה “ניסוי מדעי", שבמרכזו ניצבה השאלה המבעיתה כמה זמן יוכל רך יילוד להחזיק מעמד ללא שום תזונה.

ובכן, הגברת אליאס האומללה אכן ילדה תינוקת בין גדרות אושוויץ, ומנגלה, במסגרת חקירתו “המדעית", הגיע מסוקרן מספר פעמים אל צריף האסירות על מנת לתצפת על היצור הזעיר והאומלל. בסופו של דבר המיתה אליאס את בתה על מנת לחסוך ממנה ולו מעט מסבלות הגסיסה. סוגיה מוסרית זו של הצלה באמצעות המוות, שבה נכרכת גם דמות נוספת של רופאה־אסירה שהייתה נתונה תחת שבועת הרופאים, מהווה את לבו הפועם של ראיון מעורר צמרמורת זה.

עם שחרור אושוויץ על ידי הצבא הרוסי, שבה אליאס לפראג וב־1949 הגיעה לישראל והתיישבה במושב בית יצחק, שם נולדו לה ולבעלה קורט שני בנים. אליאס שהלכה לעולמה ב־2008 הספיקה להוציא לאור ספר זיכרונות בשם “ניצחון התקווה". בחלקים הנוספים של “ארבע האחיות" מובאים ראיונות גנוזים עם שלוש נשים נוספות, המספרות על ההוויה בגטו לודז', במחנה ההשמדה סוביבור וכן על ההתארגנות שעמדה מאחורי עסקת “רכבת קסטנר", שבה חולצו בחיים 1,684 מבין יהודי הונגריה, שאלמלא כך היו נשלחים גם הם לתאי הגזים.