מסלול ההמראה המפואר של הדיסקו מסגנון מחתרתי לזרם מרכזי בפופ העולמי החל בזכות הסרט "שיגעון המוזיקה" ("Saturday Night Fever" - "קדחת מוצאי שבת" בתרגום המילולי מאנגלית). ההצלחה הקופתית של הסרט וגם כמה פרסים נחשבים שבהם זכה בדרך, סימנו את דרך האורות הזהובים. ג'ון טרבולטה הפך בזכותו לכוכב, ופסקול הסרט לאחד הנמכרים בכל הזמנים.

40 שנה אחרי שיצא לראשונה לאקרנים, ב–14 בדצמבר 1977, יוצאות המהדורות החדשות של הסרט והפסקול האהוב לחנויות, הכולל את הלהיטים של הבי־ג'יז: Stayin' Alive, How Deep Is Your Love, Night Fever, More Than A Woman, וגם ביצוע דיסקו של וולטר מרפי לחמישית של בטהובן, ועוד ביצועים בלתי נשכחים, בהם Disco Inferno של הטראמפס וגם איבון אלימן עם If I Can't Have You.

הסרט, מפתיע לגלות, נולד בכלל ממאמר בעיתון שנשא את הכותרת "Tribal Rites of the New Saturday Night", ובתרגום חופשי לעברית: טקסי הפולחן השבטיים החדשים של מוצאי שבת. זו הייתה כתבה של ניק קוהן, עיתונאי מצפון אירלנד שהגיע לארצות הברית כדי לכתוב למגזין "ניו יורק". קוהן תיעד מקרוב את הצעירים במנהטן, את הכמיהות והחלומות של מי שהיוו את תרבות הנגד של סוף שנות ה־70.


העיתונאי הצעיר קוהן חקר את התרבות שבה מתפתחת ומשתנה המוזיקה הפופולרית. הוא התפרסם כשכתב על הביטלס שהם עושים מוזיקה טובה, "אבל מה למוזיקה ולרוק'נרול?", היה חבר של פיט טאונסנד מלהקת Who, כתב את הספר בעל השם הבלתי אפשרי "Awopbopaloobop Alopbamboom", שהוקדש לרוק, והיה לאביהם הרוחני של מבקרי הרוק המודרניים.

עד 1977 היה זה הרוק'נרול שהעסיק אותו. אבל בפרברים של ניו יורק הוא גילה שמשהו אחר מתרחש מתחת לפני השטח והתקשורת מתעלמת ממנו. "בזמן שמנהטן שקועה עדיין בשנות ה־60, תקועה במשחקים המדכאים של הדקדנס, דור חדש גדל מסביב לה", כתב קוהן, "בחורים בני 16־20, טעונים באנרגיה ורעבים למשהו אחר".

קוהן הסביר שהצעירים הללו מבטאים זרמים והלכי רוח שכבר לא קיימים במנהטן המסואבת, העשירה והזחוחה. הצעירים שקוהן כתב עליהם לא היו אופנתיים, לא מהסוג שהולך לפתיחות של תערוכות מדוברות ולא מאלה שמגיעים למסיבות עיתונאים. בזמן שברוס ספרינגסטין הוכתר כ"עתיד של הרוק'נרול", החבר'ה הצעירים בפרברים של מנהטן בכלל לא רצו רוק. "רובם לא יודעים מי זה בוב דילן", טען קוהן.

ג'ון טרבולטה,"שגעון המוזיקה". IMDB ג'ון טרבולטה,"שגעון המוזיקה". IMDB


הצעירים האלה, שהפכו מילדים לנערים בישורת האחרונה של שנות ה־70, לא התעניינו בגיבורי שנות ה־60 כמו קן קיזי, שכתב את "קן הקוקייה" או טימותי לירי, שהטיף לכך שהשימוש באל־אס־די מועיל לנפש ומומלץ לשימוש רפואי. השבט החדש של ניו יורק לא רצה סמים. הוא רצה לרקוד, ורצה מכנסיים זוהרים ואורות נוצצים.

הצעירים של שנות ה־60 בני הדור של וודסטוק היו מפונקים, הסביר קוהן בכתבה. "הם יכלו להשקיע את זמנם הפנוי בכל מה שהסב להם הנאה. עכשיו שוב יש מחסור, ולכן בני הדור החדש לוקחים מעט סיכונים. מסיימים את לימודיהם בבית הספר בצייתנות, מחפשים עבודה, חוסכים ומתכננים, מחזיקים מעמד. ופעם בשבוע, בלילות שבת, מגיע הרגע הגדול שבו הם יכולים להשתחרר, להתפוצץ".

הכוכב של קוהן היה וינסנט, דור שלישי למשפחה איטלקית מברוקלין, שעובד בעבודה משמימה בחנות לכלי עבודה, וש"בלילות שבת, כשהיה צועד לתוך מועדון 'אודיסיאה 2001', כולם נסוגו לאחור ופינו לו מקום כדי שהוא יוכל להגיע למרכז הרחבה ולהתחיל לרחף... על רחבת הריקודים השלטון שלו היה אבסולוטי".

הפקה מהודקת
הכתבה של קוהן שכיכבה בשער המגזין, הקסימה את המפיק רוברט סטיגווד, המנהל האישי של הבי־ג'יז. סטיגווד הבין שיש פה פוטנציאל גדול ורכש מהעיתונאי המוכשר את הזכויות לכתבה ב–40 אלף דולר. למשימת כתיבת התסריט הוא שכר את נורמן וקסלר, התסריטאי של "סרפיקו", הסרט שהפך את אל פצ'ינו לכוכב.

כוכב הכתבה של קוהן הפך ל"טוני מונרו" ולתפקיד הראשי נבחר ג'ון טרבולטה, שהיה אז כוכב סדרת הטלוויזיה בשם "קוטר חוזר הביתה" וגם זכה בתואר זמר השנה של מגזין בילבורד. זו הייתה דריסת הרגל הרצינית שלו בקולנוע. 17 שנים מאוחר יותר יגלם טרבולטה דמות בשם "וינסנט" בסרט "ספרות זולה" של טרנטינו.

התסריט של "שיגעון המוזיקה" הציג את טוני מונרו כבחור צעיר המבלה את סופי השבוע באולם הדיסקוטק בברוקלין, עם בנות זוגו לריקוד סטפני מנגנו (המגולמת על ידי קרן לין גורני) ואנט (מגולמת על ידי דונה פאסקו). כמו גיבור הכתבה וינסנט, מונרו עובד בחנות לחומרי בניין, שחי מסופשבוע לסופשבוע ומוציא את הכסף שהרוויח על בילויים בדיסקוטק השכונתי, שם הוא נחשב לכוכב הרחבה.

ג'ון טרבולטה,"שגעון המוזיקה". IMDBג'ון טרבולטה,"שגעון המוזיקה". IMDB


ארבעה ימים לאחר שיצא לאקרנים החזיר הסרט את ההשקעה שעמדה על 3.5 מיליון דולר. תוך שנתיים הוא הכניס למפיקיו 237 מיליון דולר והפך בזאת לאחד הסרטים המצליחים ביותר של שנות ה־70.

פסקול הסרט הורכב משירים שנכתבו ובוצעו על ידי להקת הבי־ג'יז. סינגלים מתוכו הושמעו עוד לפני הקרנת הבכורה ובמהלך תקופת הקרנתו, דורגו במקומות גבוהים בכל המצעדים ותמכו ביחסי הציבור של הסרט. הקולות הגבוהים של האחים בארי, מוריס ורובין גיב - "השירה המסורסת", כפי שכינו אותה בלעג כמה מהמבקרים שפעלו באותה עת - הפכו לצליל של התקופה. הבי־ג'יז הפכו לתו תקן בכל הקשור להפקה מודרנית, נוצצת ומהודקת העוטפת מלודיות כובשות ומקצבים מרקידים.

האם הסרט היה מצליח כל כך אלמלא המוזיקה של ההרכב הבריטי? אני בספק. למעשה רוב האנשים שצפו בו זוכרים בעיקר את ידו המונפת אל על של טרבולטה ואת הפסקול המוצלח של בארי גיב ואחיו. הפסקול התמקם למשך 18 שבועות רצופים במקום הראשון במצעד מכירות האלבומים באנגליה ונמכר בכ–40 מיליון עותקים בכל העולם.

הסרט והפסקול היו המנוע העיקרי מאחורי קדחת הדיסקו, שהפכה למגיפה עולמית. דיסקו, כסגנון קצבי ומרקיד, החל עוד בתחילת שנות ה־70. הוא נולד משילוב מעניין בין פאנק (Funk) לבין מוזיקת נשמה. מקור השם "דיסקו" הוא למעשה קיצור של המילה הצרפתית "דיסקוטק" ("אוסף תקליטים" בעברית). עוד בשנת 1941 השתמשו במילה זו כנרדפת ל"מועדון לילה", על שם המועדון "לה דיסקוטק" בפריז. בצרפת תמיד אהבו ג'אז, בלוז ומוזיקה שחורה, ובמועדונים הצרפתיים בתחילת שנות ה–70 ניגנו תקליטנים בבגדים צבעוניים מוזיקה שחורה וקצבית.

בניו יורק פעפע הדיסקו כסגנון מוזיקלי כמה שנים לפני קדחת מוצאי שבת. המוזיקה התנגנה אז על ידי להקה על הבמה. תוך זמן מה השתנה הכל, כשאת מקומה של הלהקה המנגנת על הבמה תפס הדי־ג'יי. כשקוהן כתב את כתבתו המונומנטלית, הוא לא ניבא את המהפכה שעומדת להתרחש: הבי־ג'יז הפכו לסנסציה, טרבולטה לסופרסטאר עולמי, והדיסקו יצא מתרבות השוליים והפך למיינסטרים.

אבל המהפכה הייתה זמנית. הדיסקו היה בשיאו במשך שלוש שנים קצרות, ואז החלה דעיכתו האטית. בתחילת שנות ה־80 הוא כבר הגיע למעמד של מוזיקה נוסטלגית וגעגועי רטרו לפוליאסטר, לכדורי בדולח מסתובבים, לאורות בוהקים ולמועדונים נוטפי מיניות.

ב–1996 הודה קוהן כי הכתבה הייתה זיוף אחד גדול. וינסנט מעולם לא היה קיים. הוא היה פרי דמיונו של העיתונאי. "דמיינתי איך בחור צעיר מרגיש כשהוא חנוק, כשכל האנרגיות שלו כלואות והמקום היחיד שבו הן יכולות להשתחרר הוא רחבת הריקודים. ואז כתבתי את זה והצגתי את הסיפור כעובדתי", אמר בראיון שהעניק ל"גרדיאן".

קוהן (שני מימין) עם טרבולטה במסיבה לרגל צאת הסרט "שגעון המוזיקה"קוהן (שני מימין) עם טרבולטה במסיבה לרגל צאת הסרט "שגעון המוזיקה"


שוב הדיסקו כאן 


"Saturday Night Fever" עלה על מסכי הקולנוע בישראל ב–20 בדצמבר 1977 תחת השם "שיגעון המוזיקה". באותם ימים בילינו אנחנו, נערי הפרברים, בכיכר אתרים בתל אביב. בגלל הים הכחול, המנצנץ, וגם בזכות ההמולה והשמחה. אנשים רבים באו והלכו, חצו את הכיכר, נעלו סנדלי אצבע או נעלי פלטפורמה, צפו בים, לבשו אוברולים מג'ינס, חולצות בעלות הדפסים גיאומטריים, מכנסיים מתרחבים ("פדלפון"), ושתו "קווינס". במבנה הבטון המעוגל שבמפלס הרחבה פעל סניף של כלבו שלום. במבנה הצפוני הוקמו חנויות ללא מכס לתיירים. באחד המפלסים התחתונים פעל בית קולנוע חדש ונהדר, קולנוע "שחף". שני מפלסי החנויות והמסעדות שברחבה זכו להצלחה.

ובמיוחד הצליחה ההמצאה של התקופה: המילק בר. ניגנו בו שירי דיסקו ברוח הזמן. במקום אלכוהול מכרו שם מילק שייק, ופל בלגי ובננה ספליט, קינוח שהוגש בכלי מוארך (שכונה "הסירה") והורכב מבננה חצויה לאורכה, כשבין החצאים הונחו כדורי גלידה בטעמי שוקולד, וניל ותות שדה.
באמצע שנות ה־70 הטעם המתוק שלט. מה שיותר מתוק יותר עמוק: רוטב אננס על גלידת וניל. רוטב שוקולד חם על גלידת השוקולד. רוטב תות אדום וסמיך על גלידת התות. וגם דובדבנים מסוכרים על ענני קצפת אדירים ובוטנים מתוקים המפוזרים מעל בנדיבות.

אנחנו היינו ילדים, וסביבנו בילו אנשי עסקים צעירים וסטודנטים נאים, מלאי מרץ וטסטוסטרון. הפינה קולדה והמילקשייקים, הכסף ותחושת החופש וההנאה משכו לשם נשים יפות. בסופו של קיץ 1977 התארגנה תצוגת אופנה ברחבה שמול המילק בר. אנחנו, הנערים הצעירים, ישבנו ובהינו בנשים הפוסעות הלוך ושוב לצלילי המוזיקה מתוך "שיגעון המוזיקה", אותו פסקול שבזנו לו מעומק לבנו. אנחנו, שאהבנו את הביטלס ולד זפלין, את דילן והדלתות, את המי ואת טראפיק, לא הבנו את מה שנתפס באוזנינו כמוזיקה גרועה ונחותה.

אבל הדיסקו היה שם כדי להישאר, ואנחנו עמדנו משתאים אל מול התופעה. ריקודים קצביים, ידיים ורגליים מתנופפות לכל עבר, נערות במכנסי ג'ינס מתרחבים או חצאיות צבעוניות ומטפחות קשורות על החזה, וגברים במכנסיים לבנים עם חולצות שכפתוריהן פתוחים עד הטבור ונעלי "סטן סמית'" או מוקסינים אינדיאניים. הם שידרו לנו שכאן עושים חיים אבל אנחנו לא חלק מהמסיבה הזו.

ג'ון טרבולטה,"שגעון המוזיקה". IMDB ג'ון טרבולטה,"שגעון המוזיקה". IMDB


אז לא דיברו על "קאלט" ועל "טראש" ועל "פוסט–מודרניזם". לא היו טרנדים או רטרו. היו רוק או מוזיקה מסחרית. הביטוי "זה מסחרי" היה אות קין. מילת גנאי. בשבילנו דיוויד בואי היה גאון ולד זפלין מעולים, אך בוני אם ואפריק סימון היו חרפה. הפסקול של וודסטוק היה כליל השלמות ושל "שיגעון המוזיקה" - כלימה.

אבל הנשים והגברים שרקדו את הדיסקו היו שם קלילים, מיניים, נהנים מהחיים. לא הבנו איך זה יכול להיות, אבל ראינו בעיניים את התענוג מהמוזיקה שהתנגנה שם בקולי קולות. הם נהנו מכל מה שהחיים הציעו להם - ולנו לא. אנחנו שמענו רוק מתקדם ורוק כבד ואומנים מלנכוליים בריטים, והם שמעו אנחות והתנשפויות. להם היה משהו שלנו לא היה. הייתה בהם שמחה וחיוניות. הם רקדו ופיזזו בלהט חושים פראי ומשחרר.

כשברקע הצלילים של "להישאר בחיים" ו"קדחת הלילה" חוויתי עולם מלא חיוכים ושמחה, תנועה וחופש, ים ושמש. זו הייתה המוזיקה הכי רחוקה בעולם ממה שנחשב איכותי, אבל למוזיקה הזו הייתה משמעות משלה. היא הציתה להבה במבקרי המילק בר.