פגר של גמל מוטל אי־שם בסביבות הקילומטר ה–147 של כביש הערבה, ומישהו חייב לפנות אותו. בחוץ כבר חום אימים של חודש יולי, והשוטר ההרוס מעייפות ערן (ששי מטו), שזה עתה סיים משמרת לילה, מזעיק, מובן מאליו, את נווה, המושבניק האחראי, כדי שזה יחפף משם את הגמל המת.

דוהר בבהילות בטנדר שלו, מגיע נווה (רותם קינן) אל זירת המוות רק כדי להיווכח שהגמל החזיר את נשמתו לבורא חיות הבית כשהוא כמה סנטימטרים לפני אבן הדרך המסמנת את הקילומטר ה–147. או בתרגום לעברית מעשית: זה בכלל לא בתחום שלו, וחובה על המושבניק מוטי (מנשה נוי) לבצע את המשימה הלא נעימה.

מוטי, שלא עשו אותו באצבע, נוטש במהירות את חבורת הפועלים התאילנדית שמועסקים על ידו, וחש למקום כשהוא רכוב על הטרקטור המאיים שלו. מתחיל ויכוח בין המושבניקים; זה זורק מילה, השני עונה, והשוטר ההרוס מעייפות תקוע באמצע, מנסה לעשות סדר בטיעונים הסותרים של השכנים המסוכסכים. סצינה שאם לא הייתה מתרחשת בכביש הערבה, הייתה בוודאי פורצת באחד מרחובות תל אביב הלחוצה.

הסרט “קילומטר 147", 20 דקות אורכו, הוא חלק מפרויקט חביב שמאחוריו עומדים אייל שיראי ובת זוגו טינקר (מקודם טינקרבל, ולפני זה רוית רוזן), שהם מפיקי פסטיבל הסרטים “ערבה", שנערך מדי חודש נובמבר בחולות הערבה המרכזית. אחת מיוזמות הפסטיבל היא הפקת סרטים המתחוללים בסביבה המדברית המיידית. הסרט החינני הקצר הזה, שאותו ביים בעז פרנקל, מכוון וקולע היטב אל מטרתו המיידית - שרטוט מהיר של הישראלי המחפף ומחפש קיצורי הדרך. ניצול נכון של נתוני הסביבה היוקדת, בשילוב הומור מדויק, שלו אחראים הפועלים התאילנדים הצופים בחיזיון, ומשמשים לו כמעין הד של מקהלה יוונית, מחוללים ביחד עבודה שנונה בהחלט.

שלשום הוקרן בביאריץ, שם נערך כעת פסטיבל הטלוויזיה האירופי פ.י.פ.ה, סרט קצר נוסף שביים אותו פרנקל, “212" שמו, וגם בו מתמקד הסיפור שראשיתו בפינוי גווייה. אומנם לא של גמל אלא של ישישה שנפטרה בבית אבות, אבל זה אותו הדבר. מתברר שדווקא הסיטואציה המלחיצה הזו, המנכיחה גוף מת בין בני אדם קצרי רוח, מניבה תוצאות קומיות שפרנקל יודע לחשוף אותן על הבד.

שלושה סיפורי ערבה.  יח"צ שלושה סיפורי ערבה. יח"צ

לצורך ההקרנה המסחרית בבתי הקולנוע שודכו אל “קילומטר 147" עוד שני סרטים שהופקו במסגרת אותה היוזמה של פסטיבל ערבה. האחד הוא “בדרך חזרה" של משה רוזנטל, המשתדל להעביר דרמה טעונה שבה שני גברים, הומוסקסואלים בארון, מחליטים לממש אהבתם דווקא בין צוקי הנגב, ובתוך כך נוקע אחד מהם את רגלו, והמצב מסתבך. ליאור אשכנזי ושחר נץ מגלמים את הדמויות הראשיות בסרט לא ממש מחודד.

השלישי בעסקה הקולנועית הסימפטית הזו הוא “חמורים", שעשה דוד וולך. הבשורה העיקרית הבוקעת מהפקה זו היא שוולך שב לביים. כידוע, עשה וולך לפני 11 שנים את “חופשת קיץ" - הטוב בסרטים דוברי העברית שהופקו בישראל, ומאז שתק ושתק. “חמורים" הוא השלב הראשון בדרכו חזרה אל הקולנוע (בקרוב יתחיל וולך בבימוי סרטו החדש “מוות במיטה"). זוהי הבלחה ויזואלית, מעין וידיאו ארט, באורך של חמש דקות, שמקומה הטבעי הוא בגלריה לאומנות.

שישה אלמנטים מניעים את ההתרחשות בסרטון הזה - שלושה חמורים השתולים על כביש הערבה, שני דולפינים השוחים בתוך אקווריום ענק, שעושה דרכו דרומה על גבי משאית גדולה אחת. וכמובן, התוצאות הקטסטרופליות של המפגש בין ששת האלמנטים דלעיל.