טעם רע זה רע? לא, אם שואלים את פ.ט. בארנום, שכיהן כמלך הרייטינג של אמריקה לאורך מרבית שנותיה של המאה ה–19. תאומים סיאמיים, אישה עם זקן של הרצל, גנרל בגובה של 99 סנטימטרים, האיש השמן בעולם, האיש הגבוה ביקום, האדם בעל הראש הקטן ביותר, ועוד סוגים של פריקים ומוזרויות אנושיות שבארנום הצעיד בסך אל מול קהל מריע ולועג, הפכו את שמו למותג של וולגריות שאפילו הציוצים של דונלד טראמפ אינם מצליחים להמריא לשיאים שכאלה.

על פי "האמן הגדול מכולם", שמבוסס איכשהו על חייו של בארנום, כל האמור לעיל כאילו לא היה ולא קרה. הסרט, עבודת הביכורים של מייקל גרייסי, שעד כה יצר קליפים מוזיקליים, מתמקד בעיקר בהתפעלות מאופיו הקשוח ומנחישותו של האמרגן שתמיד ביקש לרדת נמוך יותר, ועל פי "האמן הגדול מכולם" זהו יתרון מהסוג ההופך אנשים לאגדות קפיטליסטיות.

סרטו של גרייסי, שמתויג כמיוזיקל, מצטרף לשורה ארוכה של סרטי הלל שהוקדשו לאותם גסי רוח שהפכו את אמריקה למה שהיא. לפני כמה חודשים רץ בארץ הסרט "המייסד", שגולל את חזונו (נניח שכך מכנים זאת) של ריי קרוק, שהפך את מקדונלד'ס מסתם קציצת בשר צלויה לערך עליון המבטא את הבשורה האמריקאית לעולם כולו. גרייסי מתיימר פה לעשות מהלך דומה עם בארנום שלו. והוא נכשל.

מסגרת הזמן שנבחרה עבור "האמן הגדול מכולם" נפרשת על פני 30 שנים (1841–1871) שבהן בארנום הרוויח והפסיד, הרוויח ופשט את הרגל, ועוד פעם הרוויח ושוב הרוויח. הכי מוזר הוא שלאורך העלילה כולה אין שום משמעות לזמן, ומה שקרה במציאות לאורך של עשרות שנים מתחולל על הבד בחיתוך אחד, שמעביר את הצופים מסצינה לסצינה מבלי להתעכב כלל על אלמנטים כמו הזדקנות, שינויים חברתיים, מלחמת אזרחים וכך הלאה. הדגמה צלולה לכך מצויה בדמותן של שתיים מבנותיו של בארנום. ראשית הסרט תופסת אותן כשהן בנות 4 או 5, ולאחר 30 שנות טלטלה משפחתית הן עדיין באותו הגיל ממש.

"האמן הגדול מכולם". פורום פילם"האמן הגדול מכולם". פורום פילם

ואם מדובר במיוזיקל, הרי שאמורה להיות משמעות מיוחדת לאלמנטים הייחודיים לסוגה זו, כמו ריקוד ומוזיקה. ובכן, כוריאוגרפיה עצית ומפיצה שיממון עוטפת את "האמן הגדול מכולם", וגם 11 השירים שבנג' פאסק וג'סטין פול התקינו במיוחד עבור הסרט חולפים עוברים ליד האוזן מבלי להותיר עקבות. ולא לשכוח: מדובר בצמד פאסק ופול, שאך לפני שנה הקסים עולם ומלואו כשהיה אחראי לצד המוזיקלי של "לה לה לנד".

יו ג'קמן בתפקיד בארנום, מישל וויליאמס בדמות אשתו, וזאק אפרון כאמריקאי מבית טוב המתדרדר לדרגה של שותף שווה ערך לעיצוב רף הבידור הנמוך של אמריקה, אינם מצליחים לעצב על הבד ולו רגע אחד של הזדהות והשתוקקות, והרי על זה נשען ז'אנר הסרטים המוזיקליים.